יום שני, 23 בדצמבר 2013

פלאפון מסרה ללקוח מכשיר חלופי ובו תמונות של אשה זרה – ותפצה

בפסק דין שניתן לאחרונה על-ידי שופטת בית משפט השלום בחיפה רויטל באום, חויבה  חברת פלאפון לשלם פיצוי על-סך 10,000 ש"ח, בגין עגמת הנפש שנגרמה לו ולרעייתו לאחר שבמכשיר חלופי שנמסר לו נמצאו תמונות של אישה זרה בלבוש קצר [ת.א. (שלום-חיפה) 9663-09-11 חלאילה נ' פלאפון תקשורת בע"מ (פס"ד מיום 23.10.2013)].

מכשיר הטלפון הסורר נמסר לתובע לאחר שמכשיר הטלפון הנייד הקבוע שלו התקלקל, והוא הפקיד אותו לתיקון במעבדת החברה. לדבריו, לאחר שהגיע לביתו עם המכשיר החדש, ביקש מבנו בן ה-16 לעדכן עבורו  מספרי טלפון חשובים במכשיר.  להפתעתו, גילה הבן במכשיר תמונות של אישה זרה , הלבושה בלבוש קצר. הבן לא התמהמה וסיפר על כך לאמו, אשת התובע, אשר למראה התמונות האשימה את בעלה בניהול רומן מחוץ לנישואים. לטענת התובע, הביא הדבר להתדרדרות קשה ביחסיו עם  אשתו ממנה הם סובלים עד היום, מספר שנים לאחר האירוע תוך שענן החשד ממשיך לרבוץ מעל התובע.

פלאפון, מצדה, טענה כי המכשיר החלופי שנמסר לתובע היה נקי מתמונות כלשהן, וכי ככל  שהיו בו תמונות של אישה זרה הרי שמדובר בתמונות שצילם התובע לאחר שקיבל את המכשיר.  ואולם, פלאפון נמנעה  מלתמוך את גרסתה בראיות  אשר אמורות היו להיות בידיה  ואשר ניתן היה לאמת את גרסתה באמצעותן.  כך למשל,  הודתה פלאפון כי קיים במערכותיה תיעוד של הליכי  מחיקת תכנים מהמכשיר שנמסר לתובע וכי באפשרותה להיכנס לתיעוד דרך מחשביה ואף להוציא פלט מודפס של התיעוד.  הצגת תיעוד שכזה הייתה יכולה, כמובן, לסתום את הגולל מעל גרסת התובע כי התמונות לא הוכנסו על-ידו. ואולם, מסיבה שלא הובהרה לבית המשפט נמנעה פלאפון מלהציג את התיעוד מה שערער את אמינות גרסתה , וכדברי בית המשפט:  "הימנעותה של הנתבעת מהבאת ראיה פשוטה וברורה זו פועלת לחובתה, והיא  מחזקת את גרסתו של התובע, כי התכנים לא נמחקו" על ידי פלאפון טרם מסירת המכשיר החלופי לתובע.

בנסיבות אלו השתכנע בית המשפט באמיתות גרסתו של התובע אשר תמך אותה בעדויות שונות ובכללן עדותה של אשתו, וקבע כי פלאפון בהתנהלותה הסבה לו עוגמת נפש.  

חרף זאת, פסק בית המשפט פיצוי נמוך יחסית בסך של 10,000 ש"ח בלבד בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע  עקב חשדה של אשתו כי הוא מנהל  רומן מחוץ לנישואין ועקב התדרדרות היחסים ביניהם.

בנמקה את החלטתה קבעה השופטת באום כי התרשמה שאשת התובע הפריזה  בתיאורה בפניה את מידת עוגמת הנפש שנגרמה לה  ואשר לדבריה משפיעה על יחסה לבעלה עד היום, שנים מספר לאחר קרות האירוע. השופטת באום ציינה כי "סירובה של אשת התובע עד היום לקבל כל הסבר הגיוני תוך התעקשותה להוסיף ולהחזיק בעלבונה אינם התנהגות סבירה, אלא בחירה סובייקטיבית 
שלה".  השופטת באום אף ציינה כי אשת התובע נמנעה מלברר באמצעים פשוטים את גרסת בעלה ואף לא ניסתה לבדוק מתי צולמו תמונות האשה הזרה והיכן, הם שהיה באפשרותה לעשות זאת במאמץ קל, דבר שהיה שופך אור על העניין ומונע עגמת נפש ממנה ומבעלה. 

בנסיבות אלו בחר ביהמ"ש להעמיד את  הפיצוי הכספי  אותו חוייבה פלאפון לשלם על סך של 10,000 ש"ח בלבד.  בנוסף, חייב בית המשפט את פלאפון לשלם לתובע 5,000 ש"ח נוספים עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.   


 


 

 



יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

נדחתה תביעה של חברת צ'רלטון כנגד 'פיצוציה' בה הוקרנו שידורי ספורט

לאחרונה דחה בימ"ש השלום בחדרה את תביעתה של חברת צ'רלטון, מפיקת ערוצי הספורט  "ספורט 1",  "ספורט 2" ו"ספורט HD", כנגד בעלת חנות באחד הרחובות המרכזיים בעיר חיפה,  תביעה אשר בבסיסה טענה בדבר הפרת זכות יוצרים [ת"א 52077-03-13 צ'רלטון בע"מ נ' מונא גאלינוס (21.11.13)]. 

בתביעתה טענה צ'רלטון כנגד הנתבעת כי בהציבה מסך LCD  בחנות שבבעלותה, חנות אשר שימשה כתחנה למילוי טופסי 'טוטו' ולמקום  ממכר של פיצוחים, משקאות, כריכים וכיו"ב ['פיצוציה', בעברית לא ספרותית]  אפשרה הנתבעת לקהל לקוחותיה לצפות בשידורים מבלי שקיבלה רשות לכך. בכך, לטענת צ'רלטון, הפרה הנתבעת את זכות היוצרים של צ'רלטון בשידוריה. לאור זאת דרשה צ'רלטון מהנתבעת   לפצותה בתשלום סך 85,000 ש"ח כפיצוי ללא הוכחת נזק

הנתבעת, מצדה, לא התכחשה לכך שמסך LCD הוצב בפיצוציה וכי בנה העובד עמה במקום צפה  באמצעותו בשידורי ספורט במהלך העבודה. בד בבד, טענה הנתבעת כי מסך זה ניצב בפתח החנות  אלמול הקופה עליה  הופקד בנה ונועד לשרת אותו ולא את לקוחותיהם. אמנם במקום פזורים היו כיסאות אך הללו הוצבו בתוך החנות במקום בו לא ניתן לצפות במסך שהוצב בפתחה אל מול הקופה כאמור במעבר צר ובסמוך לפתח החנות. אף לקוחות שעמדו אל מול הקופה ניצבו, למעשה, כשגבם אל המסך כך שיכלו לצפות בו רק לרגע קט  אם וכאשר  הפנו גב לקופה והסתובבו לעבר המסך.

בפסק דינו, הביע כבוד השופט נאסר ג'השאן אשר דן בעניין את התרשמותו החיובית מעדותם של הנתבעת ובנה.  עדות זו קיבלה חיזוק משמעותי מסרטון שצולם על ידי חוקר פרטי שנשלח ע"י צ'רלטון. חוקר זה עמד מחוץ לחנות וצילם אותה כך שהתוצאה לא סתרה את גרסת הנתבעת ובנה.  השופט ג'השאן אף  ציין לשבח את הנתבעת ובנה על כך כי "לא העידו עדות מתוחכמת" גם כאשר הדבר לא שירת את גרסתם.

בהתייחס לפן המשפטי של המחלוקת חזרהשופט ג'השאן על ההלכה שנקבעה  לפני עשור על-ידי בית  המשפט העליון לפיה שידור של אירוע ספורט מהווה יצירה דרמטית או יצירה אומנותית המוגנת בזכות 
יוצרים.

