האם מותר לפרסם מכתב התראה משפטי ברשתות החברתיות?

 בסעיף 13(5) בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 נקבע כי:

"פירסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פירסום כאמור על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור", לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.

משמעות הדבר היא כי דברים הנאמרים באולם בית המשפט במסגרת הדיון או נכתבים בכתבי טענות הצדדים – אינם יכולים לשמש בסיס לתביעת לשון הרע. מטרת הוראה זו היא לאפשר לאזרח להביא את טענותיו בפני בית המשפט מבלי שיחשוש מתביעת לשון הרע.

עם השנים הרחיבו בתי המשפט את ההגנה, בפסיקתם, וקבעו שהיא חלה אף על פרסום של הליכים טרום משפטיים המתקיימים בין הצדדים טרם הגיעם לבית המשפט – כגון: מכתבי התראה הנשלחים בין  הצדדים טרם הגשת תביעה. זאת, בתנאי "שקיים קשר ברור לסכסוך משפטי קיים ולהליך קונקרטי שנפתח לבסוף עם הטענות שעלו במכתב" [רע"א 43/11 הרם נ' זקס (28.8.2011)] ואף אם בסופו של יום לא נתפתח הליך בבית המשפט [ת.א. 37610-06-18 וילקומיר נ' גופמן (16.2.2019)]. 

ואולם, בפסק-דין שניתנה לאחרונה על ידי כבוד השופט רפי ארניה מבית משפט השלום בראשל"צ [ת"א 21219-11-19 בוכניק ואח' נ' דבש (10.11.2022)] נקבע כי ההגנה אינה חלה על פרסום של מכתב התראה משפטי ברשתות החברתיות, באשר פרסום שכזה אינו משרת את מטרת ההליך המשפטי אלא משרת מטרות אחרות.

במקרה שנדון במסגרת הליך זה שלחה הנתבעת לתובעים מכתב התראה טרם הגשת תביעה לפינוי מושכר בגדרו הואשמו התובעים בהתנהלות אלימה העולה לכדי עבירות פליליות.

השולחת העלתה את המכתב לפרופיל האישי שלה ברשת אינסטגרם ומשם הוא עשה דרכו אף לפרופיל המקביל ברשת פייסבוק – ונחשף בפני העוקבים ו – 1974 החברים של הנתבעת בפייסבוק, הגם שבודדים מהם, כ – 6 – 7, "זיכו" את הפרסום ב"לייק". בית המשפט אף חייב את הנתבעת בתשלום פיצויים והוצאות משפט לתובעים בסך כולל של 28,000 ש"ח.

עוד נציין כי הנתבעת זכתה בתביעה שהגישה נגד התובעים בגין נזקים שלטענתה נגרמו למושכר שבבעלותה, ואף זכתה בפיצוי 13,364 ש"ח, ואולם היד הקלה על הסמארטפון ופרסום הטענות לעיני כל ברשתות החברתיות, בפרט באופן בו פורטו במכתב ההתראה, שינתה את מאזן החבויות בין הצדדים והביאה את הנתבעת לסיים את הפרשה בהפסד כספי משמעותי, במקום ברווח.  

המעבידה הוציאה את העובדת מקבוצת הוואטסאפ לפני עריכת שימוע - ותפצה

חובתו של מעביד לקיים שימוע לעובד, טרם פיטוריו, היא חובה שהתגבשה במהלך השנים  בפסיקות בתי הדין לעבודה. בתי הדין ראו בחובת השימוע חלק מזכות הטיעון שהינה מזכויות היסוד בשיטת המשפט הישראלית.

במסגרת הליך השימוע מחובת המעביד להציג בפני העובד את הטענות המופנות כנגדו ואשר עשויות להשליך על המשך העסקתו. מטרת ההליך: לאפשר לעובד להתייחס לטענות המעביד טרם החלטה על פיטוריו, כך שתתקיים חובת המעביד לשמוע את התייחסות העובד לטענותיו בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה.

