הגנה על עיצוב לא רשום

אחד החידושים אותם נושא עמו חוק העיצובים, תשע"ז-2007, העתיד להיכנס לתוקף ביום 7.8.2018, הוא הסדרת ההגנה על עיצוב לא רשום.

עד היום, תחת המשטר של פקודת הפטנטים והמדגמים, ניתנה ההגנה לבעלי מדגם רשום בלבד, זכות הכרוכה בהליך ארוך ובהוצאה כספית. ברבות הימים, פיתחו בתי המשפט בפסיקותיהם  'מסלולים עוקפים' המאפשרים, בנסיבות קצה, לבנות הגנה על מדגם שלא נרשם, בהתבסס על עילות אחרות, כעילת עשיית עושר ולא במשפט, מסלול שיש בו אי ודאות רבה. 

מציאות זו יצרה קושי שבא לידי ביטוי, בין היתר, בחוסר היכולת של יצרנים רבים להגן על מוצרים עונתיים אשר פרק הזמן הקצר של "חייהם", אינו מצדיק הליך ארוך של רישום מדגם שהוצאות כספיות בצדו. מציאות זו אף הציבה קושי בפני מי שאין בכיסם את העלויות הנדרשות לצורך רישום מדגם וכן בפני רבים שכלל אינם מודעים לחשיבות ברישום מדגם.

חוק העיצובים החדש משנה את המציאות ומספק בסיס להגנה אף על עיצובים לא רשומים, הגנה הכרוכה בעמידה בדרישות שונות ואשר משתרעת על פרק זמן קצר משמעותית מפרק הזמן עליו משתרעת ההגנה על עיצוב רשום. 

תנאי בסיסי להגנה על עיצוב כלשהו היא היותו חדש ובעל אופי ייחודי.

לבעליו של עיצוב כזה תהא מוקנית, מעתה והלאה, הזכות הבלעדית למנוע מכל אדם אחר לייצר, לשם שימוש מסחרי, מוצר נושא עיצוב שהוא העתקה של העיצוב. זאת, הן במצב בו ההעתקה נעשית באמצעות ייצור מוצר נושא עיצוב זהה והן כשהיא נעשית באמצעות ייצור מוצר נושא עיצוב אחר היוצר אצל משתמש מיודע רושם כללי שאינו שונה מהרושם הכללי שיוצר אצלו המוצר נושא העיצוב. 

החוק החדש אף מאפשר לבעל עיצוב לא רשום עיצובו כשיר להגנה כעיצוב לא רשום לסמן את המוצר נשוא העיצוב (באופן שייקבע בתקנות ותוך ציון העובדה כי מדובר בעיצוב לא רשום וכן את המועד הקובע, שהוא המועד בו בעל העיצוב או מי מטעמו פרסם בציבור לראשונה את העיצוב או את המוצר נושא העיצוב, בישראל או מחוץ לישראל).

ההגנה על העיצוב הלא הרשום תשתרע על פרק זמן של 3 שנים בלבד – תקופה שראשיתה במועד הקובע.

תנאי נוסף לתחולת ההגנה על עיצוב כעיצוב לא רשום מחייב שהמוצר נשוא העיצוב הוצע למכירה או הופץ בציבור בישראל באופן מסחרי, בידי בעל העיצוב או מי מטעמו, לרבות באמצעות האינטרנט, בתוך 6 חודשים מאותו "מועד הקובע".

בכל מקרה, מומלץ מאוד לבעלי עיצובים לבחון באופן מושכל את דרך ההגנה המתאימה לעיצובם, טרם נקיטת פעולות כלשהן, פעולות אשר עשויות להיות להן השלכות בלתי הפיכות. 

הוועדה המקומית עפולה חויבה לחשוף את נתוני הגבייה של ריבית פיגורים על היטל השבחה - חרף התנגדותה.

החלטה תקדימית ומעניינת ניתנה היום על ידי כבוד השופט עאטף עיילבוני, מבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרת תביעה ייצוגית מנהלית שהוגשה כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עפולה, בה אני משמש כבא כוח התובע [תצ (מחוזי נצרת) 69649-01-18 טננבוים נ' הוועדה המקומית לתו"ב עפולה].

בתביעות ייצוגיות מסוג זה, המוגשות נגד רשות מנהלית (שהיא למעשה זרוע מזרועות המדינה ורשויותיה), יצר המחוקק "מסלול עוקף תביעה" מיוחד של "הודעת חדילה", במסגרתו, אם הרשות מודיעה תוך 90 יום מיום הגשת התביעה על הפסקת הגבייה שבגינה הוגשה התביעה, התביעה נדחית לאלתר (תוך שהתובע יכול לבקש מבית המשפט שיפסוק לו גמול בגין התועלת שצמחה מהתביעה). המשמעות היא שתביעות רבות המצביעות על גבייה שלא כדין מצד רשות, מסתיימות בכך שהרשות מודיעה על חדילה ופוטרת את עצמה בכך מהשבת הכספים שכבר נגבו בעבר - לציבור.

כך נהגה אף הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עפולה, אשר הגישה הודעת חדילה בה טענה כי מדובר ב"טעות משרדית" שארעה "לעתים", ותוך שהיא מסתירה את היקף הגבייה שנעשה שלא כדין.

התובע, מצדו, לא אמר נואש וביקש מבית המשפט לחייב את הוועדה המקומית להציג את הנתונים המדוייקים של הגביה, כמצופה מרשות ציבורית הגובה כספים מן האזרח ועל מנת שניתן יהיה לאמוד את התועלת הציבורית שהושגה בהגשת התביעה. התובע אף ציין בבקשתו כי אין לו עניין לבקש גמול תובע שלא בזיקה להיקף הגבייה שנעשתה, לכאורה שלא כדין, וכי הוא מוכן לשאת ב"סיכון" שמדובר בסכום נמוך ממנו ייגזר גמול התובע.

ואולם הוועדה מצדה, התנגדה לבקשה, בטענות פורמליות שונות, מסיבותיה שלה.

לשמחתנו, קיבל כבוד השופט עאטף עיילבוני מבית המשפט המחוזי בנצרת את בקשת התובע בקבעו כי: "משהוגשה הודעת החדילה רק על דעת המשיבה, שהיא רשות ציבורית המחוייבת לנהוג בשקיפות תוך מתן הזדמנות נאותה לציבור לפקח על פעילותה, ומשעה שהנתונים בדבר היקף גביית היתר של ריבית הפיגורים על היטלי ההשבחה מצויים בידי המשיבה, אשר לא הצביעה על קושי או הכבדה יתרה ובילתי מידתית בהפקתם מתוך מערכת הגבייה", הרי שראוי להיעתר לבקשה ולחייב את הוועדה המקומית לחשוף את נתוני הגבייה, חרף התנגדותה.

משמעות ההחלטה היא שאף במקרה בו מוגשת הודעת חדילה על ידי הרשות, יש מקום לחייב אותה לגלות בפני בית המשפט (והציבור בכלל) את היקף הגבייה שנעשה על ידה, לכאורה, שלא כדין. המשך יבוא.

סימן מאשר

מהו סימן מאשר? 

בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב – 1972 מוגדר 'סימן מאשר' כ:

"סימן המיועד לשמש בידי אדם, שאינו מנהל עסק, לאישור מקורם של טובין פלונים שיש לו ענין בהם, מרכיביהם, דרכי ייצורם, איכותם או תכונה אחרת מתכונותיהם, או לאישור טיבו, איכותו או סוגו של שירות פלוני שיש לו ענין בו". 

כלומר, בקצרה, המדובר בסימן המיועד לשימוש של אדם שאינו מנהל עסק, כשמטרת הסימן היא לסמן תכונות מסוימות או איכות מיוחדת של מוצר או שירות מסוימים.

דוגמאות לסימנים מאשרים שנרשמו בפנקס

כך למשל, נרשמו בעבר בישראל סימנים מאשרים בבעלות גופי כשרות כ- OU או בד"צ העדה החרדית, הסימן של made in Israel בבעלות משרד המסחר והתעשיה (כתוארו אז) והסימן המאשר ISO של מכון התקנים.

איך רושמים סימן מאשר?

על פי סעיף 14(א) לפקודת סימני מסחר, רשאי רשם סימני המסחר לרשום סימן מאשר, אם הוא שוכנע שיש ביכולתו של בעל הסימן לקיים את התכונות שאותו סימן מיועד לסמנן. על מנת לרשום סימן מאשר יש להגיש בקשה לרישום סימני המסחר למחלקת סימני המסחר וככל שנמצא כי הסימן המבוקש והמבקש עומדים בדרישות החוק, ירשם הסימן במרשם סימני המסחר.

רישום סימן מאשר אינו מותנה בקיומו של אופי מבחין

בניגוד לסימן מסחר רגיל אשר רישומו מותנה בכך שיש בסימן בכדי להבחין בין המוצר של מבקש הסימן למוצרים מתחרים, הרי שבהתאם לסעיף 14(ב) לפקודה, ניתן לרשום כסימן מאשר אף סימן שאינו בעל אופי מבחין. הבדל זה נובע מהעובדה כי מטרתו של סימן מאשר, בניגוד לסימן מסחר רגיל, אינה להבדיל בין מוצר או שירות של בעל הסימן לבין מוצריהם של אחרים.  

