על עורכי-דין ותוכניות ריאליטי

אפתח בגילוי נאות: מעולם לא צפיתי בפרק מלא מתוך תוכנית ריאליטי, ודאי לא בסדרת ריאליטי במלואה. לכל היותר זכיתי לספוג מן האור בהתעכבות של כמה דקות במסגרת זפזופ נעדר תכלית.

ככה זה אצלי. כאינטלקטואל בעל עולם רוחני עשיר במיוחד, אני מעדיף לנצל את זמן האיכות שלי לצפייה במשחקים משמימים של ליגת-העל הישראלית (הליגה "הששית בטיבה באירופה") ובהאזנה לדיאלוגיים סוקראטיים של רון קופמן ושלמה שרף בתוכנית "יציע העיתונות". לקינוח, וכיאה לאיש העולם הגדול, אני נוהג להירדם אל מול  משחקי פוטבול אמריקאי, ספורט מעודן ואלגנטי במיוחד. מה לעשות, כל אחד והדרך שלו להפיג את המתחים שהוא צובר ביום-יום.

למרות זאת, גם טיפוס יבשושי ו"old fashion" שכמוני אינו יכול להתעלם מתופעת תוכניות ה'ריאליטי' הבלתי נלאות המשתלטות על המסך ועל השיח הישראלי.

כעו"ד המייעץ דרך קבע ליוצרים מתחילים, אני נתקל כמעט מדי שבוע בצעירים נלהבים הסבורים כי באמתחתם מצוי ה-קונספט הבא של תוכנית ריאליטי, ומה שנותר הוא רק להגן עליו משפטית ולמכור אותו בכמה מיליוני דולר. רצוי במזומן.  שאלת הההגנה המשפטית על פורמטים של תוכניות ריאליטי היא מורכבת במיוחד, וכתבתי על-כך בעבר באכסנייה המכובדת של אתר הפורומים המשפטיים.

והנה, מסתבר שעו"ד ומשפטנים הפכו למשתתפים קבועים בתוכניות הריאליטי, ודבר זה הוא לצנינים בעיני חלק מעוה"ד החרדים לכבוד המקצוע (ולא, אין הכוונה ל"חרדים" מה"ריאליטי" החדש של מהדורות החדשות).

זכור לי אף נאום חוצב להבות של עו"ד בכיר אשר מחה כנגד כוכבת תוכנית ריאליטי שהצהירה במהלך תוכנית כי בחרה בלימודי המשפטים כי "זה המסלול הכי קל" ובכך, לדבריו, ביישה את כלל ציבור עוה"ד שרבים מתוכו מקדישים ימים כלילות על-מנת לספק שירותים ברמה מקצועית גבוהה.  

מציאות זו אף הביאה את אחד מחברינו למקצוע להגיש תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עוה"ד בה הלין "על תופעה מדאיגה שהולכת ומחמירה של השתתפות עו"ד, מתמחים וסטודנטים למשפטים בתוכניות ריאליטי בכלל ובפרט בתוכנית 'הישרדות'".

כיון שתלונה זו לא עסקה במקרה ספציפי, היא נגנזה ע"י הועדה. ואולם, הועדה ציינה כי "לעורכי דין ומתמחים אין מניעה להופיע בתקשורת והוועדה אינה יושבת כצנזור על הופעות אלה" [א"ת 163/11], ומשכך היא מותרת, ככל שעוה"ד המשתתפים בהם מקפידים על כללי האתיקה המחייבים אותם כעו"ד.

  

כשלעצמי, אני סבור שהמאבק על "כבוד המקצוע" הוא אנכרוניסטי, ולא רק בהקשר של תוכניות הריאליטי. לדעתי, לא המקצוע עושה את האדם, האדם הוא שעושה את המקצוע. זכותו של כל אדם, עו"ד ושאינו כזה, למצב את עצמו ציבורית באופן הראוי בעיניו, והציבור הוא שיחליט אם לשכור את שירותיו, אם לאו.

בכל מקרה, לא ברור לי מה מחפשים עו"ד בתוכנית כמו "הישרדות". האם החיים כעו"ד בישראל כיום אינם אתגר הישרדותי מספק די הצורך? ;)

  

  

נדחתה תביעה ייצוגית בעניין Google Books

לפרויקט הספרים הגרנדיוזי משהו של Google, שמור בשנים האחרונות מקום של כבוד בשיח המשפטי סביב זכויות היוצרים בעידן האינטרנט.

במסגרת הפרויקט, אשר הושק ע"י Google בשנת 2004, סורקת Google ספרים כתובים, יוצרת עותק דיגיטאלי של כל אחד ואחד מהם ומאחסנת את העותקים בשרתיה. זאת עושה Google מתוך חזון ליצור ספרייה דיגיטאלית של כלל הספרות עלי-אדמות ולהנגישה לכל אזרחי העולם.

בכך, מעוניינת Google להרחיב את המקורות אליהם היא מאפשרת גישה באמצעות מנוע החיפוש שהיא מפעילה. עם הגשמת החזון, יוכל כל גולש המעוניין לאתר חומר רלוונטי "להיזרק" לעמוד רלוונטי בספר שאותו הוא כלל איננו מכיר, וזאת על בסיס מילת חיפוש שיזין במנוע. נכון להיום נסרקו במסגרת הפרויקט  למעלה מ-15 מיליון ספרים הכתובים ב-400 שפות שונות ו-Google אף רכשה ממספר אוניברסיטאות מובילות בארה"ב את אוצרות הרוח הגנוזים בספריותיהן.

