מערכת היחסים המורכבת בין המשפט למדיות התקשורתיות ממקדת בשנים האחרונות תשומת-לב רבה. מטבע הדברים, כשם שנוכחותן הטוטאלית של המדיות התקשורתיות בחיינו נותנת בנו את אותותיה, היא משפיעה, במידה רבה, אף על האופן בו מתנהלים הליכים משפטיים עד שלעתים קרובות נראה כי הליך שיפוטי מסוים מתנהל בשתי זירות במקביל: אולם ביהמ"ש ואמצעי התקשורת לסוגיהם.
ואולם, נראה כי "קיום במקביל" זה הינו ברייה חדשה יחסית. בעבר שלט בכיפה עיקרון ההפרדה בין התקשורת וההליך השיפוטי, הפרדה שנתנה את אותותיה באופנים שונים. כך למשל, נשמר מקום של כבוד ל"עקרון הסוביודיצה", לפיו, אין על כלי התקשורת לפרסם פרסומים בנוגע להליך משפטי תלוי ועומד במטרה להשפיע על ההליך השיפוטי ותוצאותיו, וזאת, באם יש בפרסום בכדי להשפיע על תוצאות ההליך השיפוטי [ראו סעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984].
אמנם, עיקרון זה אינו אוסר פרסום מידע שלא נעשה במטרה להשפיע על ההליך וכן על פרסום שנעשה בתום-לב, אך דומה שבעבר גרמה אימת הדין לאיפוק של כלי התקשורת אשר נהגו לדווח על הליכים משפטיים במשורה. כיום, מהווה עיקרון זה הוראת חוק מחייבת ביחס להליכים פליליים בלבד, אך בפועל נראה כי כמעט והפך ל"אות מתה" בספר החוקים: הליכים משפטיים רבים "נמרחים" על עמודי העיתון, מנותחים בערוצי הטלוויזיה ותופסים נתח משמעותי באתרי האינטרנט. לאחרונה אף נתקלתי בבלוגים אינטרנטיים אשר מתנהלים בהם דיונים ביחס להליכים משפטיים תלויים ועומדים תוך שהם מאפשרים גישה לכתבי הטענות שהוגשו ע"י הצדדים בהליך.
השפעתם הקריטית של אמצעי התקשורת על דעת הקהל הביאה להתפתחותה של תופעה חדשה: תובעים רבים "מזינים" את אמצעי התקשורת למיניהם בעיקרי כתב תביעתם, בסמוך להגשתו. כך, שעות ספורות לאחר שהוגש כתב התביעה לביהמ"ש, מפורסמים עיקריו (ולעתים אף קטעים ממנו) באתרי האינטרנט המשפטיים והכלכליים, תוך שקהל הגולשים נחשף למעשה לגרסתו של התובע בלבד. הנתבע מצדו, נאלץ "להסתפק", באמירה בנאלית של בא-כוחו לפיה מרשו טרם קיבל את כתב התביעה לידיו והוא יגיב עליו בהתאם, לאחר שיימסר לו ויילמד על-ידיו (עו"ד בעלי כושר נבואי מפותח אף חותמים את התגובה בקביעה כי מדובר בתביעת סרק קנטרנית, הגם שלדבריהם טרם עיינו בה).
גם אם בסופו של יום תידחה התביעה ויתברר כי לכתב התביעה השתרבבו אמירות שקריות ביחס לנתבע, נראה כי את הנזק שעושה כתבה שכזו אין להשיב. לעתים קרובות לא מדווחים אמצעי התקשורת על הגשת כתב ההגנה, כך שגרסת הנתבע לא מוצגת בפני הציבור. אף הדיווח על סיומו של ההליך אינו מקבל תמיד את אותה תשומת לב שקיבלה הגשת התביעה. לנזקים אלו מצטרפת המציאות האינטרנטית החדשה בה כל כתבה עסיסית על נתבע מסוים מתקבעת למעשה לנצח ברשת האינטרנט, ותלווה את הנתבע בהמשך דרכו כ"תוצאה ראשונה בגוגל" על אותו הנתבע.
