למי שייכת זכות היוצרים בראיון עיתונאי?

בין סוגי היצירות העשויות ליהנות מההגנה שמקנה חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2008 כלולה גם היצירה הספרותית.

בסעיף 1 לחוק מוגדרת היצירה הספרותית כ"יצירה – לרבות יצירה המבוטאת בכתב הרצאה, טבלה, לקט, ותוכנת מחשב". על מנת שהיצירה תהיה מוגנת בזכות יוצרים עליה להיות יצירה מקורית, כלומר, יצירה שמקורה ביוצר ושאינה מועתקת. בנוסף עליה להיות פרי השקעה ומאמץ מינימליים של יוצרה, ועליה לגלם מידת מה של יצירתיות.

כתבה עיתונאית העומדת בסטנדרטים אלו תהיה מוגנת בזכות יוצרים. זכות זו לא תמנע ממי שאינו בעל הזכות בכתבה לעשות שימוש בעובדות המובאות בה, אלא רק בדרך הביטוי שלהן בכתבה, כלומר, הדרך בה הובעו העובדות, אופן ניסוחן, העריכה וכיו"ב. טבע הדברים הוא שבעל זכות היוצרים הוא יוצר היצירה, הכתב, במקרה זה, ואולם, זכות יוצרים (או למצער חלק מהיבטיה) היא זכות הניתנת להעברה. כך למשל קובע החוק כיזכות יוצרים ביצירה שיצר עובד במסגרת עבודתו ובמהלכה היא של המעביד, אלא אם כן הוסכם אחרת.

ואולם, אין בכך בכדי לגרוע מדרישת הסף כי היצירה תהיה יצירה מקורית פרי עטו של הכתב/העובד בכדי שתזכה להגנת זכות יוצרים. ככל שמדובר בכתבה שאינה העתקה אלא טקסט מקורי אותו חיבר הכתב, נראה שדרישה זו מתקיימת.

סיטואציה משפטית מורכבת יותר מתעוררת  כאשר מדובר בכתבה שהיא ראיון עיתונאי. מצד אחד, רוב התוכן המובא בכתבה הם תשובות שניתנו על ידי המרואיין, שאינו הכתב/היוצר. יחד עם זאת, לכתב הבוחר לשאול את השאלות ואשר קובע את סדרן ואת "קצב" הראיון, תפקיד לא פחות חשוב ביצירת התוצר הסופי. האם מוצדק להקנות ליצירה שכזו זכות יוצרים? במידה שכן, לצד מי תקום הזכות? מיהו היוצר בכתבה מסוג זה? 

דיון בשאלה זו נערך לאחרונה בבית משפט השלום בתל-אביב בתביעה שנדונה בפני כבוד השופטת רונית פינצ'וק אלט (ת"א 57588-05-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' רחל שלי יחימוביץ', פס"ד מיום 3.7.2014). 

המדובר בתביעה שהגישה החברה המוציאה לאור את המקומון "מודיעין ניוז", כנגד חברת הכנסת שלי יחימוביץ',  וזאת, לאחר שחברת הכנסת יחימוביץ' פרסמה באתרה חלקים מראיון שנערך עם אחד מראשי מטה הבחירות שלה ושפורסם לראשונה במקומון הנ"ל.

במסגרת טענות ההגנה שהועלו על-ידי הנתבעת עלתה הטענה כי ראיון עיתונאי, מטבעו, אינו בגדר יצירה מקורית של הכתב, וזאת, כיון שעיקרו תשובות שמקורן במרואיין. הנתבעת טענה שתפקידו של המראיין הוא תפקיד טכני שמתמצה בקליטת אמירות המרואיין, ומשכך אין הראיון בגדר יצירה הראויה ליהנות מהגנת זכות היוצרים. 

בהתייחס לטענה זו, ובהשראת פסיקות שניתנו על-ידי ערכאות שונות בארה"ב, מנה בית המשפט שלוש גישות אפשריות ביחס לשאלת קיומה של זכות יוצרים בראיון עיתונאי,  ואשר כל אחת מהן אומצה ע"י ערכאות שונות בארה"ב, במקרים שונים:

1. גישת המראיין כמחבר -  הגישה לפיה קיימת זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון, זכות המוקנית באופן בלעדי למראיין, מי שאמון על דרך הבניית השיחה שהיא עיקר הביטוי הספרותי בראיון.

2. גישת המרואיין כמחבר – הגישה לפיה קיימת זכות יוצרים בראיון, זכות המוקנית באופן בלעדי למרואיין שהוא מקור עיקר הכתבה, ואשר מעמדו דומה לשל מרצה המעביר הרצאה המסוכמת על-ידי תלמידיו, מבלי שהללו הופכים בכך לבעלי זכויות בתוצר המוגמר.

3. גישת המראיין והמרואיין כבעלים במשותף בראיון – גישת ביניים, אשר לדעת כבוד השוטפת פינצ'וק אלט משקפת נכונה את המציאות העובדתית ביחס לכתבה מסוג ראיון, לפיה קיימת זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון שהיא יצירה שביצירתה שותפים הן המראיין והן המרואיין,  תוך שבכוונת שניהם למזג את תרומת כל אחד מהם לכדי יצירה משותפת אחת, וזאת, מבלי שתרומתו של כל אחד מהם מאיינת את תרומתו של משנהו.

המשמעות המעשית-משפטית של שותפות זו הינה, בין היתר, קיומה של זכות תביעה עצמאית של כל אחד מהשותפים כנגד גורם אחר שהפר את זכות היוצרים ביצירה, זכות שאינה מונעת מהשותף האחרון לכלכל את צעדיו בדרך אחרת. במקרה ספציפי זה, טענת המקומון הייתה כנגד ח"כ יחימוביץ' – ולא כנגד המרואיין עצמו – ומשכך, בהתאם להנחה זו, קבע בית המשפט כי למקומון עומדת האפשרות לתבוע את ח"כ יחימוביץ' בגין השימוש בראיון, הגם שמדובר בראיון של אחד מראשי המטה שלה, באשר ח"כ יחימוביץ' שאינה בעלת זכויות בראיון, היא שעשתה בו שימוש לצרכיה, ולא המרואיין. 

ואולם, חרף זאת, דחה בית המשפט בסופו של יום את התביעה, וזאת, לאחר שקבע כי שימושה של ח"כ יחימוביץ' בראיון הינו "שימוש הוגן" מותר ביצירה (ועל כך נשתדל להרחיב בהזדמנות אחרת).