שלא במפתיע, לא הכל שבעי רצון מהתקדמות הפרויקט והשלכותיו, מה שהוביל למספר עימותים מתוקשרים בין Google לבין גורמים שונים. המפורסם שבהם, התפתח לתביעה ייצוגית שהוגשה כנגד Google ע"י איגוד המו"לים ואיגוד הסופרים בארה"ב, אשר מטעמים ברורים חששו מתהליך ה"גוגליזציה" אשר עלול לעבור על הספרות הכתובה, ולכרסם בהכנסותיהם לאחר שסופרים צעירים יעדיפו לפרסם את ספרם במהדורה דיגיטאלית בלבד, בשיתוף Google ומבלי לבוא במגע עם המו"לים הישנים והטובים.   

כעבור חודשים ארוכים של התדיינות משפטית גיבשו הצדדים הסדר פשרה אשר אפשר ל-Google לעשות שימוש מוגבל בספרים, ככל שבעל הזכויות בהם אינו מביע התנגדות מפורשת לכך. בנוסף, הסכימה Google להגביל את היקף החשיפה לתוכנם של הספרים ולשתף את המו"לים והסופרים ברווחיה.

ואולם, בחודש מרץ האחרון דחה ביהמ"ש הסדר פשרה זה בעקבות התנגדות צדדים שלישיים שונים שטענו שאף בתצורתו הנוכחית הוא פוגע בתחרות ובזכויות היוצרים. בשלב זה, טרם ידוע מה יעלה בגורלו של החזון. לפי אחת ההערכות, הסדר פשרה משופר שיכלול התחייבות של Google לבקש אישור מראש מהסופר, טרם שימוש בספרו, יקבל את תעודת ההכשר לה זקוקה Google על-מנת לסלול את הדרך להגשמת החזון.

אחת מנגזרות הביניים של הפרויקט אשר פועלות כבר כעת הינה שירות Google Books ("גוגל ספרים")). במסגרת תת-פרויקט זה פונה Google לסופרים שספריהם נסרקו על-ידה ומציעה להם להצטרף ל"תוכנית השותפים" שלה (Google Books Partner Program). במסגרת "תוכנית השותפים" , מציעה Google לסופרים להציג עותק דיגיטאלי של קטע פתיחה מספרם, קטע אשר יוצג בתצוגה מקדימה בחיפוש שיערוך גולש על-בסיס שם הספר או הסופר. היקף הקטע שיעלה כתוצאת החיפוש ייקבע ע"י הסופר. בנוסף ייחשף מבצע החיפוש למספר קישורים לרכישת הספר בחנויות מקוונות, קישורים אשר יופיעו בתוצאות החיפוש ה"עליונות", בהתאם להכוונת בעל הזכויות.

היה וסופר אינו מעוניין להצטרף ל"תוכנית השותפים", מסתפק מנוע החיפוש בהצגת תצוגה הכוללת את הפרטים הבסיסיים של הספר, וכן ציטוט בהיקף מינימאלי של 2-3 שורות מהספר, ומבלי שמבצע החיפוש מנותב, במקביל, לחנויות מקוונות בהן ניתן לרכוש את הספר.

נראה כי ככל שסופר מחליט להצטרף ל"תוכנית השותפים", הרי שהשימוש שנעשה ביצירתו במסגרת תוצאות החיפוש נעשה בהסכמתו ומשכך נראה כי הוא מותר. ואולם, האם יכול סופר שלא הצטרף לתוכנית השותפים כי השימוש שעושה Google בספרו מבלי שנטלה ממנו רשות מהווה הפרת זכות היוצרים שלו או התעשרות של Google על-גבו של הסופר?

מחד, נראה כי Google לא תוכל להתכחש את הרווח שהיא מפיקה מהשירות, רווח שנעשה על-בסיס יצירתם של אחרים. ככל שהמנוע החיפוש כולל קטעים מספרים רבים יותר, הרי שהוא הופך שמיש יותר ומסייע ל Google להשיא את רווחיה. מאידך, ספק אם ציטוט אקראי של כמה שורות יהווה שימוש ב"חלק מהותי" מהיצירה כולה אשר יחשב להפרת זכות יוצרים.

אף אם נראה בכמה שורות "חלק מהותי" מהיצירה, יתכן והשירות שמספקת Google על תועליותיו החברתיות יחסה תחת הגנת ה"שימוש ההוגן" שמאפשרת שימוש ביצירה אף ללא הרשאה. כך למשל התייחסו בתי המשפט בארה"ב ליצירות צילום המופיעות במסגרת תוצאות החיפוש ב Google ללא הרשאת בעלי הזכויות כאל "שימוש הוגן", וזאת, לאור התועלת החברתית הרבה בעצם קיומו של מנוע החיפוש של Google.

לטעמנו, מדובר בשאלה פתוחה לדיון והכרעה ואין לנו אלא להמתין להכרעת ביהמ"ש בעניין, היה ויידרש לה.

התובע בת"צ 11319-04-11 בראונר נ' Google Inc., אשר נדונה לאחרונה בביהמ"ש המחוזי בירושלים בפני השופטת תמר בזק-רפפורט, בחר שלא להביא את שאלת הפרת זכות היוצרים לדיון ישיר, וניסה "למנף" את השאלה המשפטית לתביעה ייצוגית נגד Google.

לטענת התובע, Google מפרה זכות יוצרים ומתעשרת על גבו של ציבור סופרים רחב ומשכך ראוי לברר את תביעתו נגדה כתביעה ייצוגית. לטענתו, הסופרים ובעלי הזכויות הינם בגדר "לקוחות" של Google אף אם לא הצטרפו ל"תוכנית השותפים". השימוש שעושה Google בתכנים שהיא מפרסמת, הוא הפרת זכות יוצרים והתעשרות של Google על-גבם של "לקוחותיה", ומשכך ראוי להכיר בתביעה כייצוגית ולדון במסגרתה בשאלות המשפטיות העקרוניות, לגופן.