תופעות אלו צמחו על רקע ההגנה המוחלטת מפני תביעת לשון הרע הקבועה במשפט הישראלי ביחס לפרסום דברים הנאמרים במסגרת הליך משפטי. המשמעות המעשית של הגנה זו היא שבפועל חסומה הדרך בפני מי שנפגע מדברים שנאמרו במהלך הליך שיפוטי לזכות בתביעה על הוצאת לשון הרע כנגדו, וזאת, אף כשמדובר בדברים שהיו מהווים לשון הרע לו היו נאמרים מחוץ לכותלי ביהמ"ש.
הבסיס להגנה זו היא הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, לפיה:
"פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור" –
לא יהווה לשון הרע.
פסיקת בתי-המשפט קבעה כי הגנה זו חלה לא רק על דברים שנאמרו בפועל במהלך דיונים בביהמ"ש,לא אף על דברים שהובאו בכתבי הטענות או במהלך כל צעד אחר הננקט בהליך המשפטי, בכל שלב משלביו.
בנוסף, חלה הגנה זו גם על אמירות ופרסומים שקריים שנאמרו במהלך ההליך המשפטי ואף על כאלו ששולבו בו מתוך כוונת זדון של אמרם. זה הכלל: ככל שמדובר באמירות שהן חלק מהליך שיפוטי – לא ניתן לבסס
עליהן תביעת לשון הרע [ראו רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל].
עליהן תביעת לשון הרע [ראו רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל].
חשוב לזכור כי מוסכמת יסוד זו נועדה לשרת תכלית חשובה: הבטחת קיומו של הליך משפטי הוגן וממצה, בו כל אחד מהצדדים אינו נרתע מלהביע את כל אשר על ליבו. חשש יתר מאמירת דברים העלולים להתפרש כלשון הרע, הייתה עלולה לגרום לכך שבעל דין ימנע מגילוי מלא של טענותיו, משיקולים שונים, מה שהיה פוגע בתוצאת ההליך השיפוטי. בהתאם למוסכמת יסוד זו יכול על בעל דין להתבטא ללא חשש כנגד יריבו. בד בבד, יכול כל גורם המסקר את ההליך השיפוטי לתאר את תוכן ההליך מבלי להסתכן בתביעת לשון הרע ע"י אחד מבעלי הדין.
בהחלטה שניתנה לאחרונה ע"י שופטת בימ"ש השלום בתל-אביב רחל ערקובי נקבע כי אף בעל דין המוסר מיוזמתו את כתב התביעה לעיתונאי ע"מ שהלה יפרסמו, ייהנה מהגנה בפני תביעת לשון הרע.
לדברי ביהמ"ש ההגנה חלה על כל הדברים הנאמרים בהליך, כשלעצמם, כאשר אין חשיבות ומשמעות לאופן בו פורסמו בפועל או למידת תום-הלב של מי שפרסמם [ראו ת"א 3634-02-11בנק מזרחי טפחות תל-אביב סניף קריית עתידים 20528 ואח' נ' הכשרת הישוב ביטוחים בע"מ ואח', החלטה מיום 20.9.2011].
מהגיונם של דברים כפי שהוא נלמד מפס"ד זה, גם בעל בלוג המתייחס להליך שיפוטי ומביא דברים שנאמרו בו או בכתבי הטענות שהוגשו בו, ייהנה מחסינותם של הדברים כשלעצמם אף אם מטרתו הייתה הוצאת לשון הרע על אחד מבעלי הדין.
לסיום: חשוב להדגיש כי מדובר בפסיקה של בימ"ש שלום שניתנה במסגרת החלטת ביניים, כך שאין לראות בה הלכה מחייבת המבטיחה חסינות לכל מי שיסתמך עליה. היה ויוגש ערעור על ההחלטה,ייתכן וערכאת הערעור תגיע להחלטה שונה.