זכות היוצרים, כשלעצמה, כוללת אגד של זכויות ובכללן  את הזכות לביצוע פומבי של היצירה, כלומר, הזכות  ל"השמעתה או הצגתה בציבור במישרין או באמצעות מכשיר" (ראו סעיף 11(3) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007]. על כן, אדם שאינו בעל זכות היוצרים ומבצע את היצירה בפומבי מפר בכך את זכות היוצרים [ראו סעיף 47 לחוק]  ועלול לשלם על כך.  

על פי הקריטריונים שנקבעו במהלך השנים בפסיקת בתי המשפט נקבע כי "ביצוע פומבי" מורכב משני אלמנטים: הראשון – אלמנט הביצוע, אלמנט הבא לכדי מימוש בעצם הפעלתו של מכשיר המשדר את היצירה  המוגנת ומאפשר את הצפייה בה,  כפי שאירע במקרה זה. 

ואולם, על מנת שהביצוע יהא ביצוע פומבי יש צורך במימוש האלמנט השני – אלמנט הפומביות. על פי פסיקת בתי המשפט יש לבחון את קיומו של אלמנט זה לאור מספר מבחנים:  

מבחן אופי הציבור שנחשף ליצירה  האם מדובר בקבוצת צופים סגורה שאינה מתחלפת (למשל בני משפחה או אורחיהם) או שמא מדובר בקבוצת צופים אקראיים ומתחלפים. ככל שהמציאות בפועל נוטה לאפשרות השנייה הרי שהדבר מעיד על פומביות הביצוע.  

מבחן הרווח  האם הביצוע מופנה לקהל רחב כחלק מקידומו המסחרי של המבצע, דבר המשווה לו פומביות או שמא המדובר בביצוע שכוונת רווח אינה עומדת מאחוריו. 

מבחן הייעוד – האם הביצוע, כשלעצמו, נועד לציבור או לאדם פרטי. 

בעזרת מבחנים אלו  בוחנים  בתי המשפט כל מקרה ומקרה  לגופו.  בהסתמך על מבחנים חייבו בעבר בתי המשפט בתי עסק שהשמיעו מוסיקה בתשלום פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים, כשבין בתי העסק נכללים מספרה, בתי קשה ואף חנות נעלים. ואולם, אין המדובר במבחנים מתמטיים קשיחים אלא במבחנים גמישים שעל בית המשפט להפעילם בכל מקרה בגופו . בהתייחס למקרה דנן קבע ביהמ"ש כי לא עלה בידי צ'רלטון להוכיח כי הנתבעת  הציבה את המסך לטובת לקוחותיה ו/או לצורך קידומו המסחרי של העסק ומשכך דחה את התביעה  ואף  חייב את צ'רלטון בתשלום הוצאות משפט לנתבעת. בסוף  דבריו אף ציין השופט ג'השאן כי יש למנוע מצב קיצוני בו יאסר על כל בעל עסק  לשמוע מוסיקה במהלך עבודתו מחשש שלקוחותיו המזדמנים יהנו לרגע קט מהמוסיקה (לפחות במקרה בו מדובר בבעל עסק בעל טעם מוסיקלי משובח).

לאחרונה, פונים אל משרדנו אנשים רבים אשר קיבלו מכתבי התראה מבעלות זכויות שידור בטלוויזיה  הדורשות מהם לשלם פיצוי כספי בשיעור גבוה בנסיבות הדומות לפסק דין זה.  המלצתנו לכל מי שמקבל דרישה כזו שלא להגיב בפזיזות וחשוב מכך - שלא להתעלם ממנה. תחת זאת מומלץ להתיעץ עם עו"ד הבקיא בתחום , לטכס עצה ולנהוג באופן מושכל, בהתאם לנסיבות העניין.





 



 





 






 


 

יום רביעי, 16 באוקטובר 2013

האם גוגל אחראית לדברי לשון הרע המופיעים בתוצאות החיפוש?

