האם בכל מצב רשאי אדם לעשות שימוש אמת בשמו?

לפני מספר שבועות התייצב במשרדי אדון ראלף לורן מנתניה. ולא, זו אינה בדיחה.

"החלפתי את השם שלי בתעודת זהות וזה השם הרשמי", הוא הסביר לי והציג את ההוכחות, "עכשיו אף אחד לא יוכל למנוע ממני מלמכור חולצות 'ראלף לורן' שעיצבתי בסטודיו שלי בנתניה. זה שמי וזכותי לעשות בו שימוש", הסביר לי כשעל פניו חיוך 'דפקתי את המערכת'. 

לאחר שלגם מכוס הקפה וכרסם עוגיה או שניים, הסברתי לו שהתמונה, כך נראה, מורכבת יותר.

אמנם, בסעיף 47 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 נקבע כי:

"רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש שימוש אמת בשמו או בשם עסקו...", 

ואולם, בפסיקת בתי המשפט נקבע כי זכותו של אדם לעשות שימוש אמת בשמו היא זכות יחסית, אותה יש לאזן אל מול זכות הקניין של בעל סימן מסחר רשום בסימנו. 

לאור זאת בעבר בית המשפט העליון כי:

"אין ליתן לאדם רישיון בלתי מוגבל לעשות שימוש בסימן מסחר של אחר, תוך פגיעה בוטה בזכויותיו של האחר ותוך הטעיית הציבור. אין אדם רשאי לעשות כן אף אם רצה המקרה וסימן המסחר משמש גם כשמו שלו...זכות השימוש מותנה בכך שהשימוש שנעשה בשם יהא שימוש בתום לב". 

[ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נח(4) 314].

כלומר, שימוש אמת בשמו של אדם במסגרת עסקו אפשרי בכפוף לכך שמדובר בשימוש שנעשה בתום לב ואשר אין בו פגיעה בזכויותיו של האחר והטעייה של הציבור. 

מתח זה בא לידי ביטוי בעניין שנדון לפני זמן מה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני כבוד השופט הבכיר גדעון גינת (אשר פרש בינתיים מכס השיפוט) [ת.א. (מחוזי ת"א) 28998-12-11 רונית רפאל לייטרסדורף ואח' נ' רונית אלטמן רפאל (15.9.2014)]. 

המדובר היה בתביעת רשת מכוני הקוסמטיקה הבינלאומית "רונית רפאל" והעומדת בראשה, הגב' רונית לייטרסדורף-רפאל כנגד הגב' רונית רפאל-אלטמן, אשר שם נעוריה 'רונית רפאל', ואשר הפעילה סלון קוסמטיקה קטן תחת השם "pure beauty – בהנהלת רונית רפאל". 

בית המשפט קיבל את תביעתה של הרשת הגדולה וחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים עקב הפרת סימני מסחר ועוולת גניבת עין, וזאת, למרות שלא היה חולק על כך כי הנתבעת עשתה שימוש אמת בשם נעוריה, שימוש אשר בית המשפט התרשם כי הוא נעשה שלא בתום לב, לאור מודעותה של הנתבעת למוניטין הרב של התובעות. 

"בענייננו, הנתבעת עשתה שימוש בשם נעוריה המלא, הזהה לסימן שבבעלות התובעות, בתחום השירותים אותם הקנו התובעות ללקוחותיהן, בעודה מודעת היטב לקיומו של מותג התובעות בטרם עשתה בו שימוש ואף למוניטין הרב שצבר מותג זה....לו ביקשה הנתבעת לעשות שימוש בתום-לב בשמה, יכלה להשתמש בשמה הפרטי בלבד, באופן שאינו מבלבל צרכנים פוטנציאליים באשר לזהותה". 

הנה כי כן, בטרם קורא אדם על עסקו בשמו עליו לבחון היבט אפשרי של פגיעה בגורם בעל מוניטין הפועל בשוק, בפרט במצב בו ההבדל המרכזי בין העסקים הוא בגודל ובהיקף שאז, לדברי בית המשפט, עסקינן "במצב קלאסי המהווה קרקע נוחה לנתבעת להיבנות מהמוניטין הרב שצברו התובעות בתחום עיסוקה".

וראלף לורן מנתניה? הוא יצא קצת מאוכזב מהפגישה. השמועה אומרת שבימים שלאחריה הוא נצפה עומד בתור במשרד הפנים כשהוא ממלא טופס בקשה לשינוי שם.  

רישום סימן מסחר תלת ממדי

ביום 16.3.2015 נכנס לתוקפו חוזר רשם סימני המסחר מספר 032/2015, חוזר המפרט את מדיניות רשות סימני המסחר ביחס לרישום סימן מסחר תלת ממדי.   

כחלק מניסיונם של בעלי מותגים לבדל את מוצריהם ביחס למתחריהם, בוחרים חלקם לשווק את המוצר בעיצוב חזותי ייחודי ה"תופס" את עיני הצרכן ומקל עליו לזהות את מקור המוצר. כך למשל, משקאות כמו קוקה קולה או וויסקי ג'וני ווקר, מזוהים על-ידי רבים בזכות צורת הבקבוק הייחודית שלהם, ביחס למשקאות מתחרים. בדומה לכך, מזוהה שוקולד טובלרון עם האריזה המשולשת מוארכת. 

