בשנים האחרונות עלה מספרן של תביעות לשון-הרע המוגשות בעקבות דברים שנכתבו כנגד התובע באתר אינטרנט. נראה כי ככל שחולף הזמן הופכת רשת האינטרנט לזירה המרכזית של תביעות לשון הרע, תוך שהיא נוטלת את הבכורה המפוקפקת מהעיתונות הכתובה ואף מטבורה של עיר.
אחד הקשיים הפרוצדורליים עמם נאלצו תובעים להתמודד עד לאחרונה היה הקושי לוודא מראש את זהות ביהמ"ש אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעת לשון הרע בגיל דברים שנכתבו ברשת האינטרנט.
ככלל, על תובע להגיש את תביעתו לביהמ"ש אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעה. בתי-המשפט מתחלקים כיום לששה מחוזות: מחוז נצרת, מחוז חיפה, מחוז המרכז, מחוז ת"א, מחוז ירושלים ומחוז הדרום. בכל מחוז ומחוז כלולים מספר בתי-משפט שלום ומעליהם בית המשפט המחוזי. כך לדוגמא, ברשימת בתי-המשפט במחוז מרכז כלולים בתי המשפט בנתניה, כפר-סבא, פתח-תקוה, ראשל"צ, רמלה ורחובות (כולם 'בתי משפט שלום') ומעליהם ביהמ"ש המחוזי מרכז, הממוקם אף הוא בפ"ת. היה ועניין משפטי כלשהו "נתפס" בסמכות אחד המחוזות, רשאי התובע להגיש את תביעתו בכל אחד מבתי המשפט באותו המחוז. לצורך העניין: דין נתניה כדין רחובות.
"השתייכותו" של סכסוך משפטי למחוז מסוים נבחנת לאור פרמטרים שונים שנקבעו בחוק (ולעתים גם בפסיקה). המקור המרכזי ביניהם היא תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הקובעת מספר חלופות ביחס לבחינת מיקומן של תביעות שאינן תביעות שכולן במקרקעין. חלופות אלו כוללות את:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
תביעה בגין כתיבת לשון הרע אינה כרוכה בהפרה של התחייבות חוזית או במסירה של נכס ועל-כן החלופות הרלוונטיות לגביה הן חלופות (1) ו-(5). כלומר, התובע יוכל להגיש את התביעה במקום מגוריו/עסקו של הנתבע. לחילופין, יוכל התובע להגיש את תביעתו במקום המעשה שבשלו הוא תובע.
ואולם, ככל שמדובר בתביעה בגין כתיבת לשון הרע הרי ש"מקום המעשה" הוא ביטוי שאינו ברור כל-צרכו. ניתן לומר, מחד, כי המדובר במקום בו נכתבו הדברים בפועל (וקרוב לודאי שמדובר במקום מגוריו/עסקו של הנתבע). לחילופין, ניתן לומר שמדובר במקום בו הדברים נקראים או מתפרסמים. וביחס לדברי לשון הרע שפורסמו בעיתון כתוב ביכר ביהמ"ש העליון את החלופה השנייה וקבע כי מקום המעשה הוא כל מקום בו מתפרסם העיתון בו נכתבו הדברים שיש בהם לשון הרע, ולא המקום בו נכתבו הדברים בפועל [ראו בש"א 5997/96 קים נ' ארד, החלטת הנשיא א' ברק מיום 2.12.1996].
בדומה לכך ובהתייחס לדברי לשון הרע שנכתבו ברשת האינטרנט, קבעה לאחרונה שופטת ביהמ"ש העליון מרים נאור כי כיון שניתן לגלוש ולצפות בדברים בכל מקום, הרי שהדברים פורסמו למעשה בכל מקום, ומשכך ניתן להגיש את התביעה בכל אחד מבתי המשפט בישראל ואין צורך "לרדוף" אחר הכותב ולהגיש את התביעה במקום מגוריו/עסקו [ראו רע"א 530/12 ש' יעקובוביץ' ואח' נ' יוסף (ג'ו) אדוארדס זיאס, החלטה מיום 28.3.2012].
אמנם, פס"ד זה עוסק בעוולת לשון הרע ואינו קובע מסמרות ביחס לעוולות אחרות שלא נדונו בפס"ד ואשר נפוצות ברשת האינטרנט (למשל: הפרת זכות יוצרים). ואולם, נראה כי יש בסיס רחב להרחבת פסה"ד אף ביחס לעוולות אחרות, וזאת לאור הנחת המוצא כי מקום המעשה שבגינו תובעים הוא ברשת האינטרנט, כלומר בכל מקום.
בשולי הדברים כדי לציין כי פסיקות ברוח זו אף ביחס להפרת זכות יוצרים ניתנו ע"י בתי-המשפט אף בעבר [ראו למשל ת.א. (מחוזי-י-ם) 5068/03 מראות אימג' בע"מ ואח' נ' רדיקס טכנולוגיות בע"מ ואח', פסק-דינו של השופט י' שפירא מיום 2.11.2003] ולהערכתנו פסיקת ביהמ"ש העליון תחזק נטייה זו.
בכך יהיה בכדי להקל על נפגעים שונים מדברי לשון הרע ו/או הפרת זכות יוצרים אשר עד עתה נרתעו לעתים מהגשת תביעה עקב החשש כי יידרשו להגיש את התביעה במקום מגוריו של הנתבע המרוחק ממקום מגוריהם. נראה כי החלטת ביהמ"ש העליון מסירה חשש זה ופותחת את הפתח בפני הגשת תביעות בגיון עוולות שנעשו באינטרנט, בכל מקום וכבחירת התובע.
