לאחרונה דחה בימ"ש השלום בחדרה את תביעתה
של חברת צ'רלטון, מפיקת ערוצי הספורט "ספורט 1", "ספורט 2" ו"ספורט
HD",
כנגד בעלת חנות באחד הרחובות המרכזיים בעיר חיפה, תביעה אשר בבסיסה טענה בדבר הפרת זכות
יוצרים [ת"א 52077-03-13 צ'רלטון בע"מ נ' מונא גאלינוס (21.11.13)].
בתביעתה טענה צ'רלטון כנגד הנתבעת כי בהציבה מסך LCD בחנות שבבעלותה, חנות אשר שימשה כתחנה למילוי טופסי 'טוטו' ולמקום ממכר של פיצוחים, משקאות, כריכים וכיו"ב ['פיצוציה', בעברית לא ספרותית] אפשרה הנתבעת לקהל לקוחותיה לצפות בשידורים מבלי שקיבלה רשות לכך. בכך, לטענת צ'רלטון, הפרה הנתבעת את זכות היוצרים של צ'רלטון בשידוריה. לאור זאת דרשה צ'רלטון מהנתבעת לפצותה בתשלום סך 85,000 ש"ח כפיצוי ללא הוכחת נזק.
הנתבעת, מצדה, לא התכחשה לכך שמסך LCD הוצב בפיצוציה וכי בנה העובד עמה במקום צפה באמצעותו בשידורי ספורט במהלך העבודה. בד בבד, טענה הנתבעת כי מסך זה ניצב בפתח החנות אלמול הקופה עליה הופקד בנה ונועד לשרת אותו ולא את לקוחותיהם. אמנם במקום פזורים היו כיסאות אך הללו הוצבו בתוך החנות במקום בו לא ניתן לצפות במסך שהוצב בפתחה אל מול הקופה כאמור במעבר צר ובסמוך לפתח החנות. אף לקוחות שעמדו אל מול הקופה ניצבו, למעשה, כשגבם אל המסך כך שיכלו לצפות בו רק לרגע קט אם וכאשר הפנו גב לקופה והסתובבו לעבר המסך.
בפסק דינו, הביע כבוד השופט נאסר ג'השאן אשר דן בעניין את התרשמותו החיובית מעדותם של הנתבעת ובנה. עדות זו קיבלה חיזוק משמעותי מסרטון שצולם על ידי חוקר פרטי שנשלח ע"י צ'רלטון. חוקר זה עמד מחוץ לחנות וצילם אותה כך שהתוצאה לא סתרה את גרסת הנתבעת ובנה. השופט ג'השאן אף ציין לשבח את הנתבעת ובנה על כך כי "לא העידו עדות מתוחכמת" גם כאשר הדבר לא שירת את גרסתם.
בהתייחס לפן המשפטי של המחלוקת חזרהשופט ג'השאן על ההלכה שנקבעה לפני עשור על-ידי בית המשפט העליון לפיה שידור של אירוע ספורט מהווה יצירה דרמטית או יצירה אומנותית המוגנת בזכות
יוצרים.
זכות היוצרים, כשלעצמה, כוללת אגד של זכויות ובכללן את הזכות לביצוע פומבי של היצירה, כלומר, הזכות ל"השמעתה או הצגתה בציבור במישרין או באמצעות מכשיר" (ראו סעיף 11(3) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007]. על כן, אדם שאינו בעל זכות היוצרים ומבצע את היצירה בפומבי מפר בכך את זכות היוצרים [ראו סעיף 47 לחוק] ועלול לשלם על כך.
על פי הקריטריונים שנקבעו במהלך השנים בפסיקת
בתי המשפט נקבע כי "ביצוע פומבי" מורכב משני אלמנטים: הראשון – אלמנט הביצוע,
אלמנט הבא לכדי מימוש בעצם הפעלתו של מכשיר המשדר את היצירה המוגנת ומאפשר את הצפייה בה, כפי שאירע במקרה זה.