תהליך ה"גוגליזציה" שעבר בשנים האחרונות עולם האינטרנט בפרט (ועל עולמנו בכלל), הביא, בין היתר, לתופעה בולטת ב"שוק" הפרסומים המכילים לשון הרע: "דחיפתם" של פרסומים שוליים אל קדמת הבמה, באופן המסב למושא הפרסומים נזק בהיקף רחב יותר מהנזק שהיה נגרם לו בעבר בעקבות פרסום דומה.
 
טלו לדוגמא אדם שדיבתו הוצאה רעה במסגרת כתבה שפורסמה במקומון המופץ בעיר מסוימת במספר עותקים מועט, טרם עידן האינטרנט. יתכן ופרסום מסוג זה היה גורם לאדם המושמץ נזק לזמן מסוים בקרב הציבור הקטן יחסית שנחשף לפרסום. ואולם, במקרים רבים  הייתה הכתבה נשכחת בחלוף זמן-מה ומעלה אבק בארכיונים עיתונאיים.
 
בשונה מכך, כתבה זהה שתפורסם כיום במקומון בתפוצה מקומית דומה, תמשיך לרדוף אחר האדם המושמץ במשך זמן רב ותגיע לקהל יעד רחב ביותר, זאת, במקרה שהיא תעלה לאתר אינטרנט כלשהו (כדוגמת אתר המקומון), תאותר על-ידי מנוע החיפוש גוגל ו"תתייצב" בראש תוצאות החיפוש שיופיעו כל אימת שמאן דהו יבצע חיפוש על-בסיס שמו של האדם המושמץ. כך למעשה, "משדרג" מנוע החיפוש גוגל את עוצמת הפגיעה באדם המושמץ וחושף את דברי הדיבה בפני כלל משתמשי הרשת דוברי העברית ובמשך תקופה ארוכה שסופה לא ידוע.
 
במציאות זו, שוקלים לעתים תובעים פוטנציאליים  המעוניינים להגיש תביעת לשון הרע, לפתוח חזית משפטית כנגד גוגל עצמה, בניסיון להביא להטלת אחריות משפטית על גוגל בגין הפרסום ה"מוקפץ" על-ידי מנוע החיפוש, וזאת,  כתחליף או כתוספת לחזית הישירה כנגד האחראים הישירים לפרסום המכיל לשון הרע (כדוגמת כותב הכתבה, עורך המקומון ואחרים).
 
בדרך זו ניסה להלך התובע בת.א. (ת"א) 12773/08 יגאל לביב נ' גוגל ישראל בע"מ, תיק אשר נדון בבית משפט השלום בתל-אביב בפני כבוד השופטת אביגיל כהן (המכהנת כיום כרשמת בבית המשפט המחוזי בת"א).  לטענת התובע, גוגל אחראית אף היא לתוכן של פרסומים המכילים דברי לשון הרע ואשר מופיעים כל אימת שמאן דהו מבצע חיפוש באתר גוגל כששמו של התובע הוא צירוף מילות החיפוש. אמנם גוגל טרחה להסיר את הפרסומים הבעייתיים מעת שנודע לה עליהם ועוד טרם הגשת התביעה, ואולם, התובע דרש מגוגל לפצות אותו בסכום של חצי מיליון ש"ח בגין התקופה בה הופיעו הפרסומים כתוצאות חיפוש.

המדובר, כמובן, בפרסום שאמנם הופיע כקישורית באחת מתוצאות החיפוש באתר גוגל אך לא נכתב על ידי גוגל ולגוגל לא הייתה כל שליטה עליו. גוגל כשלעצמה אינה נוקטת פעולה אנושית רצונית בפרסום הקישור כתוצאה במנוע החיפוש. בפועל, מבוסס מנוע החיפוש על  "זחל" וירטואלי ("crawler") העובר דרך קבע בין דפי אינטרנט שונים. לעמודים אלו מגיע הזחל לאחר שהוא מאתר אוטומטית את התגיות באתר (כלומר מילת החיפוש הרלבנטיות אותן הגדיר יוצר הדף במטרה לקדמו ברשת). לאחר מכן, "מאנדקס" מנוע החיפוש את מכלול הדפים הרלבנטיים כרשימת תוצאות החיפוש על בסיס צירוף מילים רלבנטי. תהליך זה מתבצע מבלי שלמנוע החיפוש יש שליטה כלשהי על תוכן הדפים אותם הוא מאתר ו"מאנדקס".  מחד, כאמור, אין מעורבות אקטיבית של גוגל בתהליך המתבצע מאילך. מאידך כאמור, תהליך זה מעצים למעשה את הפגיעה באדם העומד במוקד הפרסום המכיל לשון הרע.

