בין 'שרמוטה' ל'כל הנשים זונות' - רישום שמות מתחם בישראל

הוועדה לבחינת שמות מתחם פוגעניים אישרה לרשום את שם המתחם sharmuta.co.il  כשם מתחם ישראלי [בקשה 2/12 מיום 30.7.2012]. במקביל, פסלה הוועדה בקשה לרישום שם המתחם "co.il.כלהנשיםזונות" [בקשה 3/12 מיום 17.7.2012].

המדובר בוועדה שהחלה לפעול בחודש פברואר, 2012 והוקמה ע"י איגוד האינטרנט הישראלי (ISOC), הגורם המוסמך לרשום שמות מתחם עם הסיומת IL. הקצאת שמות המתחם נעשית על-בסיס כללים בינלאומיים המיושמים בכל מדינה ע"י הארגון המקומי המוסמך לכך. במדינת ישראל המדובר  באיגוד האינטרנט הישראלי (ISOC), אשר מינה את הוועדה לבחינת שמות מתחם פוגעניים. וועדה זו פועלת ע"פ "כללי רישום שמות מתחם".

כלל 7.3 לכללים אלו מקנה לוועדה את הסמכות להרשות או לסרב לרישום שם מתחם מסיבות שונות, בין היתר, במקרה בו שם המתחם מהווה מילה גסה או פוגע ברגשות הציבור. 

בהתייחס למילה "שרמוטה" הסיק חבר הוועדה פרופ' מיכאל בירנהק כי המדובר ב"מילה שפירושה בערבית סמרטוט, והיא משמשת בדרך כלל ככינוי גנאי שמשמעותו היא אישה המקיימת יחסי מין עם גברים רבים". ביטוי זה "נקלט בסלנג הישראלי ומשמש ככינוי גנאי גם כן". על כן, נראה כי מדובר במילה גסה אשר "יתכן שיש בה גם פגיעה ברגשות הציבור".

ואולם, לדעת בירנהק ייתכנו שימושים לגיטימיים גם בביטוי שנעשה בו שימוש ככינוי גנאי. כך למשל, סבור בירנהק כי השימוש בביטוי בקשר ל"מצעד השרמוטות" – תהלוכת מחאה כנגד הטענה לפיה לבוש חשוף של נשים 'מזמין' הטרדות מיניות, הוא שימוש בביטוי "בצורה מעצימה", כלשונו, ועל כן ראוי לאפשר אותו. על כן וכיון שבשלב זה לא ניתן לדעת מה תהיה מהות השימוש של מפעילי האתר במילה 'שרמוטה', סבור בירנהק כי יש לאפשר את רישומו כשם מתחם.

לעמדת בירנהק הצטרף חבר וועדה נוסף, השופט (בדימוס) בועז אוקון ,תוך שהוא מחזק אותה בנימוקים נוספים. לדברי אוקון העובדה ששם המתחם כולל את המילה כשהיא כתובה באותיות אנגליות מעקר אותה משימושה הטבעי. בנוסף, לטענתו, לא תוכל הוועדה להתחקות דרך קבע אחר משמעותן המשתנה של מילים שימושיות והיא תתקשה למלא את תפקידה אם תהפוך למעין "משטרה ויקטוריאנית", כלשונו. אף העובדה ששם מתחם, כלשעצמו,  אינו מהווה מילה המוטחת כלפי מישהי או מישהו מצדיקה, לדעת אוקון,  מתן היתר לרישומו.

חבר הוועדה הנק נוסבכר תמך את ההחלטה בנימוק מעשי. לדבריו, אם הוועדה תתחיל לפסול מילים גסות "תהיה לנו רשימה מאוד ארוכה ולא נראה את הסוף".

אני, כשלעצמי, נשביתי בעמדתה הקצרה והעניינית של חברת הוועדה יוכי ברנדס, שכתבה:

"השם וולגרי ודוחה. אך אני לא רואה אפשרות להכריח אנשים להיות רגישים ועדינים (הלוואי והיה אפשר...). אם זה מה שהם רוצים, שיבושם להם!"

לאור תמימות הדעים של חברי הוועדה, אושר רישומו של שם המתחם "sharmuta" כשם מתחם בישראל.

ואולם, ביחס לבקשה לרישום שם המתחם "כלהנשיםזונות" הגיעה הוועדה למסקנה שונה והחליטה לפסול את הבקשה.