ואולם, על מנת שהביצוע יהא ביצוע פומבי יש צורך במימוש האלמנט השני – אלמנט הפומביות. על פי פסיקת בתי המשפט יש לבחון את קיומו של אלמנט זה לאור מספר מבחנים:
מבחן אופי הציבור שנחשף ליצירה – האם מדובר בקבוצת צופים סגורה שאינה מתחלפת (למשל בני משפחה או אורחיהם) או שמא מדובר בקבוצת צופים אקראיים ומתחלפים. ככל שהמציאות בפועל נוטה לאפשרות השנייה הרי שהדבר מעיד על פומביות הביצוע.
מבחן הרווח – האם הביצוע מופנה לקהל רחב כחלק מקידומו המסחרי של המבצע, דבר המשווה לו פומביות או שמא המדובר בביצוע שכוונת רווח אינה עומדת מאחוריו.
מבחן הייעוד – האם הביצוע, כשלעצמו, נועד לציבור או לאדם פרטי.
בעזרת מבחנים אלו בוחנים בתי המשפט כל מקרה ומקרה לגופו. בהסתמך על מבחנים חייבו בעבר בתי המשפט בתי עסק שהשמיעו מוסיקה בתשלום פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים, כשבין בתי העסק נכללים מספרה, בתי קשה ואף חנות נעלים. ואולם, אין המדובר במבחנים מתמטיים קשיחים אלא במבחנים גמישים שעל בית המשפט להפעילם בכל מקרה בגופו . בהתייחס למקרה דנן קבע ביהמ"ש כי לא עלה בידי צ'רלטון להוכיח כי הנתבעת הציבה את המסך לטובת לקוחותיה ו/או לצורך קידומו המסחרי של העסק ומשכך דחה את התביעה ואף חייב את צ'רלטון בתשלום הוצאות משפט לנתבעת. בסוף דבריו אף ציין השופט ג'השאן כי יש למנוע מצב קיצוני בו יאסר על כל בעל עסק לשמוע מוסיקה במהלך עבודתו מחשש שלקוחותיו המזדמנים יהנו לרגע קט מהמוסיקה (לפחות במקרה בו מדובר בבעל עסק בעל טעם מוסיקלי משובח).
לאחרונה, פונים אל משרדנו אנשים רבים אשר קיבלו מכתבי התראה מבעלות זכויות שידור בטלוויזיה הדורשות מהם לשלם פיצוי כספי בשיעור גבוה בנסיבות הדומות לפסק דין זה. המלצתנו לכל מי שמקבל דרישה כזו שלא להגיב בפזיזות וחשוב מכך - שלא להתעלם ממנה. תחת זאת מומלץ להתיעץ עם עו"ד הבקיא בתחום , לטכס עצה ולנהוג באופן מושכל, בהתאם לנסיבות העניין.
בתביעתה טענה צ'רלטון כנגד הנתבעת כי בהציבה מסך LCD בחנות שבבעלותה, חנות אשר שימשה כתחנה למילוי טופסי 'טוטו' ולמקום ממכר של פיצוחים, משקאות, כריכים וכיו"ב ['פיצוציה', בעברית לא ספרותית] אפשרה הנתבעת לקהל לקוחותיה לצפות בשידורים מבלי שקיבלה רשות לכך. בכך, לטענת צ'רלטון, הפרה הנתבעת את זכות היוצרים של צ'רלטון בשידוריה. לאור זאת דרשה צ'רלטון מהנתבעת לפצותה בתשלום סך 85,000 ש"ח כפיצוי ללא הוכחת נזק.
הנתבעת, מצדה, לא התכחשה לכך שמסך LCD הוצב בפיצוציה וכי בנה העובד עמה במקום צפה באמצעותו בשידורי ספורט במהלך העבודה. בד בבד, טענה הנתבעת כי מסך זה ניצב בפתח החנות אלמול הקופה עליה הופקד בנה ונועד לשרת אותו ולא את לקוחותיהם. אמנם במקום פזורים היו כיסאות אך הללו הוצבו בתוך החנות במקום בו לא ניתן לצפות במסך שהוצב בפתחה אל מול הקופה כאמור במעבר צר ובסמוך לפתח החנות. אף לקוחות שעמדו אל מול הקופה ניצבו, למעשה, כשגבם אל המסך כך שיכלו לצפות בו רק לרגע קט אם וכאשר הפנו גב לקופה והסתובבו לעבר המסך.