השופטת א' כהן דחתה את התביעה כנגד גוגל. בפסק הדין אימצה השופטת כהן פסיקות קודמות של בתי המשפט אשר קבעו כי אתר אינטרנט, בניגוד לעיתון, למשל, אינו "אמצעי תקשורת" (כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965) ומשכך אין מקום להטיל אחריות על מנהליו, זאת, בניגוד לעורך ראשי של עיתון, למשל, אשר בנסיבות מסוימות יישא אף הוא באחריות לדברי לשון הרע שנכתבו בעיתון אותו הוא עורך. כיון שמנוע שהחיפוש אינו יכול "להבין" את התכנים העולים בו הרי שאף אין מקום לראות בגוגל כמי שמשדלת גורם אחר לביצוע עוולה של לשון הרע או כמי שמשתפת פעולה עם גורם כזה.

עוד קבעה השופטת כהן כי הטלת אחריות על גוגל באופן שיאלץ אותה לסנן מראש פרסומיםשליליים כנגד גורמים שונים מחשש להיתבע בתביעת לשון הרע תפגע במידה רבה בציבור בכללותו ובמהות קיומו של מנוע החיפוש ככלי שמאפשר לכל גולש להיחשף למכלול החומר הרלבנטי ביחס למילות החיפוש שהקיש, בין אם מדובר בפרסומים חיוביים ובין  אם בפרסומים שליליים.

על כן, לדבריה:

"קבלת התביעה לא רק שתוביל לאפקט מצנן שיעמיד בסכנה את קיומו של כל מנוע חיפוש –  שהוא שירות חיוני לציבור בתקופתנו, אלא תקעקע לחלוטין את כל יסודות השירות החיוני של מנוע החיפוש".

על בסיס נימוקים אלו, דחתה השופטת כהן את התביעה כנגד גוגל.

לאחרונה, נדרש בית המשפט לדון בהיבט חדש ביחס לאחריותה של גוגל בהקשר של לשון הרע (ה"פ (ת"א) 1242-01-13). הפעם מדובר בתביעה למתן צו מניעה שיורה לגוגל להסיר ביטויים פוגעניים העולים ב"מנגנון ההשלמה" האוטומטי של גוגל – אותו מנגנון המצמיד באופן אוטומטי למילות חיפוש מילים נוספות על בסיס חיפושים שנעשו על-ידי אחרים בעבר, באופן המקל על מבצע החיפוש לעלות על צירוף המילים נשוא החיפוש.

התובע טען כי כל אימת שמאן דהו מקיש את שמו המלא בקוביית החיפוש בגוגל, מעלה מנגנון ההצמדה באופן אוטומטי משפטים שונים הכוללים את שמו בצירוף "מחמאות" שונות כדוגמת  "....רמאי", "....נוכל" וכדומה.

גוגל, מצדה, טוענת כי היא אינה בוחרת באופן רצוני את המילים או הצירופים שמציע מנגנון ההשלמה וכי הללו נקבעים על-ידי אלגוריתם המפיק אותם בהסתמך על מידע הכולל את ערכי החיפוש של מילות החיפוש, על ידי כלל המשתמשים באתר, כאשר גוגל, כשלעצמה, אינה מתערבת בהם.

האם אף במקרה זה יקבע בית המשפט כי מנגנון ההצמדה משרת אף הוא אינטרס ציבורי או שמא יקבע אחרת? ימים יגידו.