כפי שהודגש בדברי בית הדין הארצי:

"זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה 'טקס' גרידא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו".

[ע"ע (ארצי) 1027/01 גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל (2003)].

הימנעות מקיום שימוע טרם פיטוריו של עובד עשויה להביא לביטול ההחלטה על הפיטורים או לפסיקת פיצויים לטובת העובד בגין פיטורים שלא כדין.

יחד עם זאת, על פי פסיקת בתי הדין , בנסיבות בהן קוימה זכות השימוע באופן מהותי גם אם לא באופן פורמלי מדוקדק, למשל במקרה בו הצדדים יודעים זה את טענותיו של זה, או במסגרת בה ניתנה לעובד האפשרות  לשטוח את טענותיו שלא במסגרת פורמלית של שימוע, יתכן וההחלטה על הפיטורים לא תתבטל ולא יינתן פיצוי חרף אי עמידת המעביד בדרישות הפורמליות.

בפסד דין שניתן לאחרונה על ידי כבוד השופט יעקב אזולאי, שופט בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, נטען על ידי התובעת כי נפל פגם בהליך השימוע שנערך לה על ידי מעבידתה, הנתבעת [סע"ש 32970-06-20 ברקאי נ' אופטיקה הלפרין בע"מ (7.9.2022)].

כהוכחה לכך ציינה התובעת את דבר הוצאתה מקבוצת הוואטסאפ של מקום העבודה, טרם עריכת השימוע, מה שמעיד על קבלת החלטה סופית על פיטוריה, במנותק מהשימוע ולפני קיומו. 

בהתייחס להוצאת התובעת מקבוצת הוואטסאפ של מקום העבודה, טרם עריכת השימוע קבע בית הדין : "כי העיתוי שנבחר מקרין במידת מה על ההליך ויש באקט הוצאת התובעת מקבוצת הווטצאפ כדי פגיעה בה המצדיק מתן פיצוי". בנוסף, ציין בית הדין, כי "לא ברור והדבר מעלה תמיהה, מדוע אצה לנתבעת הדרך" – להוציא את התובעת מקבוצת הוואטסאפ -  "ומדוע לא המתינה עד למתן החלטה סופית בעניינה".

יחד עם זאת ולאחר שבית הדין מצא את עצם הפיטורים כחוקיים, פסק בית הדין כי הגם שהוצאת התובעת מקבוצת הוואטסאפ של מקום העבודה, טרם עריכת השימוע, מהווה פגם בשימוע, הרי שאין המדובר בפגם היורד לשורשו של עניין. עוד קבע בית הדין כי עוצמת הפגיעה בתובעת פחותה מאחר ובסופו של יום נערך לה שימוע בה התאפשר לה להעלות את טענותיה.

לאור זאת נפסק לטובת התובעת פיצוי נמוך יחסית בגובה של משכורת חודשית ממוצעת אחת.

הלקח לכולנו: כדאי לחשוב פעמים (לפחות), טרם כתיבה או ביצוע פעולה כלשהי – גם בקבוצת וואטסאפ.   

האם מותר להתקין מצלמות ב'חדר הכיורים' הסמוך לתאי השירותים?

שאלה זו הונחה לפתחו של בית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת ערעור על פסק דין שניתן בבית משפט השלום [ע"א (מחוזי חיפה) 22136-09-20 בוירסקי נ' יסקרוביץ' ואח', פסק דינה של כבוד השופטת העמיתה שושנה שטמר (21.2.2021)].

בסעיפים 1 ו -2(3) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 נקבע כי "צילום אדם ברשות היחיד" מהווה פגיעה בפרטיות.

הזכות לפרטיות אף הוכרה במשפט הישראלי כזכות יסוד ולימים עוגנה בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. משמעות הדברים היא שלא ניתן לפגוע בזכות זו אלא: "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש" [סע' 8 לחוק היסוד]. 

