"יושב
לו אדם ספון בביתו בדלת אמותיו, מעלה על צג במחשב את מחשבותיו והגיגי ליבו ובלחיצת מקש
אחת הופכים אלו לנחלת הכלל. הדברים נכתבים על מה שנקרא "הקיר" ו"הקיר"
הזה הופך להיות משותף לציבור בלתי מוגדר בגודלו של אנשים, שיכולים לקרוא מה ש"הודבק"
עליו. מבחינה זו מדובר במעין "כיכר העיר" הווירטואלית. תכונת השיתוף ב"קובץ החברתי"
לא רק הופכת את מחשבותיו של הפרט לנחלת הכלל, אלא היא יוצרת מציאות אינטראקטיבית,
שבה הכלל משתתף לא רק בידיעה של הכתוב אלא הוא גם מוזמן לחוות את דעתו לגבי
הכתוב (Like),
לשתף בו אנשים נוספים (בבחינת הרחבת חוג הקוראים) ואף ליצור שיח לגבי
הכיתוב. מבחינה זו, הפרסום ב"קיר" הפייסבוק שונה ממה שנכתב למשל בעיתון, ששם
היחסים בין העיתון לבין קוראיו, הם פחות דינמיים, מאידך יש להניח, שכמות הקוראים של העיתון
(עיתון יומי), גדולה מכמות מי שנחשפו לקיר המודעות של הרשימה".
במלים אלו, תיאר שופט בימ"ש השלום בבאר-שבע ישעיהו טישלר את רשת הפייסבוק, אשר דומה כי היא מעוררת דיון ייחודי וחדשני בדרך ביטוין של זכויות משפטיות קלאסיות כזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב.
סיפור המעשה שהגיע לפתחו של ביהמ"ש (בת.א. 1670-04-13) אינו נדיר:
משתמשת בפייסבוק אשר עבדה במשך זמן מה כמלצרית באולם אירועים, פרסמה פוסט ובו דברי ביקורת כנגד מקום העבודה. בין היתר כתבה הכותבת כי:
"היחס שהמלצרים מקבלים שם הוא יחס משפיל, מלא בצעקות וצרחות. יחס שלא מקובל. שלפעמים מלווה גם בקללות כמו "סתומה" "מפגרת" "תעופי מפה"".
בנוסף, ייחסה הכותבת לאולם ולמנהליו זלזול בנוהלי הגינה בסיסיים ואף צירפה לפוסט סרטון בו נראו עובדי המטבח במקום שוטפים את מגשי האוכל בחצר האחורית.
הפוסט פורסם ע"י הכותבת 4 פעמים וזכה ל-593 שיתופים, 2,311 לייקים ו-183 תגובות.
בעלי האולם הגישו תביעת לשון הרע כנגד הכותבת בה דרשו את הסרת הפרסום ופיצוי כספי. בנוסף, הגישו התובעים בקשה לסעד זמני שיורה לכותבת להסיר את הפרסום מהפייסבוק מיידית, בטרם תתברר התביעה וזאת בגלל הנזקים החמורים שנגרמים להם, לדבריהם, בכל יום בו ממשיך הפוסט להופיע בפייסבוק.
כפי שציין ביהמ"ש בהחלטתו, המדובר במקרה קלאסי של מתח בין שני ערכים חשובים: מצד אחד, זכותה של המלצרית לחופש ביטוי וזכות הציבור לדעת מה קורה באולם (לטענת המלצרית). מצד שני, זכות בעלי האולם המכחישים את האמור בפוסט לשם טוב ולמניעת פגיעה באינטרס הכלכלי שלהם, פגיעה שאינה מוצדקת, לטענתם.
במקרים כאלו נוטים בתי המשפט ליתן יתרון לזכות לחופש ביטוי אל מול החשש לקיומו של נזק למושא הפרסום, עקב הפרסום. הדברים נכונים ביתר שאת ביחס לרשת האינטרנט לגביה נוטה הפסיקה לאפשר מרווח רחב יותר של חופש ביטוי.