לדעת חבר הוועדה מיכאל בירנהק, אליו הצטרף חבר הוועדה בועז אוקון, מהווה ביטוי זה לשון הרע כנגד ציבור הנשים, ודי בכך בכדי להביא לפסילתו כשם מתחם המנוגד לכללי הדין הישראלי. אמנם, חוק לשון הרע קובע כי דברי לשון הרע על ציבור אינם יכולים להוות בסיס לתביעה אזרחית, אא"כ תוגש התביעה ע"י היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו, אך די בכך בכדי לקבוע שעצם הדברים שיש בהם לשון הרע כנגד ציבור הם אסורים ומנוגדים לדין, וככאלה, אין לאשרם כשם מתחם.  בירנהק אף מדגיש כי בשונה משם המתחם 'sharmuta', קשה עד מאוד לצפות "שימוש מעצים" בביטוי זה בדרך של היפוך המשמעות שלו.

חבר הוועדה הנק נוסבכר, אשר למיטב ידיעתי אינו משפטן, בחר לבקר את ההסדר בחוק ביחס ללשון הרע על ציבור וסבר שהוא מבטא "תפיסה ליברלית מדי", כלשונו. על כן, גם אם לא מדובר בלשון הרע הרי שלשיטתו, חובת הוועדה להגן על ציבור הנפגעות ולפסול את שם המתחם בהיותו פוגע ברגשות הציבור.

חברה הוועדה יוכי ברנדס חתמה את הדברים אף הפעם בדברים קצרים והחלטיים:

"לגבי 'כל הנשים זונות' - זה פשוט 'יהרג ואל יעבור'. אסור לנו לאשר זאת בשום פנים ואופן. כבר לא מדובר רק בעלבון גס אלא בהכללה שיש בה משום הסתם וביזוי כבודן וגופן של נשים באשר הן".

בשורה התחתונה: ה"sharmuta" תזכה להירשם כשם מתחם, בהחלטה פה אחד. "כל הנשים זונות", מאידך, לא תירשמנה כשם מתחם, בהחלטה פה אחד.

האם יש קשר בין ההחלטות הסותרות והאם אכן ניתן להצביע על הבחנה גורפת בין שני שמות המתחם, הבחנה המצדיקה תוצאות שונות פה אחד? אני מניח שלשאלות אלו יהיו תשובות שונות של אנשים שונים. אנו, מצדנו, נמתין להחלטות נוספות של הוועדה בטרם ננסה להסיק מסקנות גורפות יותר.

     

העתיקו מהאתר שלכם? אל תמהרו להגיש תביעה

"עו"ד אהרונוב? שלום! יש  לי אתר אינטרנט. באתר אני מפרסם מאמרים בנושאים שונים.  לאחרונה גיליתי שמאמר שפורסם באתר שלי הועתק לאתר אחר. האם אני יכול לתבוע את  המעתיק על 100,000 ש"ח?".

כעו"ד המתמחה בזכויות יוצרים ודיני אינטרנט, אני נתקל בשאלות מסוג זה כמעט מדי יום.  לעתים קרובות אני אף נתקל בגרסתה ההפוכה  של השאלה, למשל, משהו בסגנון:

"עו"ד אהרונוב? שלום! ברשותי אתר אינטרנט ואני מעסיק סטודנט פרילנסר שכותב מאמרים לפרסום באתר. אתמול קיבלתי מכתב מעו"ד שמאיים עלי בתביעה על-סך 200,000 ש"ח כיון שלטענתו מרשו זיהה חמשה משפטים שהועתקו ע"י הפרילנסר שלי, מהאתר שלו. האם אני עומד לפשוט רגל? האם יש דרך להמיר את הגזירה בעבודות שירות לטובת הקהילה?"

ובכן, חברות וחברים: בין סוגי היצירות המוגנות ע"פ חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, יצירות  שאין  לעשות בהן שימוש מפר ללא הסכמת בעל הזכויות ביצירה, כלולה גם היצירה הספרותית. יצירה ספרותית, לצורך העניין, היא כל יצירה "המבוטאת בכתב". למשל: מאמר שפורסם באתר אינטרנט.

ואולם, לא כל גיבוב של מילים יחשב ליצירה ספרותית. על-מנת שטקסט כלשהו יחשב ליצירה ספרותית, עליו להיות תוצר של השקעה מינימלית, ולגלם בתוכו מידה מינימלית של יצירתיות ומקוריות. לכן, יתכן וטקסט קצר הנעדר כל ייחודיות לא יחשב כיצירה. במצב כזה, אף אם יעלה בידיו של מחבר הטקסט להוכיח כי מאן דהו העתיק את המאמר או חלק ממנו, הרי שפעולת ההעתקה לא תחשב להפרת זכות יוצרים כיון שהתוכן שהועתק אינו בגדר "יצירה". דוגמא לכך הבאתי בעבר במאמר שפורסם באתר הפורומים המשפטיים, והתייחס לפס"ד של ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בו נדחתה תביעה נגד אחת מלקוחותיי, לאחר שעלה בידינו לשכנע את ביהמ"ש כי קטע שהועתק ע"י כותבת-פרילנסרית לאתרה של הנתבעת, לא היה ראוי להיחשב כיצירה [רע"א (ב"ש) 39695-05-10 נהון נ' נוריאל].

יתרה מכך, אף במקום בו קטע המועתק מאתר לאתר יחשב ל"יצירה", יתכן ויימנע מבעל האתר ממנו הועתק הקטע, לתבוע את המעתיק.

במציאות משפטית זו נפגשו לאחרונה בעלי אתר אינטרנט אשר הגישו תביעה בגין הפרת זכות יוצרים, בעקבות העתקת קטעים ממאמרים שפורסמו באתרם. המדובר היה, במאמרים שחוברו עבור האתר ע"י כותבים חיצוניים-פרילנסרים ופורסמו באתר התובעים. לאחר שגילו את ההעתקה, תבעו בעלי האתר את המעתיקים (לכאורה), אך מסיבות השמורות עמם נמנעו מלצרף לתביעה את כותבת המאמרים עצמם, כתובעת. לטענתם, די בכך שהכותבת כתבה את הקטע על מנת לפרסמו באתר שלהם בכדי להקנות להם זכות תביעה כנגד המעתיקים.

ואולם, שופטת בימ"ש השלום בת"א ריבה ניב דחתה את התביעה, תוך שהיא מדגישה מספר מושכלות יסוד בדיני זכויות יוצרים. אחד ממושכלות יסוד אלו מתבטא בקביעת חוק זכות יוצרים לפיה "היוצר של היצירה הוא הבעלים הראשון בה" [ראו סעיף 33(1) לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007].

ככל שנוצר עימות בין מי שיצר את היצירה בפועל לבין מי שהעתיק אותה, הרי שזהות המתעמתים ברורה. ואולם, במקרים מסויימים הסיטואציה מורכבת יותר. כך למשל, ביחס ל"יצירה מוזמנת" - יצירה שמזמין אדם מהיוצרת, ומיועדת מלכתחילה עבור המזמין. למשל, מקרה של בעל אתר המזמין מאמרים מכותבת-פרלינסרית תמורת תשלום הוא אחת הדוגמאות לקשר שכזה.

ביחס ל"יצירה מוזמנת" קובע החוק כי זכות היוצרים ביצירה המוזמנת הינה, של היוצר, ולא של המזמין, וזאת, ככל שלא הוסכם אחרת בין הצדדים [סעיף 35א לחוק].

כלומר, לענייננו: זכות היוצרים במאמר מוזמן היא של הכותב, וזאת, ככל שלא הוסכם אחרת בין בעל האתר, המזמין, לבין היוצרת, הכותבת.

עוד קובע החוק כי על-מנת להעביר את זכות היוצרים ולמעשה, אף את הזכות לתבוע את המעתיק, על הצדדים לערוך חוזה או לנסח רישיון בכתב [סעיף 37(ג) לחוק]. אמנם, דרישה זו פורשה בפסיקת בתי המשפט כדרישה ראייתית בלבד, כך לעתים ניתן יהיה להסתפק בראיות ממשיות אחרות לכך שהועברה הזכות. ואולם, בהיעדר ראיות פוזיטיביות להעברת הזכות, תיוותר זכות היוצרים בידי היוצר-הפרילנסר.

במקרה זה וכיון שהתובעים לא הצליחו להוכיח כי זכות היוצרים במאמר הועברה להם ע"י הכותבת, מי שכלל לא צורפה לתביעה ואף לא הוזמנה על-ידם לעדות, קבע ביהמ"ש כי דין התביעה להידחות, וזאת, אף מבלי להידרש לשאלה האם הקטע שהועתק מהווה "יצירה" שהעתקתה מהווה הפרה.

כך, במקום לזכות בפיצוי על-סך 120,000 ש"ח נאלצו התובעים לשלם הוצאות משפט לנתבעים, ע"ס 15,000 ש"ח [ת.א. (ת"א) 3087-12-10 אתיקה השקעות בע"מ ואח' נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ ואח'].