אחד הקשיים הפרוצדורליים עמם נאלצו תובעים להתמודד עד לאחרונה היה הקושי לוודא מראש את זהות ביהמ"ש אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעת לשון הרע בגיל דברים שנכתבו ברשת האינטרנט.
ככלל, על תובע להגיש את תביעתו לביהמ"ש אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעה. בתי-המשפט מתחלקים כיום לששה מחוזות: מחוז נצרת, מחוז חיפה, מחוז המרכז, מחוז ת"א, מחוז ירושלים ומחוז הדרום. בכל מחוז ומחוז כלולים מספר בתי-משפט שלום ומעליהם בית המשפט המחוזי. כך לדוגמא, ברשימת בתי-המשפט במחוז מרכז כלולים בתי המשפט בנתניה, כפר-סבא, פתח-תקוה, ראשל"צ, רמלה ורחובות (כולם 'בתי משפט שלום') ומעליהם ביהמ"ש המחוזי מרכז, הממוקם אף הוא בפ"ת. היה ועניין משפטי כלשהו "נתפס" בסמכות אחד המחוזות, רשאי התובע להגיש את תביעתו בכל אחד מבתי המשפט באותו המחוז. לצורך העניין: דין נתניה כדין רחובות.
"השתייכותו" של סכסוך משפטי למחוז מסוים נבחנת לאור פרמטרים שונים שנקבעו בחוק (ולעתים גם בפסיקה). המקור המרכזי ביניהם היא תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הקובעת מספר חלופות ביחס לבחינת מיקומן של תביעות שאינן תביעות שכולן במקרקעין. חלופות אלו כוללות את:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
תביעה בגין כתיבת לשון הרע אינה כרוכה בהפרה של התחייבות חוזית או במסירה של נכס ועל-כן החלופות הרלוונטיות לגביה הן חלופות (1) ו-(5). כלומר, התובע יוכל להגיש את התביעה במקום מגוריו/עסקו של הנתבע. לחילופין, יוכל התובע להגיש את תביעתו במקום המעשה שבשלו הוא תובע.
ואולם, ככל שמדובר בתביעה בגין כתיבת לשון הרע הרי ש"מקום המעשה" הוא ביטוי שאינו ברור כל-צרכו. ניתן לומר, מחד, כי המדובר במקום בו נכתבו הדברים בפועל (וקרוב לודאי שמדובר במקום מגוריו/עסקו של הנתבע). לחילופין, ניתן לומר שמדובר במקום בו הדברים נקראים או מתפרסמים. וביחס לדברי לשון הרע שפורסמו בעיתון כתוב ביכר ביהמ"ש העליון את החלופה השנייה וקבע כי מקום המעשה הוא כל מקום בו מתפרסם העיתון בו נכתבו הדברים שיש בהם לשון הרע, ולא המקום בו נכתבו הדברים בפועל [ראו בש"א 5997/96 קים נ' ארד, החלטת הנשיא א' ברק מיום 2.12.1996].
בדומה לכך ובהתייחס לדברי לשון הרע שנכתבו ברשת האינטרנט, קבעה לאחרונה שופטת ביהמ"ש העליון מרים נאור כי כיון שניתן לגלוש ולצפות בדברים בכל מקום, הרי שהדברים פורסמו למעשה בכל מקום, ומשכך ניתן להגיש את התביעה בכל אחד מבתי המשפט בישראל ואין צורך "לרדוף" אחר הכותב ולהגיש את התביעה במקום מגוריו/עסקו [ראו רע"א 530/12 ש' יעקובוביץ' ואח' נ' יוסף (ג'ו) אדוארדס זיאס, החלטה מיום 28.3.2012].
אמנם, פס"ד זה עוסק בעוולת לשון הרע ואינו קובע מסמרות ביחס לעוולות אחרות שלא נדונו בפס"ד ואשר נפוצות ברשת האינטרנט (למשל: הפרת זכות יוצרים). ואולם, נראה כי יש בסיס רחב להרחבת פסה"ד אף ביחס לעוולות אחרות, וזאת לאור הנחת המוצא כי מקום המעשה שבגינו תובעים הוא ברשת האינטרנט, כלומר בכל מקום.
בשולי הדברים כדי לציין כי פסיקות ברוח זו אף ביחס להפרת זכות יוצרים ניתנו ע"י בתי-המשפט אף בעבר [ראו למשל ת.א. (מחוזי-י-ם) 5068/03 מראות אימג' בע"מ ואח' נ' רדיקס טכנולוגיות בע"מ ואח', פסק-דינו של השופט י' שפירא מיום 2.11.2003] ולהערכתנו פסיקת ביהמ"ש העליון תחזק נטייה זו.
בכך יהיה בכדי להקל על נפגעים שונים מדברי לשון הרע ו/או הפרת זכות יוצרים אשר עד עתה נרתעו לעתים מהגשת תביעה עקב החשש כי יידרשו להגיש את התביעה במקום מגוריו של הנתבע המרוחק ממקום מגוריהם. נראה כי החלטת ביהמ"ש העליון מסירה חשש זה ופותחת את הפתח בפני הגשת תביעות בגיון עוולות שנעשו באינטרנט, בכל מקום וכבחירת התובע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה