'שידורי קשת' תפצה את הזמר אסף אבידן לאחר שהשתמשה בשירו לקידום תוכנית "האח הגדול"

בפסק דין שניתן לאחרונה ע"י שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב דר' עמירם בניימיני, חויבה חברת "שידורי קשת בע"מ" לשלם לזמר היוצר אסף אבידן ולחברת ההפקה והניהול שלו פיצויים בשיעור 85,000 ש"ח, וזאת, לאחר שעשתה שימוש באחד משיריו במסגרת קדימון לאחד מ"פרקי השיא" של תוכנית "האח הגדול" [ת"א 43278-03-11 אבידן ואח' נ' שידורי קשת בע"מ (19.5.2013)].

המדובר בקדימון, 'פרומו', אשר עלה לשידור בשעה 22:00 באחד הלילות של חודש מרץ, 2011, יומיים לפני מועד השידור של הפרק המקודם. בקדימון שולבו קטעים ערוכים משירו של אבידן "Maybe You Are". לטענת קשת, שולב השיר בקדימון עקב טעות של אנשי ההפקה אשר סברו כי קשת רכשה זכויות לשימוש בשיר במסגרת הסכמיה עם ארגון היוצרים אקו"ם, אך בפועל התברר כי הייתה זקוקה לרישיון נוסף מגורם אחר, אשר בהיעדרו, הפרה שידורי קשת את חלק מזכויות היוצר.

למחרת היום וכ-15 שעות לאחר תחילת שידור הקדימון, קיבלה שידורי קשת מכתב התראה מבא-כוחו של אבידן בו נדרשה להפסיק לשדר את הקדימון ולפצות את אבידן בסכום כסף ניכר. קשת ביקשה לבדוק את העניין  אך לא השכילה לסיים את הבדיקה עד למחרת היום, מספר דקות לאחר שהוגשה נגדה תביעה לבית המשפט המחוזי.

בדיון עצמו לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך שהופרה זכות היוצרים של אבידן, כאשר לטענת שידורי קשת הדבר נעשה עקב טעות בתום-לב אף זאת, בסופו של דבר, רק למשך 36 שעות בלבד לאחריהן הוסר הקדימון. בנסיבות אלו טענה קשת כי אין להשית עליה פיצוי בשיעור ניכר.

התובע אבידן, מאידך, טען כי בנוסף לעצם השימוש בשירו ללא הרשאה, שימוש המהווה הפרה של זכותו הכלכלית ביצירתו, פגעה שידורי קשת גם בזכותו המוסרית, וזאת כיון שהשימוש בשיר נעשה "במסגרת קדימון לתוכנית אשר יש רבים הרואים בה תוכנית 'נמוכה ורדודה', בעוד התובעים סולדים מתרבות 'תוכניות הריאליטי', ולא היו רוצים להיות מקושרים לתוכנית 'האח הגדול'", כתיאור ביהמ"ש את הטענה (ע' 14 לפסה"ד). 

לדברי אבידן, הדבר חמור שבעתיים לאור העובדה כי הוא מקפיד לבחור באופן בררני את העניינים המסחריים לטובתם הוא נרתם, וכי הוא לא היה מסכים בשום אופן לשימוש בשיר שלו לקידום תוכנית מסוגה של "האח הגדול". לאור זאת, הרי שהשימוש שעשתה שידורי קשת בשיר פגע במוניטין ובתדמית שלו בעיני הציבור הרחב, תדמית אשר נתפסת בציבור כ"נקייה, ירוקה, מוסרית, בלתי מתועשת ואידאולוגית", כלשונו.

במסגרת הדיון אף הגדיר אבידן את השימוש בשירו במסגרת קדימון לאח הגדול" כ"אונס של שירו", כלשונו, ולאור זאת, ביקש מביהמ"ש לחייב את קשת, בין היתר, בתשלום פיצויים בסך כולל של 300,000 ש"ח תוך שהם מתייחסים לשידור הקדימון כאל פגיעה בזכויות רבות של התובעים המגולמות כולן ביצירה אחת.

בסופו של יום, קיבל ביהמ"ש את התביעה, אך פסק לטובת התובעים פיצוי של 85,000 ש"ח בלבד, כפיצוי ללא הוכחת נזק. בהחלטתו הבהיר ביהמ"ש כי כיון שמדובר בהפרה של יצירה אחת, בבעלות יוצר אחד, הרי שיש להגביל את מסגרת הדיון בפיצוי לסך של 100,000 ₪ שהוא הסכום המרבי אותו ניתן לתבוע בגין הפרה כפיצוי ללא הוכחת נזק, כגג עליון.

בנסיבות העניין, ולאור העובדה שמדובר בהפרה שהתרחשה במשך 36 שעות בלבד ואף זאת כתוצאה מטעות ורשלנות של אנשי קשת, טעות שתוקנה ע"י קשת לאחר שנודע לה עליה (גם אם לא מידית), ראה ביהמ"ש לנכון להפחית מסכום הפיצוי המקסימלי האפשרי והעמיד את הפיצוי בגין הפרת  הזכות הכלכלית של אבידן על סך 60,000 ש"ח בלבד.

בנוסף חייב ביהמ"ש את שידורי קשת בתשלום פיצוי בסך 25,000 ₪ בגין פגיעה בזכות המוסרית של אבידן, וזאת, כיון שלדברי ביהמ"ש "יש להביא בחשבון את הפגיעה האישית שהייתה מנת חלקו של הנתבע" (ע' 13 לפסה"ד). כלומר, לדברי ביהמ"ש פגיעה בזכות מוסרית אינה נבחנת רק מנקודת מבט אובייקטיבית אלא אף מנקודת מבטו של היוצר עצמו. על כן, ככל שהיוצר חש פגיעה אישית מעצם השימוש ביצירתו בתוכנית מסוגה של 'האח הגדול', הרי שיש בכך פגיעה בזכות המוסרית וזאת מבלי להידרש כלל לשאלת איכותה ה"אוביקטיבית" של תוכנית מסוג זה.

 

 

 

 

ביהמ"ש דחה בקשה להסרה מיידית של פוסט מרשת ה-facebook

"יושב לו אדם ספון בביתו בדלת אמותיו, מעלה על צג במחשב את מחשבותיו והגיגי ליבו ובלחיצת מקש אחת הופכים אלו לנחלת הכלל. הדברים נכתבים על מה שנקרא "הקיר" ו"הקיר" הזה הופך להיות משותף לציבור בלתי מוגדר בגודלו של אנשים, שיכולים לקרוא מה ש"הודבק" עליו. מבחינה זו מדובר במעין "כיכר העיר" הווירטואלית. תכונת השיתוף ב"קובץ החברתי" לא רק הופכת את מחשבותיו של הפרט לנחלת הכלל, אלא היא יוצרת מציאות  אינטראקטיבית, שבה הכלל משתתף לא רק בידיעה של הכתוב אלא הוא גם מוזמן לחוות את דעתו לגבי הכתוב (Like), לשתף בו אנשים נוספים (בבחינת הרחבת חוג הקוראים) ואף ליצור שיח לגבי הכיתוב. מבחינה זו, הפרסום ב"קיר" הפייסבוק שונה ממה שנכתב למשל בעיתון, ששם היחסים בין העיתון לבין קוראיו, הם פחות דינמיים, מאידך יש להניח, שכמות הקוראים של העיתון (עיתון יומי), גדולה מכמות מי שנחשפו לקיר המודעות של הרשימה".

במלים אלו, תיאר שופט בימ"ש השלום בבאר-שבע ישעיהו טישלר את רשת הפייסבוק, אשר דומה כי היא מעוררת דיון ייחודי וחדשני בדרך ביטוין של זכויות משפטיות קלאסיות כזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב.

סיפור המעשה שהגיע לפתחו של ביהמ"ש (בת.א. 1670-04-13) אינו נדיר:

משתמשת בפייסבוק אשר עבדה במשך זמן מה כמלצרית באולם אירועים, פרסמה פוסט ובו דברי ביקורת כנגד מקום העבודה. בין היתר כתבה הכותבת כי:

"היחס שהמלצרים מקבלים שם הוא יחס משפיל, מלא בצעקות וצרחות. יחס שלא מקובל. שלפעמים מלווה גם בקללות כמו "סתומה" "מפגרת" "תעופי מפה"".

בנוסף, ייחסה הכותבת לאולם ולמנהליו זלזול בנוהלי הגינה בסיסיים ואף צירפה לפוסט סרטון בו נראו עובדי המטבח במקום שוטפים את מגשי האוכל בחצר האחורית.

הפוסט פורסם ע"י הכותבת 4 פעמים וזכה ל-593 שיתופים, 2,311 לייקים ו-183 תגובות.

בעלי האולם הגישו תביעת לשון הרע כנגד הכותבת בה דרשו את הסרת הפרסום ופיצוי כספי. בנוסף, הגישו התובעים בקשה לסעד זמני שיורה לכותבת להסיר את הפרסום מהפייסבוק מיידית, בטרם תתברר התביעה וזאת בגלל הנזקים החמורים שנגרמים להם, לדבריהם, בכל יום בו ממשיך הפוסט להופיע בפייסבוק.

כפי שציין ביהמ"ש בהחלטתו, המדובר במקרה קלאסי של מתח בין שני ערכים חשובים: מצד אחד, זכותה של המלצרית לחופש ביטוי וזכות הציבור לדעת מה קורה באולם (לטענת המלצרית). מצד שני, זכות בעלי האולם המכחישים את האמור בפוסט לשם טוב ולמניעת פגיעה באינטרס הכלכלי שלהם, פגיעה שאינה מוצדקת, לטענתם. 

במקרים כאלו נוטים בתי המשפט ליתן יתרון לזכות לחופש ביטוי אל מול החשש לקיומו של נזק למושא הפרסום, עקב הפרסום. הדברים נכונים ביתר שאת ביחס לרשת האינטרנט לגביה נוטה הפסיקה לאפשר מרווח רחב יותר של חופש ביטוי. 

לאור זאת ולאור העובדה  כי מדובר בבקשה מקדמית שהוגשה, כאמור, לפני שהתיק עצמו נדון בפני בית המשפט לעמקו, דחה בית המשפט את הבקשה ונמנע מלדרוש מהכותבת להסיר את הפרסום מיידית.  בהחלטתו  ציין בית המשפט כי לו היה מחייב את הכותבת להסיר את הפרסום כבר בשלב זה, עלול היה הדבר להתפרש כחריצת דין מוקדמת וכקביעה שיש בפרסום לשון הרע בטרם נבחן העניין לאשורו.  לדברי בית המשפט, ככל שיתברר כי המדובר בדברים שיש בהם לשון הרע , הרי שניתן יהיה לחייב את הכותבת בסופו של יום בתשלום פיצוי כספי לתובעים באופן שיחפה על הנזק שנגרם להם.  אפשרות זו עדיפה על הסרת הפרסום בטרם נקבע כי אכן מדובר בלשון הרע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמה שניות מותר לקחת מסרט?

לעתים קרובות  אני נשאל ע"י בעלי אתרי אינטרנט "כמה שניות מותר לי לקחת מסרט?" ולעשות בו שימוש באתר שלי מבלי להיחשב למפר זכות יוצרים. המהדרים והמדקדקים שבהם אף באים עם הנחת מוצא אשר מקורה עלום ולפיה "האם זה נכון שמותר להעתיק עד 30 שניות מקליפ?" 

אז זהו, כנראה שלא. בישראל אין כל היתר גורף לעשות שימוש בחלק כמותי מסוים של יצירה ללא רשות, וספק אם אי פעם יהיה. כיון שהמשפט הוא עדיין לא מתמטיקה קיים קושי מובנה לכמת בשניות פעולה של הפרה , וודאי שלא ניתן לקבוע כי 29 שניות של העתקה זה בסדר, תמיד, אבל 30 כבר לא. 

מה כן אפשר לומר?

ככלל, מקנה חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 לבעל זכות היוצרים ביצירה את הזכות הבלעדית לעשות  "ביצירה או בחלק מהותי ממנה" שורה ארוכה של פעולות, כדוגמת העתקה של היצירה, פרסומה, שידורה  וכיו"ב. עשיית פעולה מפעולות אלו ע"י גורם אחר ושלא בהרשאת בעל זכות היוצרים מהווה הפרה של זכות היוצר ועלולה לעלות למפר בהליך משפטי וחיוב בפיצוי כספי משמעותי (ככל שלא מדובר ב"שימוש הוגן "או שימוש מותר אחר המוגדר בחוק, שימושים אשר קצרה היריעה מלהתייחס אליהם במאמר זה).  

מלשון החוק משתמע לכאורה כי ככל שהשימוש נעשה בחלק לא מהותי מהיצירה הוא אינו מהווה הפרת זכות יוצרים. ואולם, החוק אינו מגדיר היכן עובר הגבול בין חלק מהותי ביצירה לחלק לא מהותי ממנה, ומותיר את המשתמש תחת סיכון לא מוגדר.

ככל שמדובר ביוצרים ובבעלי הזכויות הרי שמטבע הדברים, גבול כזה לא קיים. כך למשל, במדור "משתמשי מוסיקה - שאלות נפוצות" שבאתר האינטרנט של ארגון היוצרים אקו"ם, במענה לשאלה "אחרי כמה שניות יש לדווח אקום על יצירה?" מובאת תשובה החלטית וברורה: 

"חובה לדווח על כל יצירה החל מהשנייה הראשונה, כל שנייה = כסף ליוצר".

מנגד , יטענו משתמשים רבים כי שנייה  אחת משיר  או מסרט אינה חלק מהותי ממנו. חלקם יוסיפו יטענו כך  אף ביחס לשתי שניות, שלוש שניות ואולי גם 30  או אפילו שעתיים, שהרי מנקודת מבטם של משתמשים רבים "זו רק שנייה", או שתיים או שלוש או שלושים.  או שעתיים. מה הביג דיל. 

בפועל וככל שטענות על שימוש אסור בקטע קצרצר מגיעות לדיון בפני בית משפט, בודק ביהמ"ש את העניין  לאור מספר פרמטרים כאשר אורך הקטע הינו רק אחד מהם. לכן, עקרונית, לא ניתן לקבוע 'גבול שניות'  שיהא הגבול של האסור והמותר. משמעות העניין מבחינת המשתמש היא שגם קטע קצר ביותר עלול  להיראות בעיני ביהמ"ש בסופו של יום  ולאחר ניתוח ובחינה כוללים כחלק מהותי מהיצירה – והשימוש בו כהפרת זכויות היוצרים בה.

לטעמי, לא ניתן ואף לא רצוי לקבע באופן מוחלט גבול כמותי שיחשב תמיד ל"חלק מהותי" מיצירה. אופיין של יצירות שונה מאחת לחברתה. לעתים צליל בודד יהווה מרכיב משמעותי ביצירה ופעמים אחרות הוא  יהווה מרכיב טריוויאלי וזניח. קביעה שתתיר באופן גורף לעשות שימוש בקטע בעל אורך מסוים תגביר את הוודאות המשפטית של המשתמשים מן היישוב, אך עלולה ,לדעתי ,להביא להכרעות  "מתמטיות" לא צודקות במקרים רבים.

לסיום הדברים נזכיר הערה מעניינת אותה העירו פרופ' מיכאל בירנהק וד"ר גיא פסח בפתח דבר לספר  המאלף "יוצרים זכויות – קריאות בזכות יוצרים", בעריכתם (הוצאת 'נבו', 2009). בירנהק ופסח מעידים על עצמם כי "לא אחת אנו שומעים ממשתמשים שונים כי "מותר להעתיק על עשרה אחוז מיצירה" או כי 
"מותר להשתמש בשלושים שניות מסרט" ללא רשות. מבחינה משפטית, בישראל, אלה הן 'אגדות אורבניות', אולם נורמות אלו עשויות לחלחל לתוך המשפט מתוקף תפקידן ביצירת ציפיותיהם של הצדדים. למשל, בעל זכויות ששבוי גם הוא בנורמה חברתית כזו לא ימהר לתבוע את מי שהשתמש בעשרים שניות מסרטו ללא רשות". 

האם אכן קיימים בעלי זכויות השבויים בנורמה חברתית זו ולא ימהרו לתבוע את מי שהשתמש בקטע קצרצר מיצירה? כשלעצמי, אני מסופק בכך.

מכל מקום, מהכתוב באתר אקו"ם נראה שהארגון וחבריו ממש לא שבויים בקונספציה זו. 

 

 

 

 

פרסום רשימת לקוחות באתר העסק עלולה לשלול מהרשימה הגנת סוד מסחרי

חברות ועסקים רבים נוהגים לפרסם באתר האינטרנט שלהם את רשימת הלקוחות של החברה או  העסק. ככל שמדובר בלקוחות גדולים, מוכרים וממותגים הרי שפרסום היותם לקוחות של בעל האתר תורם רבות למעמדו של בעל האתר בעיני הגולש האקראי, הלומד על עסקו של בעל האתר מאתר האינטרנט שלו.

ואולם, לחשיפה של לקוחות העסק לעיני כל עלולות להיות השלכות משפטיות שחשוב להיות מודעים להן. כך למשל, קבע לאחרונה בית הדין לעבודה בת"א כי חשיפה של שמות לקוחות העסק באתר האינטרנט של העסק, עלולה למנוע טענה של בעל העסק כי רשימת הלקוחות מהווה סוד מסחרי. 

המדובר בדיון מקדמי שנערך בתביעה שהגישה חברת אופקים פיננסיים גלובליים בע"מ נגד עובדים  לשעבר בתובעת. עובדים אלו אחזו במשרות ניהוליות, התפטרו, ועברו לעבוד אצל חברה מתחרה. התובעת, אצה-רצה לביהמ"ש וביקשה הוצאת סעד-זמני שימנע מעובדיה לשעבר לעבוד אצל המתחרה במשך 12 חודשים לפחות, בין היתר, בטענה כי הללו מכירים את רשימת הלקוחות של התובעת המהווה סוד מסחרי, ועושים בה שימוש תחת מעבידם החדש – המתחרה העסקי.

בית הדין חזר על ההלכה שנקבעה זה מכבר לפיה "אין ספק ש"רשימת לקוחות" יכולה להוות  סוד מסחרי". ואולם, לא כל רשימת לקוחות מהווה, אוטומטית, סוד מסחרי, אלא, כדברי ביהמ"ש  העליון:

"רשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה רק בנסיבות שבהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף  כלשהו בקבלת הרשימה 'מן המוכן'" .

[ע"א 9046/96 בן ברוך ואח' נ' תנובה, פ"ד נד(1) 625].

לאור הלכה זו מצא ביה"ד לנכון לקבל את הבקשה באופן חלקי ולמנוע מהעובדים ליצור קשר עם  מספר מוגבל מכלל לקוחותיה של התובעת (50 לקוחות, במקרה זה). בהסבירו את החלטתו ציין  ביה"ד, בין היתר, כי העובדה שהתובעת עצמה לא ראתה בכל לקוחותיה הקיימים סוד מסחרי  מונעת ממנה לטעון כעת כי רשימת הלקוחות המלאה היא סוד מסחרי. כראיה לכך שהתובעת לא ראתה בכל לקוחותיה סוד מסחרי אזכר ביה"ד את העובדה כי התובעת "נהגה לפרסם את זהותם של עשרות מהם באתר האינטרנט".

המסקנה: אם הנכם בעלי אתר אינטרנט מסחרי-תדמיתי ושוקלים לפרסם בו את רשימת הלקוחות, כדאי שתשקלו את העניין קודם לכן. 

[פס"ד המסוקר לעיל הוא ס"ע (ת"א) 11361-02-13 אופקים פיננסיים גלובליים בע"מ נ' רן  שמואל, בפני כב' השופט ד"ר י' לובוצקי; התובעות באמצעות עו"ד חיה שפיגל; הנתבעים באמצעות  עו"ד ניר הראל].











 


 

 

ביהמ"ש המחוזי: מותר לעשות שימוש בשם פרטי של מתחרה כמילת חיפוש בגוגל

לפני שנה (בדיוק!) דיווחתי כאן על פסיקתה הייחודית של שופטת בימ"ש השלום בת"א חנה ינון לפיה שימוש בשם פרטי של מתחרה כמילת חיפוש במנוע Google, מהווה פגיעה בפרטיות אותו אדם ועל כן היא אסורה.

בפסק-הדין זה, ערכה השופטת ינון הבחנה בין מקרה בו מילת החיפוש היא שם של אדם פרטי, מקרה בו קיימת פגיעה בפרטיותו של אדם ומשכך השימוש במילה אסור, לבין מקרה בו מילת החיפוש היא שם של חברה מסחרית אשר כחברה אינה נהנית מזכות לפרטיות ועל-כן השימוש בשמה כמילת חיפוש מותר לכל. בכך יישבה השופטת ינון את פסיקתה עם פסיקה מנחה קודמת אשר ניתנה ע"י שופט ביהמ"ש המחוזי מגן אלטוביה ואשר התירה התירה לעשות שימוש במילת חיפוש של מתחרה במקרה בו היה מדובר בחברה מסחרית. 