הורתו של הליך זה בתביעה שהגיש התובע, עו"ד במקצועו, כנגד ועד בניין המשרדים בו פעל משרדו וכנגד אחת מחברות הועד ובעקבות הצבת מצלמות בחדר הכיורים הסמוך לתאי השירותים המשמשים את דיירי הבניין ומבקריו (בתביעה המקורית נטענו על ידי התובע עילות תביעה נוספות). במסגרת ההליך נטען על ידי התובע כי התקנת המצלמות מהווה עוולה של פגיעה בפרטיות וכי המקום מהווה "רשות היחיד" מאחר ואדם מסדר לעתים את גופו ולבושו אל מול המראה בחדר הכיורים וכיוצא באלו פעולות.   

מנגד נטען על ידי הנתבעים כי המצלמות הותקנו בחדר הכיורים מאחר ואנשים נהגו במקום בוונדליזם וזיהמו אותו באופן קשה, עד שהועד התקשה למצוא עוזר/ת שינקה את המקום. הנתבעים אף טענו כי נתלה שלט המיידע את המשתמשים במקום כי הותקנו בו מצלמות וכי למעשה המצלמות לא הופעלו מעולם אלא הוצבו לצורך הרתעה בלבד. 

בפסק הדין נדרש בית המשפט לשאלה האם חדר הכיורים הסמוך לתאי השירותים מהווה "רשות היחיד", אשר צילומו של אדם בה מהווה פגיעה בפרטיות. 

בדבריו הדגיש בית המשפט את העקרון שנקבע בפסיקות בית המשפט העליון כי הזכות לפרטיות היא זכותו של אדם ולא זכותו של מקום. משכך יש לבחון את היות מקום מסוים בגדר "רשות היחיד", על פי קריטריון דינאמי של ציפייה לגיטימית של לפרטיות ולא על פי קריטריון סטטי התוחם את רשות היחיד על פי מעמדו המשפטי של הנכס.  

אין חולק על כך כי בתאי השירותים עצמם קיימת ציפייה לגיטימית של אדם לפרטיות. ואולם מה לגבי חדר הכיורים הסמוך עליהם? ביחס לכך נקבע על ידי בית המשפט כי: 

"דעתי היא כי חדר הכיורים הוא מקום שבו אדם מצפה לפרטיות ולכך שאחר לא יחזה בו: הקרבה לתא השירותים עושה את גם את חדר הכיורים למקום אינטימי: קורה שאדם שוכח לנעול את הדלת והיא נפתחת על ידי אחר; אדם יוצא מחדר השירותים, מיישר ומסדר בגדיו, רוחץ ידיו, מסתכל בראי, מסרק שערו, מנגב פניו, לעתים מחליף חולצה, נשים נוהגות להיטיב איפורם, קורה גם שאדם שחש ברע ימהר ליחידת השירותים על מנת להקיא או לרחוץ פניו: כל אלו פעולות שאדם עושה משום שהוא מצפה לפרטיות".  

באשר לטענת הנתבעים כי הצבת המצלמות נעשתה לטובת עניין ציבורי של ניקיון המקום קבע בית המשפט ישנם אמצעים מידתיים אחרים אשר באמצעותם ניתן להגשים מטרה זו כדוגמת ניקוי המקום לעתים קרובות במהלך היום, הצבת שילוט או גביית סכום קטן מהדיירים לטובת הבטחת ניקיון רציף של המקום. 

יחד עם זאת, בית המשפט לא שלל להתיר התקנת מצלמות למטרה של בטחון ובטיחות, "כגון שיש חשש כי אדם הפוגע מינית נכנס מדי פעם לחדר הכיורים ופועל בתוכם".

לאור זאת הורה בית המשפט לנתבעים להסיר את המצלמות. ואולם לאור טענת הנתבעים כי המצלמות לא הופעלו מעולם ומאחר והתובע נמנע מלדרוש את הסרת המצלמות טרם הגשת התביעה, נמנע בית המשפט מלפסוק לטובתו פיצוי כספי.