ככלל, הדרך הטבעית ליצור הגנה על עיצוב חיצוני תלת-ממדי של מוצר הינה באמצעות מדגם רשום. ואולם, למדגם רשום מגבלות שונות ביחס לסימן מסחר. אחת מהן היא העובדה כי המדובר בזכות התקפה למשך 5 שנים בלבד, ואשר ניתן לחדשה רק פעמיים כך שבסך הכל נהנה בעל המדגם מזכות שימוש ייחודית לתקופה של 15 שנים במצטבר, לכל היותר. 

מסיבה זו, בין היתר, מעדיפים רבים לנסות ולרשום את העיצוב כסימן מסחר המקנה זכות שימוש ייחודית לתקופה של 10 שנים ואשר ניתן לחדשה פעמים נוספות ללא הגבלה.

פקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 מגדירה את המונח סימן כ"אותיות, ספרות, מלים, דמויות או אותות אחרים או צירופם של אלה, בשני ממדים או בשלשה", ובכך מאפשרת, עקרונית, רישום סימן מסחר תלת-ממדי.  

ואולם לאור העובדה כי עיצובם החזותי של מוצרים מוכתב לעתים קרובות מאילוצים פונקציונליים ואסתטיים, הרי שמתן זכות שימוש ייחודית לגורם מסוים לשימוש בעיצוב עלול לפגוע אנושות בתחרות החופשית ולמנוע משחקנים בשוק הרלוונטי מלעשות שימוש בעיצובים פונקציונליים שהשימוש בהם הכרחי. כך למשל, הענקת סימן מסחר על עיצוב של בקבוק "רגיל" עלולה הייתה למנוע מכל משווקי המשקאות למיניהם את האפשרות למכור את משקאותיהם בבקבוק "רגיל", הציבור היה יוצא נפסד מכך.

בעקבות זאת ולאחר שישב על המדוכה, ניסח בית המשפט העליון תנאים שרק בהתקיימם ניתן יהיה לרשום סימן תלת ממדי [ראו  פסק הדין מתווה הדרך 11487/03 Augost Storck KG נ' אלפא אינטואיט מוצרי מזון

בע"מ (23.3.2008)]. בעקבות פורסם חוזר רשם סימני המסחר מ.נ. 61, אשר קלט לתוכו את העקרונות אותם קבע בית המשפט העליון, ולפיהם ניתן יהיה לשקול דמויות תלת ממדיות כסימני מסחר במקרים בהם יוכח (באמצעות ראיות) כי התקיימו 3 תנאים מצטברים:

א. הדמות המבוקשת לרישום ממלאת בפועל תפקיד של סימן מסחר.

ב. הדמות המבוקשת לרישום אינה בעלת תפקיד אסתטי או פונקציונאלי ממשי.

ג. כתוצאה מהשימוש, רכשה הדמות אופי מבחין.

בעקבות זאת אף נתקבלו במרוצת הזמן בקשות לרישום סימן מסחר תלת ממדי, אחת המפורסמות שבהן, כך נראה, היא הבקשה לרישום סימן מסחר על נעלי Crocs [בקשה לרישום סימן מסחר מספר 212302 ו-212303 החלטת כב' הפוסקת בקניין רוחני יערה שושני-כספי (15.1.2013)].

בחוזר שפורסם לאחרונה והמבטל את חוזר מ.נ. 61 רוככה, במידת מה, מדיניות רשות סימני המסחר ביחס לסימן תלת ממדי ונקבע בו כי במקרים בהם הדמות התלת ממדית כוללת רכיבים נוספים המאפשרים לזהות את מקור המוצר, כדוגמת "סימן הבית" של היצרן, תישקל האפשרות לפטור אותו מהצורך להוכיח את כל שלושת התנאים.  

כלומר, עיצוב של בקשת הסימן באופן מושכל יכול שיקל באופן ניכר על הדרך לאישורו, וכדאי לקחת זאת בחשבון. 

למי שייכת זכות היוצרים בראיון עיתונאי?

בין סוגי היצירות העשויות ליהנות מההגנה שמקנה חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2008 כלולה גם היצירה הספרותית.

בסעיף 1 לחוק מוגדרת היצירה הספרותית כ"יצירה – לרבות יצירה המבוטאת בכתב הרצאה, טבלה, לקט, ותוכנת מחשב". על מנת שהיצירה תהיה מוגנת בזכות יוצרים עליה להיות יצירה מקורית, כלומר, יצירה שמקורה ביוצר ושאינה מועתקת. בנוסף עליה להיות פרי השקעה ומאמץ מינימליים של יוצרה, ועליה לגלם מידת מה של יצירתיות.

כתבה עיתונאית העומדת בסטנדרטים אלו תהיה מוגנת בזכות יוצרים. זכות זו לא תמנע ממי שאינו בעל הזכות בכתבה לעשות שימוש בעובדות המובאות בה, אלא רק בדרך הביטוי שלהן בכתבה, כלומר, הדרך בה הובעו העובדות, אופן ניסוחן, העריכה וכיו"ב. טבע הדברים הוא שבעל זכות היוצרים הוא יוצר היצירה, הכתב, במקרה זה, ואולם, זכות יוצרים (או למצער חלק מהיבטיה) היא זכות הניתנת להעברה. כך למשל קובע החוק כיזכות יוצרים ביצירה שיצר עובד במסגרת עבודתו ובמהלכה היא של המעביד, אלא אם כן הוסכם אחרת.

ואולם, אין בכך בכדי לגרוע מדרישת הסף כי היצירה תהיה יצירה מקורית פרי עטו של הכתב/העובד בכדי שתזכה להגנת זכות יוצרים. ככל שמדובר בכתבה שאינה העתקה אלא טקסט מקורי אותו חיבר הכתב, נראה שדרישה זו מתקיימת.

סיטואציה משפטית מורכבת יותר מתעוררת  כאשר מדובר בכתבה שהיא ראיון עיתונאי. מצד אחד, רוב התוכן המובא בכתבה הם תשובות שניתנו על ידי המרואיין, שאינו הכתב/היוצר. יחד עם זאת, לכתב הבוחר לשאול את השאלות ואשר קובע את סדרן ואת "קצב" הראיון, תפקיד לא פחות חשוב ביצירת התוצר הסופי. האם מוצדק להקנות ליצירה שכזו זכות יוצרים? במידה שכן, לצד מי תקום הזכות? מיהו היוצר בכתבה מסוג זה? 

דיון בשאלה זו נערך לאחרונה בבית משפט השלום בתל-אביב בתביעה שנדונה בפני כבוד השופטת רונית פינצ'וק אלט (ת"א 57588-05-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' רחל שלי יחימוביץ', פס"ד מיום 3.7.2014). 

המדובר בתביעה שהגישה החברה המוציאה לאור את המקומון "מודיעין ניוז", כנגד חברת הכנסת שלי יחימוביץ',  וזאת, לאחר שחברת הכנסת יחימוביץ' פרסמה באתרה חלקים מראיון שנערך עם אחד מראשי מטה הבחירות שלה ושפורסם לראשונה במקומון הנ"ל.

במסגרת טענות ההגנה שהועלו על-ידי הנתבעת עלתה הטענה כי ראיון עיתונאי, מטבעו, אינו בגדר יצירה מקורית של הכתב, וזאת, כיון שעיקרו תשובות שמקורן במרואיין. הנתבעת טענה שתפקידו של המראיין הוא תפקיד טכני שמתמצה בקליטת אמירות המרואיין, ומשכך אין הראיון בגדר יצירה הראויה ליהנות מהגנת זכות היוצרים. 

בהתייחס לטענה זו, ובהשראת פסיקות שניתנו על-ידי ערכאות שונות בארה"ב, מנה בית המשפט שלוש גישות אפשריות ביחס לשאלת קיומה של זכות יוצרים בראיון עיתונאי,  ואשר כל אחת מהן אומצה ע"י ערכאות שונות בארה"ב, במקרים שונים:

1. גישת המראיין כמחבר -  הגישה לפיה קיימת זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון, זכות המוקנית באופן בלעדי למראיין, מי שאמון על דרך הבניית השיחה שהיא עיקר הביטוי הספרותי בראיון.

2. גישת המרואיין כמחבר – הגישה לפיה קיימת זכות יוצרים בראיון, זכות המוקנית באופן בלעדי למרואיין שהוא מקור עיקר הכתבה, ואשר מעמדו דומה לשל מרצה המעביר הרצאה המסוכמת על-ידי תלמידיו, מבלי שהללו הופכים בכך לבעלי זכויות בתוצר המוגמר.

3. גישת המראיין והמרואיין כבעלים במשותף בראיון – גישת ביניים, אשר לדעת כבוד השוטפת פינצ'וק אלט משקפת נכונה את המציאות העובדתית ביחס לכתבה מסוג ראיון, לפיה קיימת זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון שהיא יצירה שביצירתה שותפים הן המראיין והן המרואיין,  תוך שבכוונת שניהם למזג את תרומת כל אחד מהם לכדי יצירה משותפת אחת, וזאת, מבלי שתרומתו של כל אחד מהם מאיינת את תרומתו של משנהו.

המשמעות המעשית-משפטית של שותפות זו הינה, בין היתר, קיומה של זכות תביעה עצמאית של כל אחד מהשותפים כנגד גורם אחר שהפר את זכות היוצרים ביצירה, זכות שאינה מונעת מהשותף האחרון לכלכל את צעדיו בדרך אחרת. במקרה ספציפי זה, טענת המקומון הייתה כנגד ח"כ יחימוביץ' – ולא כנגד המרואיין עצמו – ומשכך, בהתאם להנחה זו, קבע בית המשפט כי למקומון עומדת האפשרות לתבוע את ח"כ יחימוביץ' בגין השימוש בראיון, הגם שמדובר בראיון של אחד מראשי המטה שלה, באשר ח"כ יחימוביץ' שאינה בעלת זכויות בראיון, היא שעשתה בו שימוש לצרכיה, ולא המרואיין. 

ואולם, חרף זאת, דחה בית המשפט בסופו של יום את התביעה, וזאת, לאחר שקבע כי שימושה של ח"כ יחימוביץ' בראיון הינו "שימוש הוגן" מותר ביצירה (ועל כך נשתדל להרחיב בהזדמנות אחרת). 

כמה מילים על פרשת משפטים בעקבות פטירתה של שולמית אלוני

הבוקר הלכה לעולמה השרה וחברת הכנסת לשעבר שולמית אלוני ז"ל. אשה רבת פעלים אשר יש שדרשו את פעלה לשבח ויש שדרשו אותו לגנאי.

דווקא כעת מצאתי לנכון להעלות בבלוג דברים שאמרה אלוני על דוכן הכנסת בשנת 1967, במהלך הדיון על חקיקת חוק השומרים. המדובר בחוק שמטרתו הייתה להסדיר את אחריותם של שומרים על הנכס עליו שמרו, למשל במקרה שאבד או ניזוק תחת ידם. 

מי שבקיא ולו במעט בנבכי המשפט העברי יודע כי נושא אחריות השומרים קיבל בו מקום מרכזי. הסוגיות התלמודיות העוסקות בדיני השומרים והמצויות בעיקרן במסכת בבא מציעא, נלמדות בעיון רב בישיבות מזה דורות. הבסיס לדינים אלו, נמצא בפרשת משפטים אותה קוראים השבת בבתי הכנסת כפרשת השבוע.

והנה בבוא הכנסת לחוקק חוק שומרים ישראלי מודרני הוחלט בתחילה לכנותו "חוק שמירת נכסים". חלק מחברי הכנסת התנגדו לשם זה וסברו שמן הראוי לקרוא לחוק "חוק השומרים" וליצור בכך רצף היסטורי מסוים בין הדין העברי הקלאסי לחקיקת הכנסת. שולמית אלוני הייתה בין המצדדות בכך. אלו הדברים שאמרה בעניין על דוכן הכנסת:

"כשהתחלנו לעסוק בחוק זה בוועדה, חוק שהוא למעשה הפיכתה או תרגומה של המג'לה ושל הוראות אחרות לקודכס ישראלי על יסוד המשפט העברי, לא הבינותי במה עוסקים כשדובר ב'שמירת נכסים', עד אשר ראיתי את הסעיפים. והנה מסתבר לי כי המדובר ב'הלכות שומרים' כפי שלמדנו בבית הספר הן בתנ"ך והן בגמרא. ומובן שזו הייתה האסוציאציה הראשונה בשעה שעברתי על החומר. שאלתי לתומי על שום מה אין קוראים לחוק זה 'חוק השומרים' אלא 'חוק שמירת נכסים'. אמרו לי שאמנם ההצעה המקורית הייתה לקרוא לו 'חוק השומרים' אבל אז התעוררה אצל אנשים רבים אסוציאציה של 'השומר' בגליל, 'השומר הצעיר' ושומרים אחרים שכבודם במקומם מונח. 

נדמה לי כי דווקא העובדה שבשעה שדנים בחוק העברי אשר עוסק בשמירת נכסים, וכולו בנוי על ארבעה שומרים שבמקרא, והאסוציאציה איננה נמשכת לאותם דיני שומרים - עובדה זו דווקא מעוררת הרהור רציני אם הכנסת נהגה נכון עד עכשיו - ולפנינו עוד שנים רבות מאוד - בכך שניתקה מילים, סמלים, מושגים וקשרים אסוציאטיביים אשר יכולים ליצור זיקה למורשת, לעבר, לערכי תרבות, בייחוד תחום שאנחנו כל כך גאים בו, שהרי מבחינת  התחיקה הסוציאלית עמנו הוא שנתן את היסוד למחשבה המערבית בתחום זה.

עבדתי בהוראה מספר שנים וחבל היה לי כמורה ששעה שנתקבל בכנסת חוק הגנת השכר, לא קראו לו חוק למניעת הלנת שכר, כדי שהמורה שעה שהיא מלמדת את הפסוק "לא תלין פעולת שכיר" תוכל להמחיש את הדברים ולומר דין זה שנתקבל בתורה הנה קיים היום. זוהי משמעותה של רציפות, כך יוצרים קשר אסוציאטיבי שהוא חושב ומחנך. זוהי אולי הרציפות הטובה ביותר והמאחדת את כולנו ובצדה אין שום הוראות של כפייה דתית או כפייה לאומית, מפני שהבסיס האתי והמשפטי הזה הוא בסיס לחשיבה מודרנית בכלל בתחום המשפטי, ואין להתבייש ואין להתכחש לעובדה שמקורו באותו יסוד שעם ישראל יצר בתקופה שיצר את תורתו. באותה מידה חרה לי כאשר נתקבל חוק פיצויי פיטורים, שמקורו למעשה בפסוק "לא תשלחנו ריקם, הענק תעניק לו" - שהרי המילה מענק חייבת הייתה להישמר בשם החוק. חבל לי שמורה בבית הספר לא יכולה הייתה להצביע על הקשר האסוציאטיבי בין חוק זה לבין פסוק זה. ולא רק מורה בבית הספר - גם באוניברסיטה רבים אינם יודעים על זיקת הגומלין בין השניים. אני רוצה שילדי, שעה שלומדים זאת, ידעו שאין זו מצווה מהתנ"ך שאין לה חיוב, אלא שיש לה קשר עם המציאות היומיומית בישראל". 

ח"כ שולמית אלוני על בימת הכנסת. אי שם בשנות הששים. לא נגענו.

יהיו הדברים (שהובאו בספרו של פרופ' מנחם אלון, המשפט העברי, כרך ג' ע' 1421-1422) לזכרה. 

פלאפון מסרה ללקוח מכשיר חלופי ובו תמונות של אשה זרה – ותפצה

בפסק דין שניתן לאחרונה על-ידי שופטת בית משפט השלום בחיפה רויטל באום, חויבה  חברת פלאפון לשלם פיצוי על-סך 10,000 ש"ח, בגין עגמת הנפש שנגרמה לו ולרעייתו לאחר שבמכשיר חלופי שנמסר לו נמצאו תמונות של אישה זרה בלבוש קצר [ת.א. (שלום-חיפה) 9663-09-11 חלאילה נ' פלאפון תקשורת בע"מ (פס"ד מיום 23.10.2013)].

מכשיר הטלפון הסורר נמסר לתובע לאחר שמכשיר הטלפון הנייד הקבוע שלו התקלקל, והוא הפקיד אותו לתיקון במעבדת החברה. לדבריו, לאחר שהגיע לביתו עם המכשיר החדש, ביקש מבנו בן ה-16 לעדכן עבורו  מספרי טלפון חשובים במכשיר.  להפתעתו, גילה הבן במכשיר תמונות של אישה זרה , הלבושה בלבוש קצר. הבן לא התמהמה וסיפר על כך לאמו, אשת התובע, אשר למראה התמונות האשימה את בעלה בניהול רומן מחוץ לנישואים. לטענת התובע, הביא הדבר להתדרדרות קשה ביחסיו עם  אשתו ממנה הם סובלים עד היום, מספר שנים לאחר האירוע תוך שענן החשד ממשיך לרבוץ מעל התובע.

פלאפון, מצדה, טענה כי המכשיר החלופי שנמסר לתובע היה נקי מתמונות כלשהן, וכי ככל  שהיו בו תמונות של אישה זרה הרי שמדובר בתמונות שצילם התובע לאחר שקיבל את המכשיר.  ואולם, פלאפון נמנעה  מלתמוך את גרסתה בראיות  אשר אמורות היו להיות בידיה  ואשר ניתן היה לאמת את גרסתה באמצעותן.  כך למשל,  הודתה פלאפון כי קיים במערכותיה תיעוד של הליכי  מחיקת תכנים מהמכשיר שנמסר לתובע וכי באפשרותה להיכנס לתיעוד דרך מחשביה ואף להוציא פלט מודפס של התיעוד.  הצגת תיעוד שכזה הייתה יכולה, כמובן, לסתום את הגולל מעל גרסת התובע כי התמונות לא הוכנסו על-ידו. ואולם, מסיבה שלא הובהרה לבית המשפט נמנעה פלאפון מלהציג את התיעוד מה שערער את אמינות גרסתה , וכדברי בית המשפט:  "הימנעותה של הנתבעת מהבאת ראיה פשוטה וברורה זו פועלת לחובתה, והיא  מחזקת את גרסתו של התובע, כי התכנים לא נמחקו" על ידי פלאפון טרם מסירת המכשיר החלופי לתובע.

בנסיבות אלו השתכנע בית המשפט באמיתות גרסתו של התובע אשר תמך אותה בעדויות שונות ובכללן עדותה של אשתו, וקבע כי פלאפון בהתנהלותה הסבה לו עוגמת נפש.  

חרף זאת, פסק בית המשפט פיצוי נמוך יחסית בסך של 10,000 ש"ח בלבד בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע  עקב חשדה של אשתו כי הוא מנהל  רומן מחוץ לנישואין ועקב התדרדרות היחסים ביניהם.

בנמקה את החלטתה קבעה השופטת באום כי התרשמה שאשת התובע הפריזה  בתיאורה בפניה את מידת עוגמת הנפש שנגרמה לה  ואשר לדבריה משפיעה על יחסה לבעלה עד היום, שנים מספר לאחר קרות האירוע. השופטת באום ציינה כי "סירובה של אשת התובע עד היום לקבל כל הסבר הגיוני תוך התעקשותה להוסיף ולהחזיק בעלבונה אינם התנהגות סבירה, אלא בחירה סובייקטיבית 
שלה".  השופטת באום אף ציינה כי אשת התובע נמנעה מלברר באמצעים פשוטים את גרסת בעלה ואף לא ניסתה לבדוק מתי צולמו תמונות האשה הזרה והיכן, הם שהיה באפשרותה לעשות זאת במאמץ קל, דבר שהיה שופך אור על העניין ומונע עגמת נפש ממנה ומבעלה. 

בנסיבות אלו בחר ביהמ"ש להעמיד את  הפיצוי הכספי  אותו חוייבה פלאפון לשלם על סך של 10,000 ש"ח בלבד.  בנוסף, חייב בית המשפט את פלאפון לשלם לתובע 5,000 ש"ח נוספים עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.   


 


 

 

נדחתה תביעה של חברת צ'רלטון כנגד 'פיצוציה' בה הוקרנו שידורי ספורט

לאחרונה דחה בימ"ש השלום בחדרה את תביעתה של חברת צ'רלטון, מפיקת ערוצי הספורט  "ספורט 1",  "ספורט 2" ו"ספורט HD", כנגד בעלת חנות באחד הרחובות המרכזיים בעיר חיפה,  תביעה אשר בבסיסה טענה בדבר הפרת זכות יוצרים [ת"א 52077-03-13 צ'רלטון בע"מ נ' מונא גאלינוס (21.11.13)]. 

בתביעתה טענה צ'רלטון כנגד הנתבעת כי בהציבה מסך LCD  בחנות שבבעלותה, חנות אשר שימשה כתחנה למילוי טופסי 'טוטו' ולמקום  ממכר של פיצוחים, משקאות, כריכים וכיו"ב ['פיצוציה', בעברית לא ספרותית]  אפשרה הנתבעת לקהל לקוחותיה לצפות בשידורים מבלי שקיבלה רשות לכך. בכך, לטענת צ'רלטון, הפרה הנתבעת את זכות היוצרים של צ'רלטון בשידוריה. לאור זאת דרשה צ'רלטון מהנתבעת   לפצותה בתשלום סך 85,000 ש"ח כפיצוי ללא הוכחת נזק. 

הנתבעת, מצדה, לא התכחשה לכך שמסך LCD הוצב בפיצוציה וכי בנה העובד עמה במקום צפה  באמצעותו בשידורי ספורט במהלך העבודה. בד בבד, טענה הנתבעת כי מסך זה ניצב בפתח החנות  אלמול הקופה עליה  הופקד בנה ונועד לשרת אותו ולא את לקוחותיהם. אמנם במקום פזורים היו כיסאות אך הללו הוצבו בתוך החנות במקום בו לא ניתן לצפות במסך שהוצב בפתחה אל מול הקופה כאמור במעבר צר ובסמוך לפתח החנות. אף לקוחות שעמדו אל מול הקופה ניצבו, למעשה, כשגבם אל המסך כך שיכלו לצפות בו רק לרגע קט  אם וכאשר  הפנו גב לקופה והסתובבו לעבר המסך.

בפסק דינו, הביע כבוד השופט נאסר ג'השאן אשר דן בעניין את התרשמותו החיובית מעדותם של הנתבעת ובנה.  עדות זו קיבלה חיזוק משמעותי מסרטון שצולם על ידי חוקר פרטי שנשלח ע"י צ'רלטון. חוקר זה עמד מחוץ לחנות וצילם אותה כך שהתוצאה לא סתרה את גרסת הנתבעת ובנה.  השופט ג'השאן אף  ציין לשבח את הנתבעת ובנה על כך כי "לא העידו עדות מתוחכמת" גם כאשר הדבר לא שירת את גרסתם.

בהתייחס לפן המשפטי של המחלוקת חזרהשופט ג'השאן על ההלכה שנקבעה  לפני עשור על-ידי בית  המשפט העליון לפיה שידור של אירוע ספורט מהווה יצירה דרמטית או יצירה אומנותית המוגנת בזכות 
יוצרים.

זכות היוצרים, כשלעצמה, כוללת אגד של זכויות ובכללן  את הזכות לביצוע פומבי של היצירה, כלומר, הזכות  ל"השמעתה או הצגתה בציבור במישרין או באמצעות מכשיר" (ראו סעיף 11(3) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007]. על כן, אדם שאינו בעל זכות היוצרים ומבצע את היצירה בפומבי מפר בכך את זכות היוצרים [ראו סעיף 47 לחוק]  ועלול לשלם על כך.  

על פי הקריטריונים שנקבעו במהלך השנים בפסיקת בתי המשפט נקבע כי "ביצוע פומבי" מורכב משני אלמנטים: הראשון – אלמנט הביצוע, אלמנט הבא לכדי מימוש בעצם הפעלתו של מכשיר המשדר את היצירה  המוגנת ומאפשר את הצפייה בה,  כפי שאירע במקרה זה. 

ואולם, על מנת שהביצוע יהא ביצוע פומבי יש צורך במימוש האלמנט השני – אלמנט הפומביות. על פי פסיקת בתי המשפט יש לבחון את קיומו של אלמנט זה לאור מספר מבחנים:  

מבחן אופי הציבור שנחשף ליצירה –  האם מדובר בקבוצת צופים סגורה שאינה מתחלפת (למשל בני משפחה או אורחיהם) או שמא מדובר בקבוצת צופים אקראיים ומתחלפים. ככל שהמציאות בפועל נוטה לאפשרות השנייה הרי שהדבר מעיד על פומביות הביצוע.  

מבחן הרווח –  האם הביצוע מופנה לקהל רחב כחלק מקידומו המסחרי של המבצע, דבר המשווה לו פומביות או שמא המדובר בביצוע שכוונת רווח אינה עומדת מאחוריו. 

מבחן הייעוד – האם הביצוע, כשלעצמו, נועד לציבור או לאדם פרטי. 

בעזרת מבחנים אלו  בוחנים  בתי המשפט כל מקרה ומקרה  לגופו.  בהסתמך על מבחנים חייבו בעבר בתי המשפט בתי עסק שהשמיעו מוסיקה בתשלום פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים, כשבין בתי העסק נכללים מספרה, בתי קשה ואף חנות נעלים. ואולם, אין המדובר במבחנים מתמטיים קשיחים אלא במבחנים גמישים שעל בית המשפט להפעילם בכל מקרה בגופו . בהתייחס למקרה דנן קבע ביהמ"ש כי לא עלה בידי צ'רלטון להוכיח כי הנתבעת  הציבה את המסך לטובת לקוחותיה ו/או לצורך קידומו המסחרי של העסק ומשכך דחה את התביעה  ואף  חייב את צ'רלטון בתשלום הוצאות משפט לנתבעת. בסוף  דבריו אף ציין השופט ג'השאן כי יש למנוע מצב קיצוני בו יאסר על כל בעל עסק  לשמוע מוסיקה במהלך עבודתו מחשש שלקוחותיו המזדמנים יהנו לרגע קט מהמוסיקה (לפחות במקרה בו מדובר בבעל עסק בעל טעם מוסיקלי משובח).

לאחרונה, פונים אל משרדנו אנשים רבים אשר קיבלו מכתבי התראה מבעלות זכויות שידור בטלוויזיה  הדורשות מהם לשלם פיצוי כספי בשיעור גבוה בנסיבות הדומות לפסק דין זה.  המלצתנו לכל מי שמקבל דרישה כזו שלא להגיב בפזיזות וחשוב מכך - שלא להתעלם ממנה. תחת זאת מומלץ להתיעץ עם עו"ד הבקיא בתחום , לטכס עצה ולנהוג באופן מושכל, בהתאם לנסיבות העניין.





 



 

 

 

 

האם גוגל אחראית לדברי לשון הרע המופיעים בתוצאות החיפוש?

תהליך ה"גוגליזציה" שעבר בשנים האחרונות עולם האינטרנט בפרט (ועל עולמנו בכלל), הביא, בין היתר, לתופעה בולטת ב"שוק" הפרסומים המכילים לשון הרע: "דחיפתם" של פרסומים שוליים אל קדמת הבמה, באופן המסב למושא הפרסומים נזק בהיקף רחב יותר מהנזק שהיה נגרם לו בעבר בעקבות פרסום דומה.

 

טלו לדוגמא אדם שדיבתו הוצאה רעה במסגרת כתבה שפורסמה במקומון המופץ בעיר מסוימת במספר עותקים מועט, טרם עידן האינטרנט. יתכן ופרסום מסוג זה היה גורם לאדם המושמץ נזק לזמן מסוים בקרב הציבור הקטן יחסית שנחשף לפרסום. ואולם, במקרים רבים  הייתה הכתבה נשכחת בחלוף זמן-מה ומעלה אבק בארכיונים עיתונאיים.

 

בשונה מכך, כתבה זהה שתפורסם כיום במקומון בתפוצה מקומית דומה, תמשיך לרדוף אחר האדם המושמץ במשך זמן רב ותגיע לקהל יעד רחב ביותר, זאת, במקרה שהיא תעלה לאתר אינטרנט כלשהו (כדוגמת אתר המקומון), תאותר על-ידי מנוע החיפוש גוגל ו"תתייצב" בראש תוצאות החיפוש שיופיעו כל אימת שמאן דהו יבצע חיפוש על-בסיס שמו של האדם המושמץ. כך למעשה, "משדרג" מנוע החיפוש גוגל את עוצמת הפגיעה באדם המושמץ וחושף את דברי הדיבה בפני כלל משתמשי הרשת דוברי העברית ובמשך תקופה ארוכה שסופה לא ידוע.

 

במציאות זו, שוקלים לעתים תובעים פוטנציאליים  המעוניינים להגיש תביעת לשון הרע, לפתוח חזית משפטית כנגד גוגל עצמה, בניסיון להביא להטלת אחריות משפטית על גוגל בגין הפרסום ה"מוקפץ" על-ידי מנוע החיפוש, וזאת,  כתחליף או כתוספת לחזית הישירה כנגד האחראים הישירים לפרסום המכיל לשון הרע (כדוגמת כותב הכתבה, עורך המקומון ואחרים).

 

בדרך זו ניסה להלך התובע בת.א. (ת"א) 12773/08 יגאל לביב נ' גוגל ישראל בע"מ, תיק אשר נדון בבית משפט השלום בתל-אביב בפני כבוד השופטת אביגיל כהן (המכהנת כיום כרשמת בבית המשפט המחוזי בת"א).  לטענת התובע, גוגל אחראית אף היא לתוכן של פרסומים המכילים דברי לשון הרע ואשר מופיעים כל אימת שמאן דהו מבצע חיפוש באתר גוגל כששמו של התובע הוא צירוף מילות החיפוש. אמנם גוגל טרחה להסיר את הפרסומים הבעייתיים מעת שנודע לה עליהם ועוד טרם הגשת התביעה, ואולם, התובע דרש מגוגל לפצות אותו בסכום של חצי מיליון ש"ח בגין התקופה בה הופיעו הפרסומים כתוצאות חיפוש.

המדובר, כמובן, בפרסום שאמנם הופיע כקישורית באחת מתוצאות החיפוש באתר גוגל אך לא נכתב על ידי גוגל ולגוגל לא הייתה כל שליטה עליו. גוגל כשלעצמה אינה נוקטת פעולה אנושית רצונית בפרסום הקישור כתוצאה במנוע החיפוש. בפועל, מבוסס מנוע החיפוש על  "זחל" וירטואלי ("crawler") העובר דרך קבע בין דפי אינטרנט שונים. לעמודים אלו מגיע הזחל לאחר שהוא מאתר אוטומטית את התגיות באתר (כלומר מילת החיפוש הרלבנטיות אותן הגדיר יוצר הדף במטרה לקדמו ברשת). לאחר מכן, "מאנדקס" מנוע החיפוש את מכלול הדפים הרלבנטיים כרשימת תוצאות החיפוש על בסיס צירוף מילים רלבנטי. תהליך זה מתבצע מבלי שלמנוע החיפוש יש שליטה כלשהי על תוכן הדפים אותם הוא מאתר ו"מאנדקס".  מחד, כאמור, אין מעורבות אקטיבית של גוגל בתהליך המתבצע מאילך. מאידך כאמור, תהליך זה מעצים למעשה את הפגיעה באדם העומד במוקד הפרסום המכיל לשון הרע.

השופטת א' כהן דחתה את התביעה כנגד גוגל. בפסק הדין אימצה השופטת כהן פסיקות קודמות של בתי המשפט אשר קבעו כי אתר אינטרנט, בניגוד לעיתון, למשל, אינו "אמצעי תקשורת" (כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965) ומשכך אין מקום להטיל אחריות על מנהליו, זאת, בניגוד לעורך ראשי של עיתון, למשל, אשר בנסיבות מסוימות יישא אף הוא באחריות לדברי לשון הרע שנכתבו בעיתון אותו הוא עורך. כיון שמנוע שהחיפוש אינו יכול "להבין" את התכנים העולים בו הרי שאף אין מקום לראות בגוגל כמי שמשדלת גורם אחר לביצוע עוולה של לשון הרע או כמי שמשתפת פעולה עם גורם כזה.

עוד קבעה השופטת כהן כי הטלת אחריות על גוגל באופן שיאלץ אותה לסנן מראש פרסומיםשליליים כנגד גורמים שונים מחשש להיתבע בתביעת לשון הרע תפגע במידה רבה בציבור בכללותו ובמהות קיומו של מנוע החיפוש ככלי שמאפשר לכל גולש להיחשף למכלול החומר הרלבנטי ביחס למילות החיפוש שהקיש, בין אם מדובר בפרסומים חיוביים ובין  אם בפרסומים שליליים.

על כן, לדבריה:

"קבלת התביעה לא רק שתוביל לאפקט מצנן שיעמיד בסכנה את קיומו של כל מנוע חיפוש –  שהוא שירות חיוני לציבור בתקופתנו, אלא תקעקע לחלוטין את כל יסודות השירות החיוני של מנוע החיפוש".

על בסיס נימוקים אלו, דחתה השופטת כהן את התביעה כנגד גוגל.

לאחרונה, נדרש בית המשפט לדון בהיבט חדש ביחס לאחריותה של גוגל בהקשר של לשון הרע (ה"פ (ת"א) 1242-01-13). הפעם מדובר בתביעה למתן צו מניעה שיורה לגוגל להסיר ביטויים פוגעניים העולים ב"מנגנון ההשלמה" האוטומטי של גוגל – אותו מנגנון המצמיד באופן אוטומטי למילות חיפוש מילים נוספות על בסיס חיפושים שנעשו על-ידי אחרים בעבר, באופן המקל על מבצע החיפוש לעלות על צירוף המילים נשוא החיפוש.

התובע טען כי כל אימת שמאן דהו מקיש את שמו המלא בקוביית החיפוש בגוגל, מעלה מנגנון ההצמדה באופן אוטומטי משפטים שונים הכוללים את שמו בצירוף "מחמאות" שונות כדוגמת  "....רמאי", "....נוכל" וכדומה.

גוגל, מצדה, טוענת כי היא אינה בוחרת באופן רצוני את המילים או הצירופים שמציע מנגנון ההשלמה וכי הללו נקבעים על-ידי אלגוריתם המפיק אותם בהסתמך על מידע הכולל את ערכי החיפוש של מילות החיפוש, על ידי כלל המשתמשים באתר, כאשר גוגל, כשלעצמה, אינה מתערבת בהם.

האם אף במקרה זה יקבע בית המשפט כי מנגנון ההצמדה משרת אף הוא אינטרס ציבורי או שמא יקבע אחרת? ימים יגידו.