לאור זאת ולאור העובדה כי מדובר בבקשה מקדמית שהוגשה, כאמור, לפני שהתיק עצמו נדון בפני בית המשפט לעמקו, דחה בית המשפט את הבקשה ונמנע מלדרוש מהכותבת להסיר את הפרסום מיידית. בהחלטתו ציין בית המשפט כי לו היה מחייב את הכותבת להסיר את הפרסום כבר בשלב זה, עלול היה הדבר להתפרש כחריצת דין מוקדמת וכקביעה שיש בפרסום לשון הרע בטרם נבחן העניין לאשורו. לדברי בית המשפט, ככל שיתברר כי המדובר בדברים שיש בהם לשון הרע , הרי שניתן יהיה לחייב את הכותבת בסופו של יום בתשלום פיצוי כספי לתובעים באופן שיחפה על הנזק שנגרם להם. אפשרות זו עדיפה על הסרת הפרסום בטרם נקבע כי אכן מדובר בלשון הרע.
במלים אלו, תיאר שופט בימ"ש השלום בבאר-שבע ישעיהו טישלר את רשת הפייסבוק, אשר דומה כי היא מעוררת דיון ייחודי וחדשני בדרך ביטוין של זכויות משפטיות קלאסיות כזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב.
סיפור המעשה שהגיע לפתחו של ביהמ"ש (בת.א. 1670-04-13) אינו נדיר:
משתמשת בפייסבוק אשר עבדה במשך זמן מה כמלצרית באולם אירועים, פרסמה פוסט ובו דברי ביקורת כנגד מקום העבודה. בין היתר כתבה הכותבת כי:
"היחס שהמלצרים מקבלים שם הוא יחס משפיל, מלא בצעקות וצרחות. יחס שלא מקובל. שלפעמים מלווה גם בקללות כמו "סתומה" "מפגרת" "תעופי מפה"".
בנוסף, ייחסה הכותבת לאולם ולמנהליו זלזול בנוהלי הגינה בסיסיים ואף צירפה לפוסט סרטון בו נראו עובדי המטבח במקום שוטפים את מגשי האוכל בחצר האחורית.
הפוסט פורסם ע"י הכותבת 4 פעמים וזכה ל-593 שיתופים, 2,311 לייקים ו-183 תגובות.
בעלי האולם הגישו תביעת לשון הרע כנגד הכותבת בה דרשו את הסרת הפרסום ופיצוי כספי. בנוסף, הגישו התובעים בקשה לסעד זמני שיורה לכותבת להסיר את הפרסום מהפייסבוק מיידית, בטרם תתברר התביעה וזאת בגלל הנזקים החמורים שנגרמים להם, לדבריהם, בכל יום בו ממשיך הפוסט להופיע בפייסבוק.
כפי שציין ביהמ"ש בהחלטתו, המדובר במקרה קלאסי של מתח בין שני ערכים חשובים: מצד אחד, זכותה של המלצרית לחופש ביטוי וזכות הציבור לדעת מה קורה באולם (לטענת המלצרית). מצד שני, זכות בעלי האולם המכחישים את האמור בפוסט לשם טוב ולמניעת פגיעה באינטרס הכלכלי שלהם, פגיעה שאינה מוצדקת, לטענתם.
במקרים כאלו נוטים בתי המשפט ליתן יתרון לזכות לחופש ביטוי אל מול החשש לקיומו של נזק למושא הפרסום, עקב הפרסום. הדברים נכונים ביתר שאת ביחס לרשת האינטרנט לגביה נוטה הפסיקה לאפשר מרווח רחב יותר של חופש ביטוי.
לאור זאת ולאור העובדה כי מדובר בבקשה מקדמית שהוגשה, כאמור, לפני שהתיק עצמו נדון בפני בית המשפט לעמקו, דחה בית המשפט את הבקשה ונמנע מלדרוש מהכותבת להסיר את הפרסום מיידית. בהחלטתו ציין בית המשפט כי לו היה מחייב את הכותבת להסיר את הפרסום כבר בשלב זה, עלול היה הדבר להתפרש כחריצת דין מוקדמת וכקביעה שיש בפרסום לשון הרע בטרם נבחן העניין לאשורו. לדברי בית המשפט, ככל שיתברר כי המדובר בדברים שיש בהם לשון הרע , הרי שניתן יהיה לחייב את הכותבת בסופו של יום בתשלום פיצוי כספי לתובעים באופן שיחפה על הנזק שנגרם להם. אפשרות זו עדיפה על הסרת הפרסום בטרם נקבע כי אכן מדובר בלשון הרע.