העברת בעלות בסימן מאשר – בכפוף לאישור הרשם

יחד עם זאת, בניגוד לסימן מסחר רגיל אותו רשאי הבעלים להעביר לגורם אחר ללא צורך באישור הרשם (אם כי בכפוף לרישום העברת הבעלות במרשם סימני המסחר), לא ניתן להעביר את הבעלות בסימן מאשר ללא אישור רשם סימני המסחר. אישור זה נדרש על מנת להבטיח כי הגורם אליו מועבר הסימן ימשיך לעשות בו שימוש כסימן מאשר ולא כסימן מסחר רגיל.

האם למנהל קבוצת פייסבוק יש עילת תביעה בגין דברי לשון הרע שנכתבו על הקבוצה?

חלק ניכר מהדיון ברשת החברתית www.facebook.com מכונס בתוך ה"קבוצות", מעין פורומים סגורים ובהם חברות וחברי הקבוצה מדסקסים בעניינים שונים. לכל קבוצה מוגדר מנהל (או מספר מנהלים) שהוא לרוב אחד החברים הפעילים ביותר בקבוצה.

לאחרונה נדרש בית משפט השלום בתל-אביב לשאלת קיומה של עילת תביעה אישית של מנהל הקבוצה כלפי מי שהוציא את דיבת הקבוצה רעה [ת.א. 61284-07-17 רובין נ' אליהו ואח', פסק דינו של כבוד השופט אביים ברקאי מיום 12.2.2018].

המדובר בתביעה שהגיש מנהל קבוצת "לב אמיץ", המיועדת לדיונים בנושאי זכויות הגבר במשפחה והיא הוגשה על ידי מנהל הקבוצה בעקבות כתבה על הקבוצה בה נכתב, בין היתר, כי בפועל "מדובר בפלטפורמה לשיתוף תמונות של נשים, נערות, ואפילו ילדות למטרת החפצה ומיניות". 

בהחלטה שניתנה כבר בשלב קדם המשפט הורה בית המשפט על מחיקת התביעה על הסף וזאת, טרם דיון לגופו של עניין בשאלה האם הדברים שנאמרו בכתבה מהווים לשון הרע.

קביעת בית המשפט נסמכה על הוראת סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 בו נקבע כי:

"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כלשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".

כלומר, בניגוד לאדם פרטי או תאגיד אשר יכולים להגיש תביעה אישית בגין הכפשת שמם שלא כדין, "חבר בני אדם", כלומר ציבור או קהילה, אינם בעלי זכות תביעה אזרחית אישית בעוולת לשון הרע. מה שבאפשרותם לעשות במקרה של הוצאת לשון הרע נגד ציבור או קהילה הוא לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה ולבקש ממנו כי יגיש כתב אישום פלילי כנגד המכפיש. מבחינה מעשית, אופציה זו כמעט ואינה קיימת מאחר ובפועל היוהמ"שים לדורותיהם נמנעים מלהגיש כתבי אישום בגין לשון הרע[1].

בנסיבות עניין זה קבע בית המשפט כי מאחר ושמו של מנהל הקבוצה לא הוזכר בכתבה, אף לא ברמז, הרי שאין לו (ולמי מחברי הקבוצה) עילת תביעה כנגד מפרסמי הכתבה. לדברי ביתה משפט, אדם סביר הקורא את הכתבה בה לא נזכר כלל שמו של מנהל הקבוצה, או אדם הגולש בקבוצה, אינו מייחס את הדברים האמורים בכתבה כמטילים צל על מנהל הקבוצה אלא, לכל היותר, על הקבוצה כולה (המונה 200,000 חברים), ובגין זאת, כאמור, אין למנהל עילת תביעה אישית.  

בשולי הדברים ציין בית המשפט את הפרדוקס במסגרתו הגם שלמנהל הקבוצה אין עילת תביעה בגין הוצאת לשון הרע על הקבוצה, הוא עשוי להיתבע בגין דברי לשון הרע או עוולות אחרות שנעשו במסגרת הקבוצה. בית המשפט קבע כי אין בפרדוקס זה בכדי להשפיע על מסקנתו ודימה את נסיבות העניין למקרהו של בעל בית דפוס העשוי להיתבע בגין הדפסת עיתון שיש בו לשון הרע ועותקיו הודפסו במפעלו, אך לא יהיה בעל עילת תביעה בגין לשון הרע שיוציא מאן דהו כנגד העיתון.

לאור זאת החליט בית המשפט, כאמור , למחוק את התביעה (אך לא לדחותה) וזאת כדי לא לחסום בפני התובע את האפשרות לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה ולבקש ממנו להגיש כתב אישום פלילי.  