לסיכום, כמה כללי הפעלה והוראות שימוש:

א. העתיקו מהאתר שלכם? אל תרוצו להגיש תביעה לפני שבחנתם את העניין בעזרת עו"ד הבקיא בדיני זכויות יוצרים ואינטרנט. החלטות חפוזות ובדיקה לא מקצועית עלולים לעלות בהוצאות משפט, וחבל.

ב. אתם בעלי אתר אינטרנט ו"מוציאים עבודה" לפרילנסרים.מצוין. ואולם, חשוב מאוד להסדיר את מערכת הזכויות של כל צד בהסכם מפורט ומקצועי. הסכם טוב, יכול לחסוך כאבי ראש מיותרים לאחר מכן.  אם אתם כותבי המאמרים, הרי שחשיבות ההסכם אף גדלה שבעתיים.

ג. תבעו אתכם על הפרת זכות יוצרים? זה הזמן להרגע ולפעול בקור רוח, לשכור עו"ד בעל ניסיון ומומחיות בתחום ולבחון את התביעה לעומקה. זכרו: לעתים, התובע כלל אינו בעל זכות התביעה ומתפרנס מכניעה מהירה של נתבעים החוששים ממאבק.

נמחקה בהסכמה תביעה ייצוגית בטענת הטעיה ב - Google Ad Words

ביהמ"ש המחוזי בת"א נעתר לאחרונה לבקשה מוסכמת להסתלקות מתביעה ייצוגית  שהוגשה כנגד Google.

המדובר בתביעה שהוגשה כנגד Google לפני כשנתיים. התביעה הוגשה ע"י לקוח  אשר רכש שירותי פרסום במערכת Google Ad wards, מערכת המאפשרת לרוכש לרכוש מילות מפתח שהקשתן ע"י גולשים במנוע החיפוש  מובילה למודעה פרסומית של הרוכש אשר מוצבת, לרוב, בראש דף תוצאות החיפוש. התשלום תמורת השירות מתבצע ע"פ מספר ה'הקלקות' על המודעה המוכפלות בתעריף קבוע (שיטה המוכרת כשיטת Pay Per Click). ככל שגולשים רבים יותר מקליקים על הפרסום, משלם הרוכש תמורה גבוהה יותר  עבור השירות.

לטענת התובע, ע"פ ההסכם בין הלקוח ל-Google  היה על Google לגבות ממנו תמורה עבור ביקורים באתר האינטרנט שלו ו/או עבור לקוחות חדשים, בלבד. בפועל, גבתה Google את דמי הפרסום גם עבור הקלקות על הפרסומת שלא כללו כניסה לאתר ואף במקרים בהם אותו גולש הקליק מספר פעמים על אותה מודעה. לאור העובדה כי מדובר בהתנהלות כלפי קבוצת לקוחות גדולה העריך התובע את תביעתו בלמעלה מ 1,300,000 ש"ח, שווי דמי הפרסום שהושגו, לטענתו, תוך הטעיית הלקוחות.

בתגובה טענה Google כי לשון ההסכם בינה לבין לקוחותיה ברורה, וכי ניתן להבין ממנו כי גביית התמורה נעשית גם עבור הקלקות שאינן מובילות לאתר המזמין וגם עבור הקלקות חוזרות.

למקרא טענות הצדדים התרשמה כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן כי לא מדובר בהטעיה ולאור התרשמותה המליצה לתובע לחזור בו מהגשת התביעה הייצוגית, וזאת, בכפוף לכך ש Google תסכים לבצע מספר שינויים ההסכם ולהוסיף לו מספר הבהרות אשר יסירו כל ספק בעניין.

לאחר ששקלו את הצעת ביהמ"ש, העבירו הצדדים לביהמ"ש נוסח מתוקן של ההסכם. נוסח זה כלל מספר הבהרות של Google אשר כשלעצמן, לא יחשפו בפני הציבור, וזאת, במטרה למנוע "מבול" של תביעות נוספות. התובע, מצדו, הסכים להסתלק מן התביעה והבקשה לאישורה כייצוגית.

עוד הוסכם בין הצדדים כי Google תשלם לתובע 65,000 ש"ח כגמול על הגשת התביעה, ובנוסף, תשלם לבאי-כוחו 65,000 ש"ח בתוספת מע"מ כשכר טרחה, וזאת, למרות שבסופו של דבר נמחקה התביעה במסגרת הליך הסתלקות התובע.