ואולם, בהחלטה מיום 23.11.2011 דחה ביהמ"ש על הסף את בקשת התובע להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית.

במסגרת החלטתו הדגיש ביהמ"ש את העיקרון לפיו דיון בתביעה כתביעה ייצוגית אפשרי רק על-בסיס עילות מסויימות ומוגדרות שהוסדרו בחקיקה. עילות כ"הפרת זכות יוצרים" או "עשיית עושר ולא במשפט", אינן כלולות ברשימות עילות אלו.

כאמור, אף התובע דנן ניסה לעקוף בעיה זאת תוך הצבת מודל לפיו Google היא "עוסק" המספק שירותים ל"לקוחותיו" – הסופרים שלא הצטרפו לתוכנית השותפים, אשר מקבלים ממנה "שירותי פרסום" בעצם הופעתם בתוצאות החיפוש.  לדבריו די בכך בכדי להכשיר את התביעה למסגרת הדיון של תובענה ייצוגית.

בתגובה קבע ביהמ"ש כי הניסיון להגדיר את פעולת Google כ"שירות פרסום" וזאת בכדי להקנות לה אופי צרכני אשר יביאה בגדרו של הליך בתביעה הייצוגית הינו ניסיון מלאכותי. הלקוחות של Google, לצורך העניין, הם משתמשי הקצה המבצעים חיפוש באתר ולא הסופרים שהם לכל היותר מעין "ספקים" של Google וככאלה, אין ביכולתם להביא את עניינם כנגד Google במסגרת תביעה ייצוגית ועליהם לעשות זאת במסגרת הליך "רגיל".

 והשאלות העקרוניות? הן "תיאלצנה" להמתין לבירור במסגרת המתאימה לכך.

    

  

  

צילמתי ספל. האם יש לי זכות יוצרים בצילום?

לפני מספר ימים נחה עלי הרוח (מה שלא קורא לעתים קרובות) והחלטתי לצלם 'סט תמונות' של כלי המטבח הספורים המצויים בביתי. בין היתר, צילמתי את ספל הקפה החביב עלי, כשהוא מעוטר בשאריות נס-קפה-וניל וחלב 1%, ואף הצבתי את התמונה בבלוג, להנאתכם הצרופה.

האם יש לי זכות יוצרים בתמונה זו? האם מי שיעתיק את התמונה מבלוג זה ויעלה אותה באתרו האישי עלול לגלות כעבור מספר ימים כתב-תביעה אגרסיבי, פרי מקלדתי, בתיבת הדואר שלו?

בדומה לשאלות משפטיות רבות אחרות, אף התשובה לשאלה זו מורכבת במקצת.

ככלל, ע"פ החוק הישראלי, "יצירת צילום" הינה יצירה וליוצרה זכות-יוצרים בה.

ככל יצירה אחרת אשר ליוצרה זכות יוצרים בה, אף יצירת צילום צריכה לגלם בתוכה מקוריות ולהיות פרי השקעה מינימאלית של היוצר-הצלם על-מנת שתיחשב ליצירה. בהיעדר מקוריות והשקעה, אין "יצירה" וממילא אין זכות יוצרים. צילום שהוא פרי עימוד ועיצוב ייחודיים יצלח דרישות סף אלו בקלות ויהווה יצירה מוגנת.

אף כשמדובר בתמונות "פשוטות" המגמה היא שלא "להקשות" על צלמים ו"לצקת" בצילומיהם זכות יוצרים. כדברי השופטת דליה מארק-הורנצ'יק:

"על פי הדעה הרווחת בפסיקה בארה"ב גם צילום של זוג נאהבים על רקע של שקיעת השמש, או של מגדל פיזה, הגם שהוא צילום נפוץ שצולם אין ספור פעמים, עדיין יש לו ייחוד משלו, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצילם אותו, ואין  שני צילומים זהים לחלוטין, כל צלם זכאי לצלם את מגדל פיזה פעם נוספת מאותה זוית ובאותם תנאי תאורה אך אין הוא רשאי להעתיק צילום שעשה אחר מבלי לקבל רשות לכך, בדרך זו המשפט מגן על ביטוי שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות ושהוא תוצאה של כשרון ומאמץ".

[ת.א. (שלום-ת"א) 60739/04 אל-אור בע"מ נ' המועדון לספורט תרבות ונופש באוניברסיטת ת"א וא' (14.6.2006)].

ואולם, אין פירושו של דבר שלכל צילום "יש ייחוד משלול, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצילם אותו". לעתים, 'פשטותו' של הצילום תשמוט את הקרקע מתחת לזכות היוצרים של הצלם.

כך למשל, בהתייחס לתמונות סטנדרטיות של כלי בית אשר הוצגו באתר מכירות קבע לאחרונה בימ"ש השלום בת"א-יפו כי בצילומים מסוג זה "אין כל ייחודיות מקוריות, והתובע לא הוכיח כי יש בהם משהו מעבר לצילומי כלי בית אחרים...הם אינם שונים מאלה אשר מופיעים באתרים אחרים, כפי שניתן להתרשם בדוגמאות לאתרי אינטרנט אותם הציג בפני הנתבע". לאור זאת ובהתחשב בתום-לבו של הנתבע, דחה ביהמ"ש תביעה זו למרות ששוכנע כי הנתבע העתיק צילומי מוצרים מאתר אחד המכירות של התובע והציבן באתר המכירות שלו [ת.א. (שלום-ת"א) 64269/07 אלון שטיינברג נ' דן סמבירא, החלטת השופטת הבכירה חנה ינון (12.1.2011)].