---

[1] בימים אלו מונחת בפני הכנסת הצעת חוק אשר אם וכאשר תתקבל תאפשר למי שנמנה על ציבור ספציפי – חיילי וחיילות צה"ל – להגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע. הצעת החוק הוגשה בעקבות פרשת הסרט "ג'נין ג'נין" במסגרתה נדחתה תביעת לוחמים שלחמו בקרב בג'נין במהלך מבצע עופרת יצוקה. ואולם אף אם תתקבל הצעת חוק זו לא יהיה בכך פיתרון לחברי קבוצות אחרות שייפגעו מלשון הרע.

על הקשר בין המגילות הגנוזות, זכויות היוצרים ופרס ישראל

השבוע הודיע שר החינוך נפתלי בנט, על החלטתו להעניק את פרס ישראל בחקר מדעי היהדות לפרופ' אלישע קימרון. פרופ' קימרון הוא מחשובי החוקרים של המגילות הגנוזות שנתגלו לפני כמה עשורים במדבר יהודה ואשר שופכות אור פרטים רבים בהיסטוריה היהודית של ימי בית שני.

בין פועליו הרבים של פרופ' קימרון יש למנות את פיענוחן של חלק מהמגילות. בפועל, התגלו חלק מהמגילות כקרעים-קרעים ובכל אחד מהם טקסט קטוע וחסר. פרופ' קימרון הציע, על סמך ניסיונו וידיעותיו, להשלים את החסר עד ליצירת טקסט מלא שלטענתו הוא הטקסט המקורי של המגילה. 

בשנת 1984 נשא פרופ' קימרון את הרצאתו הראשונה על מגילת "מקצת מעשה תורה".  זמן מה לאחר מכן, פורסם הטקסט על-ידי גורמים אחרים מבלי לציין את שמו של קימרון ומבלי לקבל את רשותו. בעקבות זאת, הגיש פרופ' קימרון תביעה על הפרת זכות היוצרים שלו (באמצעות בא כוחו עו"ד יצחק מולכו).

ככלל, זכות יוצרים הינה זכות הקיימת ביצירה מקורית, כלומר, כזו שנוצרה על ידי היוצר. כך למשל, אם אדם כותב ספר שכל כולו פרי הגותו, קשה עד בלתי אפשרי לטעון שלא מדובר ביצירה מקורית. 

ואולם, לא כך היה במקרה זה. פרופ' קימרון אמנם כתב חלקים מהטקסט של המגילה ואולם אף הוא עצמו סבר שמדובר בהתחקות אחרי הטקסט המקורי שנכתב על ידי אחרים, אלפי שנים קודם לכן, ולא בכתיבה של טקסט מקורי פרי רוחו, יש מאין.

למרות זאת, פסקה השופטת דליה דורנר, אז שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, לטובת פרופ' קימרון ואף חייבה את הנתבעים לשלם לו פיצוי כספי משמעותי.

על פסק הדין הוגש ערעור שנדון בפני בית המשפט העליון בפני השופטים אהרן ברק, דורית בייניש ויעקב טירקל – אשר כתב את פסק הדין (אליו הסכימו האחרים). ביהמ"ש העליון אימץ את פסק דינה של השופטת דורנר וקבע כי גם פעולה של הצירוף הפיזי של קרעי המגילה שהתגלו, סידורם לכדי מגילה רציפה, פיענוח הכתוב שעליהם והשלמת החסר שבין הקרעים – היא ה"רוח" וה"נשמה" שהפיח היוצר-החוקר בקרעי המגילה, בכוח הידע והכישרון שלו והיא שמזכה אותו בזכות יוצרים ביחס ליצירה.   

פסק דין זה (שניתן בשנת 2000) הוכר כפסק דין תקדימי בתחום זכויות היוצרים, בעולם כולו, והופנתה כלפיו ביקורת רבה. בין היתר, נרמז על ידי חלק מהמבקרים כי מדובר בניסיון "לשימור" נכסי הקניין הרוחני של המגילות כנכס לאומי ישראלי, באופן מלאכותי-קמעא, מהפן המשפטי (הנתבעים בתביעה היו חוקרים זרים). מצד שני, טענו אחרים, כי הדעת אינה סובלת מציאות בה אין כל הגנה לפעילות יצירתית מחקרית מסוג זה ועל כן מדובר בצעד חשוב.

כך זכה פרופ' קימרון להטביע חותם אף בהתפתחות דיני זכויות היוצרים בישראל. אנו מצדנו נברך אותו במיטב הברכות לרגל זכייתו בפרס ישראל ונודה לו על תרומתו החשובה לחקר המגילות.