קשה להיות משה רבנו.
רגעים ספורים לאחר שהוציא את ישראל מכיכר א-ת'חריר בגלגולה העתיק, הכה במצרים והעביר את ישראל בין גזרי ים-סוף, ניצב משה בפני אתגר חדש:
"ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם; ויעמוד העם על משה, מן הבוקר עד הערב" [שמות פרק יח].
כך הוא מנהגו של עולם: מרגע שהשתחררו בני האדם מעבדות מצרים, מימשו את חירותם באופן מושלם והחלו להסתכסך זה עם זה, בחופשיות. בלי מעבידים מצריים מסביב. כשנמאס להם לריב זה עם זה, פנו למשה שישפוט ביניהם.
לעזרתו של משה יצא יתרו חותנו. לדידו, התמסרותו הטוטאלית של משה מבוקר עד ערב לעבודת השיפוט, רחוקה מלהיות אופטימלית ועלולה הייתה להמיט על משה תוצאות קשות. ובמילותיו שלו:
"לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה, גם העם הזה אשר עמך. כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך".
יתרו מכובדנו לא הסתפק בביקורת אלא הציע, בנוסף, פתרון לבעיית העומס המשפטי עמה התמודד משה: אצילת סמכויות.
וכדבריו:
"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים, אנשי אמת, שנאי בצע; ושמת עליהם, שרי אלפים שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות ושפטו את העם בכל עת, והיה הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם; והקל מעליך, ונשאו איתך".
כלומר: במקום שמשה יכהן כשופט בלעדי הדן בכל הסכסוכים המתעוררים בקרב העם למגדול ועד קטן, תוקמנה ערכאות משפטיות בדרגות שונות, וכל אחת מהן תדון בסכסוכים בסדר גודל מסוים.
כך, על כל עשרה אנשים ימונה שופט זוטר ["שרי עשרות"];
על כל חמישים איש ימונה שופט בכיר ממנו ["שרי חמישים"];
על כל מאה אנשים ימונה שופט בכיר מהם ["שרי מאות"];
על כל אלף אנשים ימונה שופט בכיר מהם ["שרי אלפים"];
מעליהם ימשיך לעמוד משה רבנו כערכאה הבכירה.
משה מצדו, אימץ את עצת חותנו:
"ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, ויתן אתם ראשים על העם: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם, בכל עת: את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטן ישפטו הם".
העומס על משה אכן פחת, אך זאת במחיר מינוי של שופט אחד על כל עשרה אנשים.
ולא, לא טעינו בספירה: שופט אחד על כל עשרה אנשים!
סיפור מקראי זה הדהד בראשי לפני מספר שבועות עת קראתי כתבה נוספת המבכה את הצפת מדינת ישראל בעו"ד ("מדינה עשירה בעורכי דין", מאמרם של ענת שיחור-אהרונסון ועו"ד מוטי דנוס, פורסמה בכתב העת "הפרקליטים", גיליון אוקטובר 2011 ובאתר הפורומים המשפטיים).
בין היתר, הוצגו בכתבה נתונים מדאיגים בדבר היחס בין מספר עוה"ד בישראל לכלל האוכלוסייה (בהשוואה למדינות אחרות). כך בעוד שבבריטניה היחס הוא עו"ד אחד לכ-400 תושבים, בגרמניה היחס הוא עו"ד אחד לכ-600 תושבים, בצרפת היחס עומד על עו"ד אחד ל-1,200 תושבים ובסין ויפן היחס הוא עו"ד אחד לאלפי אזרחים, הרי שבישראל היחס הוא עו"ד אחד ל-156 תושבים. שיא עולמי חדש. מדליית זהב אולימפית לישראל.
גורמים רבים בתוך מערכת המשפט רואים בשיעור הגבוה של עו"ד בעיה קשה ומציעים לה פתרונות רבים ושונים. לעתים נדמה כי מספר הפתרונות שהוצעו לבעיה עולה על מספרם של עוה"ד בישראל. ואולם, בפועל, מספרם של עוה"ד בישראל ממשיך לעלות משנה לשנה ולשבור שיאים חדשים.
כשלעצמי, אני תוהה אם יהיה בכוחם של אמצעים כאלו או אחרים בכדי לעצור סחף המשפטיזציה.המדובר, כאמור, במאפיין גנטי בסיסי של העם היהודי. אם כל עשרה יהודים זקוקים לשופט פרטי, ודאי שיש צורך גם בשלשה עו"ד (שותף בכירה, שותף זוטר ושכיר), שני מתמחים, טרום-מתמחה ואולי גם איזה סטודנט. ואת זה, כמובן, יש להכפיל בשני צדדים (לכל הפחות).
אל יאוש חברים. הפוטנציאל גדול ואנו רחוקים מלממש אותו ;).
שבת שלום.