בשורה התחתונה:

ניתן לומר שכמעט כל צילום יהווה יצירה המוגנת בזכות יוצרים. ואולם, לא כל צילום יהווה יצירה המוגנת בזכות יוצרים. ככל שמדובר בצילום פשוט, "ישיר" שכמותו מצויים רבים - הוא לא יהווה מושא לזכות יוצרים. רק צילום שיש בו אלמנט מסוים של ביטוי עצמי של הצלם יצדיק מתן זכות יוצרים.

אז מה נסגר עם ספל הקפה שלי?

מצד אחד, מדובר בצילום פשוט וישיר של ספל, כמותו, כך נראה, מצויים רבים. מצד שני, אני עומד על כך שיש בו מספר מאפיינים ייחודיים: הלכלוך על הדפנות, שאריות הקפה והחלב, האור המעומעם במטבח ביתי והמפה הישנה - כל אלו משווים לצילום ארומה ייחודית שיתכן ומבססת לי זכות יוצרים. מה אתם אומרים?

אולי כדאי שמישהו יעתיק אותו וינסה לאתגר בעניין את ביהמ"ש? ;)

 

"ויקיפדיה" בשימוש בתי-המשפט

לפני מספר שבועות יצא לאור הספר "רשת משפטית: משפט וטכנולוגיות מידע" (הוצ' הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א).

המדובר באסופת מאמרים העוסקים בממשק בין משפט וטכנולוגיה ואשר חוברו ע"י חוקרים הפועלים כיום בישראל. עורכי הספר הם פרופ' ניבה אלקין-קורן, מי שמכהנת כדיקן הפקולטה למשפטים וראש המרכז למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה, ופרופ' מיכאל בירנהק, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. 

"אינטרנט" בפסיקת בתי-המשפט
  

פרופ' אלקין-קורן ופרופ' בירנהק, מחשובי החוקרים הפועלים כיום בישראל בתחומים אלו, אף תרמו לספר ארבעה מאמרים מרתקים שחברו במשותף. באחד ממאמריהם סקרו את מופעי המונח "אינטרנט" בפסיקת בתי-המשפט בישראל, החל מפסה"ד הראשון שאזכר מונח זה וניתן בשנת 1997 ועד לשנת 2010 בה נערך המחקר שבבסיס מאמר זה [ראו:"'אינטרנט' בפסיקה בישראל: ספירת מלאי", עמ' 47-63 בספר הנ"ל; פסה"ד הישראלי הראשון בו אוזכר המונח "אינטרנט" הוא פסה"ד של ביה"ד הארצי לעבודה דב"ע נז/3-164 עופרי נ' אלקטרוניקס ליין (א.ל.) בע"מ, פורסם באתר "נבו").

תוצאות המחקר מלמדות כי עם השנים מופיע המונח "אינטרנט" ביותר ויותר פס"ד של הערכאות השונות. הרשו לי להניח, כי לא נפלתם מהכיסא למקרא ממצא זה. אגב, רובם המוחלט של האזכורים, כ-72%, הם אגביים ולא עוסקים מהותית באינטרנט ובהסדרה המשפטית הייחודית שהוא מצריך.

הויכוח סביב אמינותו של אתר "ויקיפדיה"

 

המחברים לא הסתפקו בסקירת מופעי המונח "אינטרנט" בפסיקת בתי-המשפט וביקשו לבחון, בנוסף, את מידת השימוש שעושים בתי-המשפט באחת מהתופעות האינטרנטיות הבולטות כיום: האתר ויקיפדיה.

קצת היסטוריה: האתר "ויקיפדיה – האנציקלופדיה החופשית", הוקם בשנת 2001 ומנוהל ע"י קרן ויקימדיה. האתר מהווה למעשה נציקלופדיה הנכתבת בפועל ע"י הגולשים/קוראים אשר כל אחד מהם יכול לכתוב ערכים באתר או לערוך ערכים קיימים. התוצאה היא מערכת ידע מקיף המחולק לערכים שונים ותוך שהערכים נכתבים בשפות שונות ואשר לכל גולש גישה חופשית אליו. רובנו מכירים היטב את הגרסה העברית של האתר, שהיא אחת מני רבות. כך למשל, פועל האתר אף בגרסה אידישאית בשם "וויקיפעדיא"). במקרים רבים, מופיע הערך של ויקיפדיה כ"תוצאה ראשונה" של חיפוש הערך במנוע החיפוש של Google, ולא בכדי. נסו ותיווכחו בכך.

ואולם, אליה וקוץ בה: המציאות בה כל גולש יכול לנסח תכנים ו/או לערוך אותם פותחת פתח להשתרבבותם של תכנים מוטעים המוצגים כעובדות. חמור מכך, האתר מהווה לעתים כר פורה למניפולציות של גורמים מסחריים ובעלי אינטרסים שונים המנצלים את החזות התמימה והאובייקטיבית של האתר בכדי לשתול בו מסרים שישרתו אותם.

  

מנגד, טוענים קברניטי האתר וחסידיו כי מעורבותם האפשרית של כלל הגולשים בתכני האתר מצמצמת את זמן הקיום של תכנים שגויים או מניפולטיביים. האתר אף מתנהל לאור מערכת כללים ומסתייע בעורכים-ותיקים שתפקידם לפקח, במידת מה, על הפעילות בו. בעניין זה מציינים המחברים את הבדיקה שערך כתב העת החשוב Nature, במסגרתה נבדקו 42 ערכים מקבילים באתר ובאנציקלופדיה רבת המוניטין "בריטניקה". מסקנת הבודקים הייתה בעוד שבערך המופיע בויקיפדיה אותרו, בממוצע, 4 אי-דיוקים, הרי שערך ממוצע בבריטניקה היו, בממוצע,  4 אי דיוקים, כך שהפער בין האנציקלופדיות אמנם קיים אך אינו רחב במיוחד.

תוצאות מפתיעות אף יותר עלו במחקר שנערך במשותף ע"י המרכז הרפואי 'שיבא' בתל-השומר ובית החולים 'ג'פרסון' בפילדלפיה ארה"ב והשווה בין מידע המופיע בויקיפדיה בעניין מחלת הסרטן לבין מידע מקביל באתר של המכון הלאומי לסרטן בארה"ב. למרבה ההפתעה, גילה המחקר כי "לא נמצא הבדל בין האתרים מבחינת היקף התוכן או ירידה לפרטים. שניהם הציגו חומר בדומה למה שמופיע בספרות מקצועית, ושניהם הקדישו מעט מאוד מקום לאספקטים השנויים במחלוקת בטיפול בסרטן" [ראו דברי עורך המחקר ד"ר יעקב לורנס, "בשיבא חוקרים את אמינות האינטרנט", נצפה ביום 23.10.2011 באתר האינטרנט של ביה"ח שיבא בכתובת http://ella.sheba.co.il/162/39.htm". מאמרם של אלקין-קורן ובירנהק לא התייחס למחקר זה].

"ויקיפדיה" בשימוש בתי המשפט

רבים מאיתנו עושים כיום שימוש תדיר במאגר ויקיפדיה בכדי לדלות מידע ראשוני. ואולם, המחקר שבבסיס מאמר זה גילה כי לאחרונה מתרחב השימוש של בתי-המשפט במאגר של ויקיפדיה. עד למועד הבדיקה שערכו המחברים במהלך שנת 2010, אותרו על-ידם 35 אזכורים של האתר בפסיקת הערכאות השונות בישראל (האזכור הראשון הוא בפס"ד של בימ"ש השלום ברמלה ת"א 9646/01 בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' אברהם אליהו ובנין קידוחים בע"מ, פורסם באתר "נבו"). בין הערכים אליהם הפנו בתי-המשפט בפסיקותיהם ניתן למצוא את ערכים כדוגמת: "פדופיל", "מזרחיים", טוקבק", "דואר זבל" ואחרים. לרוב, המדובר היה באזכורים שלא השליכו באופן ישיר על ההכרעה שבבסיס פסק-הדין.

ואולם, אזכור אתר ויקיפדיה במסגרת תיק רצח שנדון בביהמ"ש המחוזי בחיפה הטריד במיוחד את המחברים [תפ"ח (מחוזי חיפה) 5021/08 מדינת ישראל נ' עומר, פורסם באתר "נבו"].

במסגרת הדיון בתיק העיד הנאשם כי ירה "כדורי דום דום" בהרוג. הכדורים שהוצאו מגופת ההרוג היו כדורים מסוג "hollowpoint". האם "כדורי דום דום" וכדורי "hollowpoint" חד הם? אם כן, בפנינו הודאה של הנאשם ביסודות העובדתיים של העבירה. אם לא, הרי שהמקרה מורכב יותר. מושגים אלו הופיעו בחוות-דעת של קצין מעבדת נשק, אשר נדונה בפני ביהמ"ש אך משמעותם לא הובררה כל צרכה. לכן, פנה ביהמ"ש לערך " Hollow Point Bullet" בויקיפדיה תוך שהוא למד ממנה כי כדורי "דום דום" הם כדורי "hollowpoint", הבחנה שסללה את הדרך להרשעת הנאשם.

דעת המחברים אינה נוחה מכך שביהמ"ש עושה שימוש באתר ויקיפדיה משל היה מדובר בספרות מקצועית, למרות שמדובר באתר שספק רב אם ניתן להסתמך על המידע המופיע בו כאל מידע מקצועי ואמין. לדידם, הסתמכות כזו בעייתית במיוחד כשעסקינן בתיק רצח.

לטעמי, מאידך, אין לא לפסול הסתמכות על מקורות כויקיפדיה באופן אוטומטי אלא יש לבחון כל מקרה לגופו. בסופו של דבר, הטכנולוגיה, האינטרנט ואתרים מסוגו של ויקיפדיה הולכים ותופסים מקום מרכזי בחיינו ובאופן בו אנו תופסים אותם, ואך טבעי הוא שרישומם יהיה ניכר בעתיד בפסיקת בתי המשפט. אדרבה, יתכן והפיכתו של אתר כדוגמת ויקיפדיה למקור מידע מרכזי תסייע למלאכת סינון הטעויות המשתרבבות אליו כך שהחברה כולה תצא נשכרת. בד בבד, חשוב כמובן להדגיש את הסכנות הטמונות בהסתמכות על ויקיפדיה ולקוות כי החברה בכללה ומערכת המשפט בפרט תדענה להשתמש בכלי באופן מושכל, מבלי לזנוח אותו כליל או להפוך אותו לאורקל של המאה ה-21. 

  

האם אפשר לקיים אסיפת דיירים באמצעות הדואר האלקטרוני?

מה יפים הם חיינו תחת שלטון האינטרנט: אפשר 'לעשות קניות' באינטרנט, 'להתחיל' עם בחורה באינטרנט, 'להתחבר' עם סלב'ס ברשתות חברתיות אינטרנטיות וגם לשלם את חשבונות החשמל באינטרנט. מגניב, אה?