בפסק דינו, הביע כבוד השופט נאסר ג'השאן אשר דן בעניין את התרשמותו החיובית מעדותם של הנתבעת ובנה. עדות זו קיבלה חיזוק משמעותי מסרטון שצולם על ידי חוקר פרטי שנשלח ע"י צ'רלטון. חוקר זה עמד מחוץ לחנות וצילם אותה כך שהתוצאה לא סתרה את גרסת הנתבעת ובנה. השופט ג'השאן אף ציין לשבח את הנתבעת ובנה על כך כי "לא העידו עדות מתוחכמת" גם כאשר הדבר לא שירת את גרסתם.
בהתייחס לפן המשפטי של המחלוקת חזרהשופט ג'השאן על ההלכה שנקבעה לפני עשור על-ידי בית המשפט העליון לפיה שידור של אירוע ספורט מהווה יצירה דרמטית או יצירה אומנותית המוגנת בזכות
יוצרים.
זכות היוצרים, כשלעצמה, כוללת אגד של זכויות ובכללן את הזכות לביצוע פומבי של היצירה, כלומר, הזכות ל"השמעתה או הצגתה בציבור במישרין או באמצעות מכשיר" (ראו סעיף 11(3) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007]. על כן, אדם שאינו בעל זכות היוצרים ומבצע את היצירה בפומבי מפר בכך את זכות היוצרים [ראו סעיף 47 לחוק] ועלול לשלם על כך.
ואולם, על מנת שהביצוע יהא ביצוע פומבי יש צורך במימוש האלמנט השני – אלמנט הפומביות. על פי פסיקת בתי המשפט יש לבחון את קיומו של אלמנט זה לאור מספר מבחנים:
מבחן אופי הציבור שנחשף ליצירה – האם מדובר בקבוצת צופים סגורה שאינה מתחלפת (למשל בני משפחה או אורחיהם) או שמא מדובר בקבוצת צופים אקראיים ומתחלפים. ככל שהמציאות בפועל נוטה לאפשרות השנייה הרי שהדבר מעיד על פומביות הביצוע.
מבחן הרווח – האם הביצוע מופנה לקהל רחב כחלק מקידומו המסחרי של המבצע, דבר המשווה לו פומביות או שמא המדובר בביצוע שכוונת רווח אינה עומדת מאחוריו.
מבחן הייעוד – האם הביצוע, כשלעצמו, נועד לציבור או לאדם פרטי.
בעזרת מבחנים אלו בוחנים בתי המשפט כל מקרה ומקרה לגופו. בהסתמך על מבחנים חייבו בעבר בתי המשפט בתי עסק שהשמיעו מוסיקה בתשלום פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים, כשבין בתי העסק נכללים מספרה, בתי קשה ואף חנות נעלים. ואולם, אין המדובר במבחנים מתמטיים קשיחים אלא במבחנים גמישים שעל בית המשפט להפעילם בכל מקרה בגופו . בהתייחס למקרה דנן קבע ביהמ"ש כי לא עלה בידי צ'רלטון להוכיח כי הנתבעת הציבה את המסך לטובת לקוחותיה ו/או לצורך קידומו המסחרי של העסק ומשכך דחה את התביעה ואף חייב את צ'רלטון בתשלום הוצאות משפט לנתבעת. בסוף דבריו אף ציין השופט ג'השאן כי יש למנוע מצב קיצוני בו יאסר על כל בעל עסק לשמוע מוסיקה במהלך עבודתו מחשש שלקוחותיו המזדמנים יהנו לרגע קט מהמוסיקה (לפחות במקרה בו מדובר בבעל עסק בעל טעם מוסיקלי משובח).
לאחרונה, פונים אל משרדנו אנשים רבים אשר קיבלו מכתבי התראה מבעלות זכויות שידור בטלוויזיה הדורשות מהם לשלם פיצוי כספי בשיעור גבוה בנסיבות הדומות לפסק דין זה. המלצתנו לכל מי שמקבל דרישה כזו שלא להגיב בפזיזות וחשוב מכך - שלא להתעלם ממנה. תחת זאת מומלץ להתיעץ עם עו"ד הבקיא בתחום , לטכס עצה ולנהוג באופן מושכל, בהתאם לנסיבות העניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה