ה'אדמין' העלה תכנים מפרים – בעל האתר עשוי לשאת באחריות

אתרי אינטרנט רבים מאפשרים למשתמשים בהם להעלות תכנים לאתר שונים לאתר. כך למשל, אתרים הכוללים מערכת של 'פורומים', במסגרתם יכול כל משתמש לכתוב טקסטים מועתקים או להעלות תכנים אחרים, שזכויות היוצרים בהם שייכים לגורם אחר (כגון: תמונות, קובצי שמע, סרטונים וכיו"ב). 

היערכות תקינה של בעל אתר מסוג זה, כוללת שימוש בכלים משפטיים שונים שמטרתם להפחית ואולי אף לאיין את אחריותו המשפטית של בעל האתר לתכנים המפורסמים על ידי משתמשים, שלא בידיעתו. 

המוכר בהם, הוא נוהל "הודעה והסרה", המאפשר לבעל אתר, בנסיבות מסוימות, שלא לשאת באחריות להפרה שבוצעה על ידי גולש באתר, ככל שבעל האתר הסיר את התוכן מעת שנודע לו על ההפרה על ידי הנפגע וככל שהאתר עומד בכללים שונים שנקבעו בפסיקה בעניין. 

על מנת להכיר כללים אלו באופן ממצה, מומלץ כי כל גורם המקים אתר אינטרנט יתייעץ טרם הקמת האתר בעו"ד בעל ידע וניסיון ביחס להקמה ותפעול של אתרי אינטרנט באופן העולה בקנה אחד עם החוק.  חשוב לדעת: לא בכל מצב יוכל בעל האתר לחסות תחת טענה כי פעל בהתאם לנוהל "הודעה והסרה" ועל כן חשוב להכיר את הכללים על בורים ולא להסתפק ב"רסיסי" מידע המלוקטים ממקורות שונים.

חריג מעניין לתחולת הגנה זו הוזכר לאחרונה בפסק דין של כבוד השופטת אושרית רוטקופף, שופטת בית משפט השלום בפתח-תקווה  אשר התייחסה להפרת זכות יוצרים המתבצעת על ידי מנהל פורום שאינו עובד של האתר – ה"אדמין" (Admin) [תא (שלום פ"ת) 15314/07/18 י'ברדוגו נגד אף.אקס.פי בע"מ (10/01/2020)]. 

כידוע, אתרים רבים מאפשרים לגולשים דומיננטיים לנהל את אחד הפורומים או המדורים באתר, באופן וולונטרי ומבלי שהללו הם עובדי האתר או מפעיליו. על פי פסק דינה של כב' השופטת רוטקופף, לא יוכל בעל האתר לטעון כי מדובר בתוכן שהעלה 'אדמין' שכזה, שאינו מוכר למפעיל האתר באופן אישי ואינו עובד שלו, גם אם פעל בהתאם לנוהל "הודעה והסרה". 

על פי פסיקת כב' הש' גרוסקופף, עצם ההרשאה הניתנת ל'אדמין' לנהל פורום במסגרת האתר, הופכת אותו לשלוח של בעל האתר כך שהאחרון נושא באחריות לתכנים שהועלו על ידי אותו 'אדמין' באופן עצמאי. כדבריה: 

"הנני סבורה כי גם אם אכן אותו מפרסם אינו נמנה רשמית כעובד מן המניין של הנתבעת, יש לראות בפרסום שלו (להבדיל מפרסום של משתמש מזדמן אחר) כפרסום שנעשה בשליחותה ובאישורה מכללא של הנתבעת. במקרה דנן עסקינן כאמור באתר המרכז מאות פורומים בהם חברים אלפי משתמשים וצפייה בהם אפשרית מצד כלל הגולשים. גם אם שוכנעתי שיש בתנאי השימוש באתר (כפי שהוצגו במסגרת נ/3) התייחסות לאיסור של פרסום "חומר מוגן בזכויות", יש בכך לכל היותר, כדי ליצור לה הגנה ביחס לפרסום של משתמש רגיל אולם לא כלפי גורם שלשיטתה היא עצמה נושא במעמד בכיר ופועל לצורך קידום האינטרסים שלה בתפעול האתר. במילים אחרות, הנתבעת לא יכולה לטעון כי ניהול הפעילות בכל פורום/קהילה באתר נעשה באמצעות מנהלים אשר פועלים בשמה ומטעמה ובתוך כך מצפה מהם שיישמו בין היתר את תנאי השימוש כלפי חברי ומשתמשי הפורום הרלוונטי שבאחריותם, אולם להתנער מפרסום ישיר של אותו גורם מנהל אשר מהווה בנסיבות הפרה של זכויות היוצרים של התובע בתצלום האמור. כל זאת, בשעה שאותו גורם בחר להעלות באופן יזום תצלום מבלי לבקש תחילה רשות מהתובע לפרסמו וזאת חרף קיומן של אינדיקציות ברורות לכך שהתובע היא בעל הזכויות בתצלום כפי שעולה מהטקסט הכתוב (שהועתק מהכתבה המקורית שפורסמה באתר YNET). על רקע קביעתי זו בה למעשה הגורם אשר עמד מאחורי העלאת התצלום הינו בגדר שלוחה של הנתבעת, אין כל משמעות בנסיבות העניין לטענת ההגנה הנוספת שהעלתה הנתבעת לעניין אימוץ נוהל "הודעה והסרה", נוכח זאת שההתייחסות בפסיקה למנגנון/נוהל זה התמקדה בשאלת היקף האחריות הרצוי של גורמי ביניים אשר אין להם זיקה ישירה ואקטיבית להפרת זכות יוצרים". 

האמור בבלוג זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו הלכה למעשה. אין ולא יהיו בין הכותב בבלוג לבין המשתמש יחסי עו"ד-לקוח. 

על 'יצירות יתומות' והדרך האפשרית לעשות בהן שימוש

מהי 'יצירה יתומה'?

'יצירה יתומה' (Orphan Work) היא יצירה אשר בעל זכות היוצרים בה אינו יודע או לא אותר. כך, אדם המעוניין להשתמש ביצירה ולהסדיר את השימוש אל מול בעל הזכויות ניצב מול שוקת שבורה, באשר אין באפשרותו לאתר את בעל הזכויות ולקבל אישור לשימוש ביצירה. 

אז מה בכל זאת ניתן לעשות? 

עד לפני כשנה שררה עמימות כמעט מוחלטת בעניין. בניסיון לפזר את העמימות תיקנה הכנסת את חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 והוסיפה לו סעיף חדש, סעיף 27א, המבקש להסדיר את אופן השימוש ביצירות היתומות. בסעיף זה נקבע כי שימוש שימוש ביצירה שבעל הזכויות בה אינו ידוע או לא אותר מותר, בתנאים אלו: 

(1)  המשתמש פעל בשקידה סבירה לגילוי או לאיתור בעל הזכויות ביצירה לפני השימוש. 

(2) המשתמש ציין באופן ברור ובאותה דרך שבה הוא עושה שימוש ביצירה כי השימוש נעשה על פי סעיף זה ולציין כי בעל זכות היוצרים רשאי לבקש ממנו כי יחדל מהשימוש. לצורך כך, אף נדרש המשתמש לצרף פרטים ליצירת קשר עמו (כאשר לשר המשפטים ניתנה הזכות לקבוע בתקנות מהם הפרטים שיש לצרף).

(3) המשתמש הפסיק את השימוש או קיבל רישיון לשימוש עתידי לאחר שקיבל הודעה מבעל זכות היוצרים. 

היה והשימוש שעושה המשתמש ביצירה היתומה היא שימוש מסחרי, נדרש המשתמש, בנוסף:

(4)  לפרסם הודעה באינטרנט או בעיתון יומי זמן סביר לפני השימוש. 

(5) אם וכאשר יקבל המשתמש הודעה מבעל זכות היוצרים, ישלם לו המשתמש תמלוג ראוי עבור התקופה שתחילתה במועד תחילת השימוש ביצירה.

באשר למינוח "שקידה סבירה", שקידה שקיומה מצד המשתמש היא תנאי לתחולת ההגנה עליו, גם אם עמד ביתר התנאים הללו, קובע החוק כי היא "תיבחן בין השאר בהתחשב באופי היצירה ובמועד יצירתה" תוך שניתנה הזכות לשר המשפטים לקבוע בתקנות פעולות שייחשבו ל"שקידה סבירה". 

נכון למועד כתיבת מאמר זה (1.1.2020) טרם הותקנו תקנות המגדירות מהי אותה "שקידה סבירה" הנדרשת מהמשתמש. 

בנסיבות אלו, טוב שמשתמש המעוניין לעשות שימוש ביצירה יתומה ייוועץ באיש מקצוע באשר להיקף הפעולות שעליו לבצע כ"שקידה סבירה", וזאת, כמובן, בנוסף להקפדה על יתר דרישות החוק. בנוסף מומלץ לכל משתמש לתעד כל פעולה אותה הוא מבצע על מנת שיהיה סיפק בידיו להוכיח את שקידתו הסבירה, היה ויידרש לכך בעתיד. 

סולקה על הסף תביעה ייצוגית שהוגשה בעקבות דליפת מידע מאתר אינטרנט

בית המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לסלק על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר הוגשה בעקבות אירוע של דליפת מידע פרטי מאתר אינטרנט [ע"א 4110/18 פלונית ואח' נ' קדימה מדע חינוך לחיים בע"מ (7.11.2019)]. 

התביעה הוגשה בעקבות דליפה של רשימה שמית של תלמידים מאתר למידה מרחוק. המדובר באתר אינטרנט אשר הופעל על ידי עמותה שזכה במכרז של משרד החינוך וסיפקה שירותי חינוך חינם, בהתאם לחוק חינוך חינם לילדים חולים, התשס"א-2001. התובעים, אחת התלמידות ששמה נכלל ברשימה והוריה, הגישו את התביעה הייצוגית בשם כלל התלמידים שנכללו ברשימה, תוך שניסו לבסס את התביעה על עוולת פגיעה בפרטיות ועל הפרת הוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.  

בקשה לסילוק על הסף של התביעה התקבלה על ידי כבוד השופטת הדס עובדיה מבית המשפט המחוזי במחוז מרכז [ת.צ. (מרכז) 66597-07-17 פלונית ואח' נ' קדימה מדע חינוך לחיים בע"מ (10.4.2018)], אך התובעים ערערו על ההחלטה לבית המשפט העליון. 

אחר בחינת הדברים, לא מצא בית המשפט העליון לנכון להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 

בהחלטתו, אשר נכתבה על ידי כבוד השופט פרופ' עופר גרוסקופף (בהסכמת השופטים ג' קרא ונ' הנדל), הדגיש בית המשפט העליון כי בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006

עילה של פגיעה בפרטיות על פי חוק הגנת הפרטיות אינה נזכרת באופן פרטני בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות ועל כן לא ניתן לבסס עליה תובענה ייצוגית בגין כל טענה להפרה של חוק זה. יחד עם זאת, מאפשר החוק הגשת תביעה ייצוגית בגין עילות שלא נזכרו בו במפורש, כעילת פגיעה בפרטיות, וזאת, בהתקיים אחת ממערכות היחסים הבאות בין הצדדים להליך: 

'לקוח' מול 'עוסק' (כהגדרתם בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981); 

מבוטח מול מבטח; 

לקוח מול בנק; 

עובד מול מעביד.  

בנסיבות העניין נטען על ידי התובעים כי המדובר במערכת יחסים בין לקוח ועוסק, כאשר העמותה היא בגדר 'עוסק' והתלמידים הם לקוחותיה ומשכך הרי שניתן לבסס את התביעה על עילה של פגיעה בפרטיות, הגם שמדובר, למעשה, בשירות שניתן חינם ו'הוחצן' על ידי המדינה אל עמותה חיצונית. 

בית המשפט העליון דחה טענה זו תוך שחזר על ההבחנה שטבע בית המשפט העליון בעבר, ביחס לשירותים שמספקת המדינה, בין פעולות מסחריות-פרטיות באופיין לבין פעולות שלטוניות-ציבוריות, כאשר רק ביחס לפעולות מן הסוג הראשון ניתן לראות במדינה 'עוסק' לצורך תחולת חוק הגנת הצרכן. חלוקה זו רלוונטית אף מקום בו השירות ניתן על ידי הרשות הציבורית באמצעות גוף המועסק על ידה [רע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק פ"ד נו(2) 876 (2002)]. במקרה זה, היות ומדובר בשירותי חינוך, הניתנים על-פי חוק וללא עלות עבור הנהנים מן השירות, הרי שמדובר בפעולה מהסוג השני, המוציאה את הנתבעת מגדר 'עוסק' ואת השירותים ככאלו הניתנים במסגרת יחסי עוסק-לקוח ומונעת את ביסוס התביעה בעילה של פגיעה בפרטיות. 

בנוסף שלל בית המשפט את ניסיון התובעים לבסס טענה בגין הפרת חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות. אמנם בחוק תובענות ייצוגיות הוזכרו עילות מכוח חוק זה ברשימת העילות בגינן ניתן להגיש תביעה ייצוגית ואולם טענת התובעים כי הנתבעת הפרה את חובתה לפעול בשוויון ותוך הימנעות מפגיעה בפרטיות, אינה כלולה בין עילות אלו, ולמעשה אף אינה עילה מפורשת ומובחנת בחוק השוויון עצמו.  

אף ביחס לניסיונם המאוחר של התובעים לטעון לקיומה של עילה זו, בהסתמך על תקנות שהותקנו מכוח חוק השוויון, אמר בית המשפט כי "ספק גדול אם יש בה ממש", ומכל מקום, לא ניתן להידרש אליה במסגרת הדיון בערעור מאחר שטענה זו לא נטענה בתביעה המקורית כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי.

לאור זאת קבע בית המשפט העליון כי בצדק הורה בית המשפט המחוזי על סילוק התביעה הייצוגית על הסף, תוך שהבהיר כי אין בכך בכדי למנוע מהתובעים להגיש תביעה אישית, שאינה ייצוגית, בגין העילות שבבסיס התביעה הייצוגית. 

יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי אין באמור בהחלטה זו בכדי למנוע אישור תביעה ייצוגית בגין אירוע של דליפת מידע פרטי מאתר אינטרנט או בשל פגיעה אחרת בפרטיות, במקום בו מערכת היחסים בין התובע והנתבע שונה היא מערכת של 'לקוח' ו'עוסק' (או אחת משלושת מערכות היחסים שפורטו לעיל). 

הגנה על עיצוב לא רשום

אחד החידושים אותם נושא עמו חוק העיצובים, תשע"ז-2007, העתיד להיכנס לתוקף ביום 7.8.2018, הוא הסדרת ההגנה על עיצוב לא רשום.

עד היום, תחת המשטר של פקודת הפטנטים והמדגמים, ניתנה ההגנה לבעלי מדגם רשום בלבד, זכות הכרוכה בהליך ארוך ובהוצאה כספית. ברבות הימים, פיתחו בתי המשפט בפסיקותיהם  'מסלולים עוקפים' המאפשרים, בנסיבות קצה, לבנות הגנה על מדגם שלא נרשם, בהתבסס על עילות אחרות, כעילת עשיית עושר ולא במשפט, מסלול שיש בו אי ודאות רבה. 

מציאות זו יצרה קושי שבא לידי ביטוי, בין היתר, בחוסר היכולת של יצרנים רבים להגן על מוצרים עונתיים אשר פרק הזמן הקצר של "חייהם", אינו מצדיק הליך ארוך של רישום מדגם שהוצאות כספיות בצדו. מציאות זו אף הציבה קושי בפני מי שאין בכיסם את העלויות הנדרשות לצורך רישום מדגם וכן בפני רבים שכלל אינם מודעים לחשיבות ברישום מדגם.

חוק העיצובים החדש משנה את המציאות ומספק בסיס להגנה אף על עיצובים לא רשומים, הגנה הכרוכה בעמידה בדרישות שונות ואשר משתרעת על פרק זמן קצר משמעותית מפרק הזמן עליו משתרעת ההגנה על עיצוב רשום. 

תנאי בסיסי להגנה על עיצוב כלשהו היא היותו חדש ובעל אופי ייחודי.

לבעליו של עיצוב כזה תהא מוקנית, מעתה והלאה, הזכות הבלעדית למנוע מכל אדם אחר לייצר, לשם שימוש מסחרי, מוצר נושא עיצוב שהוא העתקה של העיצוב. זאת, הן במצב בו ההעתקה נעשית באמצעות ייצור מוצר נושא עיצוב זהה והן כשהיא נעשית באמצעות ייצור מוצר נושא עיצוב אחר היוצר אצל משתמש מיודע רושם כללי שאינו שונה מהרושם הכללי שיוצר אצלו המוצר נושא העיצוב. 

החוק החדש אף מאפשר לבעל עיצוב לא רשום עיצובו כשיר להגנה כעיצוב לא רשום לסמן את המוצר נשוא העיצוב (באופן שייקבע בתקנות ותוך ציון העובדה כי מדובר בעיצוב לא רשום וכן את המועד הקובע, שהוא המועד בו בעל העיצוב או מי מטעמו פרסם בציבור לראשונה את העיצוב או את המוצר נושא העיצוב, בישראל או מחוץ לישראל).

ההגנה על העיצוב הלא הרשום תשתרע על פרק זמן של 3 שנים בלבד – תקופה שראשיתה במועד הקובע.

תנאי נוסף לתחולת ההגנה על עיצוב כעיצוב לא רשום מחייב שהמוצר נשוא העיצוב הוצע למכירה או הופץ בציבור בישראל באופן מסחרי, בידי בעל העיצוב או מי מטעמו, לרבות באמצעות האינטרנט, בתוך 6 חודשים מאותו "מועד הקובע".

בכל מקרה, מומלץ מאוד לבעלי עיצובים לבחון באופן מושכל את דרך ההגנה המתאימה לעיצובם, טרם נקיטת פעולות כלשהן, פעולות אשר עשויות להיות להן השלכות בלתי הפיכות. 

הוועדה המקומית עפולה חויבה לחשוף את נתוני הגבייה של ריבית פיגורים על היטל השבחה - חרף התנגדותה.

החלטה תקדימית ומעניינת ניתנה היום על ידי כבוד השופט עאטף עיילבוני, מבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרת תביעה ייצוגית מנהלית שהוגשה כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עפולה, בה אני משמש כבא כוח התובע [תצ (מחוזי נצרת) 69649-01-18 טננבוים נ' הוועדה המקומית לתו"ב עפולה].

בתביעות ייצוגיות מסוג זה, המוגשות נגד רשות מנהלית (שהיא למעשה זרוע מזרועות המדינה ורשויותיה), יצר המחוקק "מסלול עוקף תביעה" מיוחד של "הודעת חדילה", במסגרתו, אם הרשות מודיעה תוך 90 יום מיום הגשת התביעה על הפסקת הגבייה שבגינה הוגשה התביעה, התביעה נדחית לאלתר (תוך שהתובע יכול לבקש מבית המשפט שיפסוק לו גמול בגין התועלת שצמחה מהתביעה). המשמעות היא שתביעות רבות המצביעות על גבייה שלא כדין מצד רשות, מסתיימות בכך שהרשות מודיעה על חדילה ופוטרת את עצמה בכך מהשבת הכספים שכבר נגבו בעבר - לציבור.

כך נהגה אף הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עפולה, אשר הגישה הודעת חדילה בה טענה כי מדובר ב"טעות משרדית" שארעה "לעתים", ותוך שהיא מסתירה את היקף הגבייה שנעשה שלא כדין.

התובע, מצדו, לא אמר נואש וביקש מבית המשפט לחייב את הוועדה המקומית להציג את הנתונים המדוייקים של הגביה, כמצופה מרשות ציבורית הגובה כספים מן האזרח ועל מנת שניתן יהיה לאמוד את התועלת הציבורית שהושגה בהגשת התביעה. התובע אף ציין בבקשתו כי אין לו עניין לבקש גמול תובע שלא בזיקה להיקף הגבייה שנעשתה, לכאורה שלא כדין, וכי הוא מוכן לשאת ב"סיכון" שמדובר בסכום נמוך ממנו ייגזר גמול התובע.

ואולם הוועדה מצדה, התנגדה לבקשה, בטענות פורמליות שונות, מסיבותיה שלה.

לשמחתנו, קיבל כבוד השופט עאטף עיילבוני מבית המשפט המחוזי בנצרת את בקשת התובע בקבעו כי: "משהוגשה הודעת החדילה רק על דעת המשיבה, שהיא רשות ציבורית המחוייבת לנהוג בשקיפות תוך מתן הזדמנות נאותה לציבור לפקח על פעילותה, ומשעה שהנתונים בדבר היקף גביית היתר של ריבית הפיגורים על היטלי ההשבחה מצויים בידי המשיבה, אשר לא הצביעה על קושי או הכבדה יתרה ובילתי מידתית בהפקתם מתוך מערכת הגבייה", הרי שראוי להיעתר לבקשה ולחייב את הוועדה המקומית לחשוף את נתוני הגבייה, חרף התנגדותה.

משמעות ההחלטה היא שאף במקרה בו מוגשת הודעת חדילה על ידי הרשות, יש מקום לחייב אותה לגלות בפני בית המשפט (והציבור בכלל) את היקף הגבייה שנעשה על ידה, לכאורה, שלא כדין. המשך יבוא.

סימן מאשר

מהו סימן מאשר? 

בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב – 1972 מוגדר 'סימן מאשר' כ:

"סימן המיועד לשמש בידי אדם, שאינו מנהל עסק, לאישור מקורם של טובין פלונים שיש לו ענין בהם, מרכיביהם, דרכי ייצורם, איכותם או תכונה אחרת מתכונותיהם, או לאישור טיבו, איכותו או סוגו של שירות פלוני שיש לו ענין בו". 

כלומר, בקצרה, המדובר בסימן המיועד לשימוש של אדם שאינו מנהל עסק, כשמטרת הסימן היא לסמן תכונות מסוימות או איכות מיוחדת של מוצר או שירות מסוימים.

דוגמאות לסימנים מאשרים שנרשמו בפנקס

כך למשל, נרשמו בעבר בישראל סימנים מאשרים בבעלות גופי כשרות כ- OU או בד"צ העדה החרדית, הסימן של made in Israel בבעלות משרד המסחר והתעשיה (כתוארו אז) והסימן המאשר ISO של מכון התקנים.

איך רושמים סימן מאשר?

על פי סעיף 14(א) לפקודת סימני מסחר, רשאי רשם סימני המסחר לרשום סימן מאשר, אם הוא שוכנע שיש ביכולתו של בעל הסימן לקיים את התכונות שאותו סימן מיועד לסמנן. על מנת לרשום סימן מאשר יש להגיש בקשה לרישום סימני המסחר למחלקת סימני המסחר וככל שנמצא כי הסימן המבוקש והמבקש עומדים בדרישות החוק, ירשם הסימן במרשם סימני המסחר.

רישום סימן מאשר אינו מותנה בקיומו של אופי מבחין

בניגוד לסימן מסחר רגיל אשר רישומו מותנה בכך שיש בסימן בכדי להבחין בין המוצר של מבקש הסימן למוצרים מתחרים, הרי שבהתאם לסעיף 14(ב) לפקודה, ניתן לרשום כסימן מאשר אף סימן שאינו בעל אופי מבחין. הבדל זה נובע מהעובדה כי מטרתו של סימן מאשר, בניגוד לסימן מסחר רגיל, אינה להבדיל בין מוצר או שירות של בעל הסימן לבין מוצריהם של אחרים.  

העברת בעלות בסימן מאשר – בכפוף לאישור הרשם

יחד עם זאת, בניגוד לסימן מסחר רגיל אותו רשאי הבעלים להעביר לגורם אחר ללא צורך באישור הרשם (אם כי בכפוף לרישום העברת הבעלות במרשם סימני המסחר), לא ניתן להעביר את הבעלות בסימן מאשר ללא אישור רשם סימני המסחר. אישור זה נדרש על מנת להבטיח כי הגורם אליו מועבר הסימן ימשיך לעשות בו שימוש כסימן מאשר ולא כסימן מסחר רגיל.

האם למנהל קבוצת פייסבוק יש עילת תביעה בגין דברי לשון הרע שנכתבו על הקבוצה?

חלק ניכר מהדיון ברשת החברתית www.facebook.com מכונס בתוך ה"קבוצות", מעין פורומים סגורים ובהם חברות וחברי הקבוצה מדסקסים בעניינים שונים. לכל קבוצה מוגדר מנהל (או מספר מנהלים) שהוא לרוב אחד החברים הפעילים ביותר בקבוצה.

לאחרונה נדרש בית משפט השלום בתל-אביב לשאלת קיומה של עילת תביעה אישית של מנהל הקבוצה כלפי מי שהוציא את דיבת הקבוצה רעה [ת.א. 61284-07-17 רובין נ' אליהו ואח', פסק דינו של כבוד השופט אביים ברקאי מיום 12.2.2018].

המדובר בתביעה שהגיש מנהל קבוצת "לב אמיץ", המיועדת לדיונים בנושאי זכויות הגבר במשפחה והיא הוגשה על ידי מנהל הקבוצה בעקבות כתבה על הקבוצה בה נכתב, בין היתר, כי בפועל "מדובר בפלטפורמה לשיתוף תמונות של נשים, נערות, ואפילו ילדות למטרת החפצה ומיניות". 

בהחלטה שניתנה כבר בשלב קדם המשפט הורה בית המשפט על מחיקת התביעה על הסף וזאת, טרם דיון לגופו של עניין בשאלה האם הדברים שנאמרו בכתבה מהווים לשון הרע.

קביעת בית המשפט נסמכה על הוראת סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 בו נקבע כי:

"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כלשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".

כלומר, בניגוד לאדם פרטי או תאגיד אשר יכולים להגיש תביעה אישית בגין הכפשת שמם שלא כדין, "חבר בני אדם", כלומר ציבור או קהילה, אינם בעלי זכות תביעה אזרחית אישית בעוולת לשון הרע. מה שבאפשרותם לעשות במקרה של הוצאת לשון הרע נגד ציבור או קהילה הוא לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה ולבקש ממנו כי יגיש כתב אישום פלילי כנגד המכפיש. מבחינה מעשית, אופציה זו כמעט ואינה קיימת מאחר ובפועל היוהמ"שים לדורותיהם נמנעים מלהגיש כתבי אישום בגין לשון הרע[1].

בנסיבות עניין זה קבע בית המשפט כי מאחר ושמו של מנהל הקבוצה לא הוזכר בכתבה, אף לא ברמז, הרי שאין לו (ולמי מחברי הקבוצה) עילת תביעה כנגד מפרסמי הכתבה. לדברי ביתה משפט, אדם סביר הקורא את הכתבה בה לא נזכר כלל שמו של מנהל הקבוצה, או אדם הגולש בקבוצה, אינו מייחס את הדברים האמורים בכתבה כמטילים צל על מנהל הקבוצה אלא, לכל היותר, על הקבוצה כולה (המונה 200,000 חברים), ובגין זאת, כאמור, אין למנהל עילת תביעה אישית.  

בשולי הדברים ציין בית המשפט את הפרדוקס במסגרתו הגם שלמנהל הקבוצה אין עילת תביעה בגין הוצאת לשון הרע על הקבוצה, הוא עשוי להיתבע בגין דברי לשון הרע או עוולות אחרות שנעשו במסגרת הקבוצה. בית המשפט קבע כי אין בפרדוקס זה בכדי להשפיע על מסקנתו ודימה את נסיבות העניין למקרהו של בעל בית דפוס העשוי להיתבע בגין הדפסת עיתון שיש בו לשון הרע ועותקיו הודפסו במפעלו, אך לא יהיה בעל עילת תביעה בגין לשון הרע שיוציא מאן דהו כנגד העיתון.

לאור זאת החליט בית המשפט, כאמור , למחוק את התביעה (אך לא לדחותה) וזאת כדי לא לחסום בפני התובע את האפשרות לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה ולבקש ממנו להגיש כתב אישום פלילי.  

---

[1] בימים אלו מונחת בפני הכנסת הצעת חוק אשר אם וכאשר תתקבל תאפשר למי שנמנה על ציבור ספציפי – חיילי וחיילות צה"ל – להגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע. הצעת החוק הוגשה בעקבות פרשת הסרט "ג'נין ג'נין" במסגרתה נדחתה תביעת לוחמים שלחמו בקרב בג'נין במהלך מבצע עופרת יצוקה. ואולם אף אם תתקבל הצעת חוק זו לא יהיה בכך פיתרון לחברי קבוצות אחרות שייפגעו מלשון הרע.