דא עקא, רבים סבורים, שלא בצדק, כי האינטרנט מהווה פלטפורמה בידורית בלבד ועל-כן אין להתייחס ברצינות לפעולות שונות שאנו מבצעים בו. "נכנסתי לאתר, הקלקתי על "I Agree" אבל לא קראתי מה כתוב ולמה אני מסכים. האם אני יכול להתחרט?", אני נשאל לעתים קרובות, אך  נאלץ להשיב כי לרוב, התחייבות משפטית שניתנה דרך האינטרנט מחייבת, ככל התחייבות אחרת (אם כי כמובן שיש לבחון כל מקרה לגופו ורצוי אף להיוועץ בעו"ד...;)).

שוו בנפשכם כי לאחר שהזמנתם מוצר מאתר מכירות באינטרנט, תקבלו הודעה מהחנות האינטרנטית לפיה היא אינה מכירה בעסקה. יש לשער כי חלקנו לא יהיה שבע רצון מהתנערות שכזו, שהרי בוצעה עסקה, "ומה פתאום הם מתחרטים עכשיו?". טענה צודקת, כמובן, אך היא צודקת באותה מידה לגבי שני הצדדים.

לא כך סבר זוג דיירים בבית דירות תל-אביבי שעניינם נדון לאחרונה בפני המפקח על רישום המקרקעין בתל-אביב (תיק 514/10 ההחלטת המפקח אורן סילברמן הינה מיום 18.7.2011 ופורסמה במאגר "נבו". החלטת המפקח על המקרקעין שקולה לפס"ד של בימ"ש השלום). בני הזוג דנן סרבו לשאת בתשלום היחסי בגין עבודות שיפוץ שבוצעו בבניין, וזאת, בין היתר, בטענה כי ההחלטה על ביצוע העבודות לא נתקבלה בהצבעה באסיפה מסודרת של כלל דיירי הבניין אלא באמצעות הודעות הדואר האלקטרוני שנשלחו ע"י הדיירים לוועד הבית ובהן הביע כל דייר את עמדתו. בסופו של דבר ועם קבלת רוב כנדרש, הוחלט לבצע את עבודות השיפוץ.

ואולם, טענת בני הזוג נדחתה ע"י המפקח. לדברי המפקח הוכח כי טרם קבלת ההחלטה על ביצוע העבודות התקיים בין הדיירים דיון ענייני ופתוח סביב נחיצות השיפוץ, הגם שהדיון נערך, כאמור, כשכל דייר טוען את טיעוניו בהודעת דוא"ל. דיון ענייני ופתוח סופו שיביא להחלטה מושכלת גם מבלי שכל הדיירים נוכחים יחד, פיזית, בחדר אחד.

בנוסף, אף הוכח לדעת ההמפקח כי קיום הצבעות ע"י משלוח הודעות דוא"ל הינה דרך נהוגה ומקובלת בקרב דיירי אותו בניין ולא הליך חריג.

יתרה מזו, הסתבר כי בני הזוג שתקפו את חוקיות ההצבעה באמצעות דוא"ל השתתפו בדיונים האינטרנטיים שקדמו למתן ההחלטה, ואף הביעו את דעתם בהודעת דוא"ל ששלחו. רק לאחר שנתקבלה החלטה בניגוד לרצונם, "נזכרו" בני הזוג לטעון לאי-חוקיות ההליך. לו סברו בני הזוג כי מדובר בהליך לא חוקי, היה עליהם להתנגד לו מלכתחילה ולסרב להשתתף בו. משלא נהגו כך, הרי שאף הם הסכימו לכך שההחלטה תתקבל באופן זה ואל להם לנסות ולשנות החלטה זו, בדיעבד.

מטעמים אלו ובהצטרף לטעמים נוספים, חייב המפקח את בני הזוג  לשאת בתשלום חלקם בגין הוצאות שיפוץ הבניין.

לאור זאת חשוב לזכור:

ביצוע פעולה באמצעות האינטרנט עלול להתפרש כהסכמה להיות האינטרנט הפלטפורמה הראויה לביצוע אותה פעולה.

ככל שאדם נדרש לבצע פעולה באינטרנט אשר לדעתו היא לא חוקית או מנוגדת לחוק, למוסכמה או לנוהל אחר כלשהו , עליו לסרב לעשותה ולדרוש לבצע את ההליך בדרך הראויה ומבעוד מועד.

אלמלא יעשה כן, יתכן ותימנע ממנו האפשרות להשיג כנגד הפעולה ותוצאותיה בהמשך.

      

על תרומתם ה"מושגית" של סטיב ג'ובס וחברת Apple לדיני זכות היוצרים

סטיב ג'ובס, האיש שהיה לאגדת טכנולוגיה בחייו, הלך לעולמו.

קצרה יריעת בלוג זה מכדי לתאר את תרומתו של ג'ובס על חיינו. כותבים רבים העלו על נס את המחשב האישי, ה-Ipod, ה- Iphone וה – Ipad כמוצרים שהוכנסו בסערה לחיינו ע"י חברת Apple, תחת הנהגתו של ג'ובס (שכיהן כמנהלה בפועל למעלה משני עשורים). בפוסט זה ברצוני להצביע על תרומתם ה"מושגית" של Apple וג'ובס לדיני זכות היוצרים, תרומה הפותחת צוהר לאתגר העומד בפני מערכת דינים אלו, כיום.

נפתחת בקצת היסטוריה נדושה:

בשנת 1976 הקים ג'ובס ביחד עם סטיב ווזניאק את חברת Apple. כמרכז ניהול,מחקר ופיתוח בחרו השניים במוסך אשר בבית הוריו של ג'ובס, מקום שהוכיח את עצמו, בדיעבד, כחממה להשראה יוצאת דופן. תחת השפעתו הדומיננטית של ג'ובס, פיתחו השניים את ה Apple1 ולאחריו את ה – Apple 2:  המחשב האישי הראשון שהותאם לצריכה המונית ואשר נמכר לשימוש ביתי ואישי, שימוש שהתאפשר, בין היתר, באמצעות תוכנות הפעלה שאף הן פרי פיתוחם. מהפכת Apple הראשונה הצליחה, כידוע, והמחשב האישי הפך לפריט חובה בהוויית חיינו. Apple וקברניטיה, מצדם, חייכו כל הדרך אל הבנק.

ואולם, כך דרכו של עולם: בטרם חולפות מספר דקות ממועד השקתו של מוצר מצליח, דואגים גורמים שונים "לתפוס טרמפ" על המוצר ולשווק תחליפים, זיופים ועותקים לא מורשים. חוק טבע זה לא פסח גם על Apple שאנשיה נוכחו לדעת כי גורמים שונים מוכרים מחשבים הכוללים את תוכנות ההפעלה של Apple, תוכנות שהועתקו ללא הרשאת החברה ותוך נגיסה ברווחיה.

בשביל זה יש עו"ד ובתי משפט....

 הרהרו ב- Apple. שהרי, לא יעלה על הדעת שהחברה מפתחת תוכנות וגורמים אחרים מעתיקים אותן ומוכרים אותן. או אז, התעוררה השאלה איזו זכות משפטית נפגעת בהעתקת תוכנת מחשב.

לכל המעורבים בעניין היה ברור על התשובה לשאלה זו להימצא במסגרת דיני הקניין הרוחני שמטרתם להגן על פירות האינטלקט האנושי, במידה קרובה ככל האפשר להגנה שמספק המשפט לנכסים פיזיים של אדם (למשל דירה או מכונית).

ככלל, מקובל לחלק את דיני הקניין הרוחני לשני ענפי-משנה:

הקניין התעשייתי – שם כולל לזכויות הפטנט, סימן המסחר, מדגמים או זכויות אחרות מכוח דיני התחרות המסחרית ההוגנת וכיו"ב. מושא זכויות אלו הוא לרוב אינטרס בעל אופי תעשייתי ועסקי.

הקניין הרוחני (הלא תעשייתי) - שם כולל להגנה על יצירות תרבות לסוגיהן, הגנה שבסיסה המרכזי הם דיני זכות היוצרים אשר הליבה ההיסטורית שלהם כוללת הגנה על יצירות דרמטיות, ספרותיות, אומנותיות או מוסיקלית, דווקא.

אך טבעי הוא, לפי ניתוח זה, כי תוכנות הפעלה של מחשב תקבלנה הגנה במסגרת הקניין התעשייתי, ובפרט במסגרת דיני הפטנטים. דא עקא, מסיבות שונות, לא הסתייע הדבר ובקשות לרישום תוכנות כפטנטים נדחו בעבר ע"י רשמי הפטנטים. בשל כך, נאלצה Apple למצוא מזור לבעייתה בדיני זכות היוצרים.

אז מהי, בעצם, תוכנת מחשב?

תוכנת מחשב היא למעשה קבוצת הוראות ה"ניתנות" למחשב ומסוגלות לגרום לו לבצע פעולות מסוימות. כידוע, קיימות שפות תכנות רבות אשר כל אחת מהן מורכבת מרשימה של פקודות והוראות אשר קל למתכנת אנושי לשלוט בהן ולהזין מחשב או אמצעי אחר בהוראות שונות. המחשב , כשלעצמו, אינו "מבין" את ההוראות המתורגמות עבורו ע"י המהדר (Compiler) למערכת קודים "קריאה". לעתים תוכנה נכתבת ע"י המתכנת על המחשב ולעתים היא גבר מוטבעת במחשב (או באמצעי טכנולוגי אחר) ופועלת באופן "עצמאי", במידת מה.

לאור זאת נטען כי באם מדובר, למעשה, בקובץ של פקודות "כתובות" הרי שניתן לראות בקובץ שכזה כסוג של טקסט פרי רוחו של יוצרו, ו"לדחוס" טקסט אל תוך הגדרת "יצירה ספרותית" שהיא אחד מסוגי היצירות המוגנות ע"י דיני זכות-היוצרים.

כל הזכויות שמורות ל www.dreamstime.com.

נשמע מופרך, אתם אומרים?

לא בעיני בתי המשפט בעולם המערבי אשר החלו אט-אט לקבל את הטיעון לפיו תוכנת מחשב הינה סוג של "יצירה ספרותית" ומשכך היא מהווה יצירה המוגנת בזכות יוצרים. בתחילת שנות ה-80 הגיעה שאלה זו לראשונה לפתחו של ביהמ"ש בישראל [ת.א. (מחוזי-ת"א) Apple Computer Inc. ואח' נ' ניו-קוב טכנולוגיות בע"מ, פסה"ד של השופט חאג'-יחיא ניתן ב-31.12.1984]. זאת, במסגרת תביעה שהגישה Apple כנגד חברה ישראלית שייבאה לישראל ושיווקה בה מחשבים אישיים הכוללים עותקים של תוכנות הפעלה מבית Apple ומבלי לקבל את הרשאתה לכך. 