פסק-דין שניתן לפני מספר ימים ע"י שופט ביהמ"ש המחוזי בת"א יהודה פרגו דוחה, למעשה, את ההבחנה בין שם פרטי לשם מסחרי וסולל את הדרך בפני שימוש חופשי בשמות של מתחרים כמילות חיפוש ב- Google [ת.א. 1147/09 מוסקונה נ' פרופורציה פי אם ואח', ניתן ביום 11.9.2012].

המדובר בתביעה שהגיש המנתח הפלסטי ד"ר רוני מוסקונה כנגד חברת פרופורציה, חברה המפעילה רשת מכונים המעניקים שירותי כירורגיה פלסטית ואשר הייתה הנתבעת אף בפסק-דינה של השופטת ינון, וכנגד קופת חולים הכללית. הדיון בתביעה עבר גלגולים שונים (לחלקן הייתה שותפה גם Google עצמה) ובסופו של יום הושג הסדר דיוני בין הצדדים לפיו פסה"ד יעסוק בשאלה אחת: האם שימוש במילות החיפוש "רוני מוסקונה", ע"י מתחריו, כמילות חיפוש המובילות לדף תוצאות הכולל גם קישורים ממומנים של המתחרים, מהווה פגיעה בפרטיותו של ד"ר מוסקונה?

בתום הדיון הגיע השופט פרגו למסקנה נחרצת כי אין כל פסול בשימוש בשמו של מתחרה כמילת חיפוש, באופן בו הדבר נעשה כיום במסגרת מנוע החיפוש של Google.

לדברי ביהמ"ש, שימוש במילות חיפוש כלשהן פורש בפני המחפש מגוון תוצאות רלוונטיות ואך טבעי הוא שחלקן יפנה אותו למתחרים של בעל השם המהווה מילת חיפוש. לדבריו, "מחפש המידע יודע היטב לבור מתוך המידע המוצג בפניו בלוח המודעות, את המידע הרלוונטי לו, והוא יודע להבדיל ולהבחין בין סוגי המידע וההפניות המוצגות בפניו".

ביהמ"ש יוצר, למעשה, הבחנה בין השם "כשלעצמו" לבין השם כמילות חיפוש. לדברי ביהמ"ש:

"מילות חיפוש הן חלק אינטגראלי ממנוע החיפוש של אתרי החיפוש – בענייננו "גוגל" – באמצעותן ניתן לאתר את המידע המבוקש. מילים אלו הן נחלת הכלל, המשתמש באין סוף של הרכבים שונים של מילות חיפוש/מפתח כדי להגיע אל המידע אותו הוא מחפש וללקטו. התובע אינו יכול לתבוע בעלות או ייחודיות, בשימוש על מילות חיפוש/מפתח כלשהן. וגם אם מדובר בצירוף מילים אותן הוא בחר בעצמו. וגם אם הן מורכבות ממילים המרכיבות את שמו. כל שיכול היה לבקש התובע – ובקשתו נענתה – שגם מילות החיפוש/המפתח "רוני מוסקונה", יפנו אל לוח המודעות בו מתפרסם האתר האישי הפרטי שלו, כחלק ממאגר אפשרויות החיפוש – מילות החיפוש – שבמנוע החיפוש". 

פירושו של דבר: ברגע שאדם הופך מרצונו את שמו למרכיב זהות בעסק שלו ועושה בו שימוש כנתב גולשים לאתרו, הוא לא יוכל למנוע זאת מגורמים אחרים הפועלים באותו שוק. טבעו של מנוע חיפוש מסוגו של גוגל הוא לפרוש בפני המחפש מגוון של תוצאות חיפוש הרלוונטיות למילות החיפוש שהקליד, ולאור זאת, אך טבעי הוא שמילות חיפוש המובילות לגורם מסוים מובילות במקביל אל מתחריו. הגבלת תוצאות חיפוש לאתר אחד המזוהה עם מילות החיפוש, שומטת את הקרקע מתחת למפעל מנוח החיפוש וספק אם יהיה לו קיום תחת מגבלה כזו.

בשורה התחתונה: ביהמ"ש המחוזי מתיר את השימוש במילות חיפוש של מתחרה כצירוף מילים המסייע לקדם אתר של מתחרה (לרבות בקישורים ממומנים). כל זאת, ככל שאותו גורם אינו מנסה להטעות את ציבור הגולשים להציג מצג לפיו הוא ומתחרהו - חד הם וככל שנשמרת הבחנה ברורה בין הגורמים המתחרים.