האמור בבלוג זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו הלכה למעשה. אין ולא יהיו בין הכותב בבלוג ובין הקורא יחסי עו"ד-לקוח. 

 

 

היכן ניתן להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים באינטרנט?

ככלל יש להגיש תביעה משפטית בבית משפט המצוי במחוז שבו מקום עסקו או מגוריו של הנתבע או במקום בו נעשה המעשה או המחדל מושא התביעה.

לכלל זה  חריגים שונים. כך למשל, ביחס לתביעה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט, נקבע בתקנה 7(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 כי:

"כתב תביעה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט יוגש לבית המשפט שבמחוז שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או התובע; הגיש עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 תביעה כאמור, תוגש התביעה במקום עסקו או במקום מגוריו של הנתבע בלבד".

כלומר, תובע העומד להגיש תביעה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט, כדוגמת תביעה בגין הפרת זכות יוצרים, רשאי להגיש את התביעה אף במקום מגוריו או עסקו שלו, התובע, או, כבמקרה ה"רגיל", במקום מגוריו או במקום עסקו של הנתבע.

ואולם, ככל שמדובר בתביעה של "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, כלומר, "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן", מחויב העסוק להגיש את התביעה במקום מגוריו או במקום עסקו של הנתבע, הלקוח, גם בסיס התביעה הוא בשל סחר באינטרנט.

ההיגיון העומד מאחורי ההסדר השונה הוא קיומו של חוסר איזון מובנה במערכת היחסים בין העוסק החזק לצרכן החלש, אשר אחת הדרכים לצמצם אותו היא הענקת הגנות יתר לצרכן, למשל, על דרך השתת חובה על העוסק להגיש את התביעה בסמוך מקום מגוריו או עסקו של הצרכן.

ואולם, ספק אם רציונל זה חל מקום בו גורם שהוא "עוסק" מעוניין להגיש תביעה כנגד גורם אחר, שלא בזיקה לעסקה צרכנית שנעשתה בין הצדדים. כך למשל, במקרה בו אדם מן היישוב עשה שימוש מפר בתמונות שפורסמו על ידי עוסק, באתר האינטרנט של עסקו. מצד אחד, מדובר בתביעה של עוסק. מצד שני, אין המדובר בתביעה שהורתה בעסקה צרכנית בין הצדדים אלא בהפרת זכות היוצרים של העוסק.

בהחלטה מעניינת שניתנה לאחרונה על ידי כב' הרשמת הבכירה זהבית אלדר מבית משפט השלום בפתח תקוה, ביחס לתביעה בנסיבות אלו נקבע כי התובע, העוסק, רשאי היה להגיש את התביעה בגין הפרת זכות היוצרים שלו, בבית משפט המצוי במקום התובע ולא נדרש "להלך אחר הנתבע". 

בית המשפט נימק את החלטתו בקבעו כי:

"ברי כי בנסיבות הנטענות בכתב התביעה לא ניתן להכניס את יחסי התובע והנתבעת ליחסים של ספק וצרכן וקשה לראות את התביעה כתביעה שהוגשה על ידי ספק נגד צרכן. הפרסום הנטען על ידי התובע לא קשור כלל לעסקה כלשהיא. סבורני כי ההכרה בתובע, בנסיבות בהן כלל לא נטען כי נקשרה בין הצדדים עסקה בנסיבותיו של תיק זה שלפניי כעוסק, תרחיב את תחולת חוק הגנת הצרכן מעבר לתכלית שלשמה נועד".

[תאד"מ (פ"ת) 46431-05-21 אפשטיין נ' אברון מערכות בע"מ (14.11.2021)]

במקרה זה נראה כי בית המשפט העדיף פרשנות תכליתית של ההסדר המובא בתקנות, תחת קריאה פורמלית וצרה שלהן. האם כך ייפסק על ידי מותבים אחרים וערכאות אחרות? נראה כי בשלב זה אין לנו אלא להמתין ולהמשיך לעקוב.