בתקופה זו, היוו שתי הוראות חוק, האחת משנת 1911 והשנייה משנת 1924 את הבסיס לדיני הזכויות היוצרים במדינת ישראל, ירושה מימי המנדט הבריטי. כצפוי, לא כללו הוראות חוק אלו התייחסות כלשהי לברייה הבדיונית שתיקרא בעתיד "תוכנת מחשב". ביהמ"ש הישראלי הלך בדרך שסללו בתי-משפט במדינות רבות בעקבות הליכים משפטיים שיזמה Apple וקבע כי יש לפרש את המונח "יצירה ספרותית" הקיים בחוק כמושא להגנת זכות יוצרים, ב"ליברליות ובאופן מרחיב". הוא אף הוסיף כי "אפשר וצריך" להכיל הגדרה זו "על יצירות חדשות שהמחוקק לא התייחס אליהן, ובלבד שהן מתאימות לכך, ככל שתהליך ההתפתחות הטכנולוגית המתמשך והדינמי מחייב". ובמלים מפורשות אף יותר: "תוכנת מחשב שהיא פרי רוחו של האדם היוצר וכותב אותה, הינה יצירה ספרותית, כמשמעותה בהגדרות החוק, בהיותה ממלאת אחר התכונות והקריטריונים של יצירה ספרותית".

פרשנות זו סללה את הדרך בפני Apple וחברות תוכנה אחרות לתבוע פיצוי כספי בגין העתקה ושימוש לא מורשה בתוכנותיהן ואפשרה להם למנוע מאחרים מלעשות שימוש כזה, מכאן ולהבא.

בשלב מאוחר עוגנה פרשנות זו אף בחקיקה הישראלית. כך, הוספה בשנת 1988 לפקודת זכות יוצרים, 1924 הקביעה כי "לעניין זכות יוצרים, דין תוכנה של מחשב כדין יצירה ספרותית" [ראו סע' 2א לפקודה].מהלך דומה נעשה בחקיקת זכות היוצרים במדינות אחרות ובמסגרת אמנות בינלאומיות שקבעו סטנדרטים מינימליים אחידים של דיני הקניין הרוחני ובתוכם ההכרה בתוכנת מחשב כיצירה ספרותית המוגנת בזכות יוצרים.

בזירה הישראלית הושלם מהלך זה עם חקיקת חוק זכות יוצרים,תשס"ח-2007.

הוראת חוק זו החליפה את ההוראות שמשלו בכיפה בעבר וקובעת אף היא כי "יצירה ספרותית – לרבות יצירה המבוטאת בכתב, הרצאה, טבלה, לקט וכן תוכנת מחשב" [ראו סעיף 1 לחוק].

יתרה מכך, החוק החדש אף כולל הסדרה מפורטת של היקף ההגנה על תוכנות מחשב ביחס לשימושים מסוימים, ואשר בע"ה נעסוק בו ביתר פירוט בהזדמנות אחרת.

ובכל זאת, אתם מקשים: מה לתוכנת מחשב מכנית וליצירה ספרותית? מה לדיני זכות יוצרים ולטכנולוגיית ההמונים? האם אין גבול לפרשנות המשפטית?

במידת מה, אף אני שותף לביקורת זו ומסכים כי הגדרת תוכנת מחשב כיצירה ספרותית הינה מלאכותית משהו.ואולם, חשוב לבחון אותה בהקשרים רחבים יותר: דומני שיוסכם על כולנו כי קיימת הצדקה להגנה משפטית כלשהי על תוכנות מחשב מפני העתקה. כיון שבתחילה נחסמה דרכם של מתכנתים אל לשכות הפטנטים (ובמידת רבה היא חסומה אף היום), נאלץ המשפט למלא את החסר באמצעות כלי משפטי תוך עשיית שימוש בפרשנות משפטית, גם אם מרחיבה ביותר. כך, המטרה הצודקת הושגה גם אם במחיר נסבל של פרשנות מלאכותית.

בנוסף, יש לזכור כי המהפכה הטכנולוגית והמהפכה הקפיטליסטית השלובה בה יצרו שידוד מערכות באופן בו אנו מתייחסים כיום ליצירות תרבות לסוגיהן. בעבר, נתפסה התרבות כמרכיב תרבותי "טהור" ולא כלכלי במהותו. השיח האמנתי הוזן במידה רבה ממיתוסי-על מכוננים כמו זה של הצייר ואן גוך, למשל: מי שסיים את חייו בהתאבדות מתוך חולי, מכאוב ועוני ואשר רק לאחר מותו הפך לצייר-על שיצירותיו מוצגות במוזיאונים החשובים בעולם ונאמדות בסכומי כסף אסטרונומיים. הא לנו אמן קלאסי מסכן שלא זוכה לקצור את פירות תהילתו המאוחרת ויצר אמנות "נטו".

כיום, אנו חיים בעולם שונה. מצד אחד, כל אדם הוא, במידת מה, יוצר (צילומים, טקסטים וכו'). בד בבד, כל יצירה נבחנת באמות מידה כלכליות משמעותיות. במציאות כזו נראה כי ההבחנה בין תרבות "טהורה" לבין פיתוחים טכנולוגיים "קפיטליסטיים" הולכת ונעלמת. המיזוג של תוכנות מחשב עם שירה וספרות יפה כסוגים של "יצירה ספרותית" הוא רק ביטוי אחד של התהליך הזה, שמשמעויותיו התרבותיות רחבות בהרבה ולהערכתנו הן יתנו את אותותיהן על דיני הקניין הרוחני בעתיד, אף במישורים אחרים.

ובכל זאת, את המהפיכה הזו יש לייחס, במידת מה, לסטיב ג'ובס המנוח ולחברת Apple.