אמנם, ככלל, אוסר החוק להתנות הסתלקות של תובע מתביעתו בתשלום גמול לתובע ושכ"ט לבאי כוחו, ואולם, החוק מאפשר לביהמ"ש לאשר תשלומים אלו [ראו סעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006]. בפסיקת בתי המשפט בעניין נקבע כי ביהמ"ש יאשר תשלום גמול לתובע ותשלום שכ"ט לבאי-כוחו רק במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים, למשל, מקום בו עצם הגשת התביעה הביאה תועלת לציבור [ראו לדוגמא עע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל - מנהל המכס ומס בולים (27.12.2012]. בתביעה זו סבר ביהמ"ש כי הגם שלא שוכנע בקיומה של הטעיה הרי שבעצם הגשת התביעה ובשינוי ההסכם מצד Google, הושגה תועלת לציבור, ועל כן מן הראוי לאשר את תשלום גמול התובע ושכ"ט באי-כוחו.

[ת"צ (ת"א) 1173-09 יוני כהנא נ' גוגל ישראל ואח' (החלטת כב' הש' ד"ר מיכל אגמון גונן מיום 28.6.2012); המבקש יוצג ע"י עוה"ד אורן אוזן ויוסי כפרי. המשיבות יוצגו ע"י עוה"ד דפנה צרפתי וחן דולב].   

גם למיקרוסופט אסור לעשות שימוש בגופן, ללא הרשאה

במאמרים קודמים עסקתי בפרשת תביעתם של בעלי הזכויות בגופן "נרקיס" ובגופן "קורן" כנגד חברת מיקרוסופט אשר לטענתם, הפרה את הגופנים ו/או גופנים דומים להם בתוכנת Office, וזאת, שקיבלה הרשאה לכך.

בהחלטה ראשונית בעניין קבע שופט ביהמ"ש המחוזי מרכז פרופ' עופר גרוסקופף קביעה עקרונית לפיה גופן יכול להוות  מושא להגנת זכות יוצרים אך אינו ראוי להגנת המדגם הרשום. הרחבנו על החלטה זו במאמר שפרסמנו בעבר באתר זכויות היוצרים.

בהמשך ובהתייחס לסכסוך בין בעלי הזכויות בגופן "נרקיס" לבין מיקרוסופט קבע ביהמ"ש כי מיקרוסופט רכשה רישיון לשימוש בגופן ממר נרקיס, יוצר הגופן, ועל-כן ולא הפרה את זכות היוצרים בו. התייחסנו להכרעה ולחלק מהיבטיה  בפוסט שפרסמנו בבלוג לפני מספר חודשים.   

לפני מספר ימים ניתן פסה"ד בעניין תביעתם של בעלי הזכויות בגופן "קורן" אשר טענו כי הגופן "גוטמן-קורן" המוטמע בתוכנת office מפר את הגופן "קורן" (הגם שלא מדובר באותו גופן בדיוק). בדונו בעניין קבע ביהמ"ש כי השימוש שעשתה מיקרוסופט בגופן "גוטמן-קורן" מהווה הפרה של זכות היוצרים בגופן "קורן". עוד קבע ביהמ"ש כי למיקרוסופט לא היה רישיון לשימוש בגופן.

בעקבות קביעות אלו חייב ביהמ"ש את מיקרוסופט לפצות את התובעים בסך 400,000 ש"ח ולשאת בהוצאות המשפט שלהם בסך 120,000 ש"ח. בנוסף, חייב ביהמ"ש את מיקרוסופט להשמיט את הגופן "גוטמן-קורן" מתוכנות Office, החל משנת 2013 [תא (מרכז) 5315-04-08 הוצאת קורן ירושלים בע"מ ואח' נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ ואח', (30.6.2012).

זכות יוצרים של מעצבת פנים

בפס"ד שניתן לאחרונה קבע בימ"ש השלום בת"א  כי שינוי בעיצובו הפנימי של מבנה עלול להוות הפרה של  הזכות המוסרית של מעצבת המבנה [תא (ת"א) 153588-09 המרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל נ' אדר' פורטוגלי , (12.6.2012)].

בכך, אימץ ביהמ"ש פרשנות מרחיבה למונח "יצירה אדריכלית" , אחת מסוגי היצירות הנהנות מהגנת זכות היוצרים, ע"פ חוק.

ראשיתם של דברים בתביעה שהגיש המרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל  בת"א כנגד האדריכלית נילי פורטוגלי, מי שתכננה  מחדש את המבנה בו שוכן המרכז למוסיקה ואשר שימש בעבר כבית מגורים.  לטענת המרכז למוסיקה, חיבלה האדריכלית בוילון שהותקן בחלקו הפנימי של המבנה,  וזאת, כיון שהוצב שלא על דעתה ומכיון שראתה בו מרכיב הפוגע  במבנה הכולל כפי שעוצב על-ידיה.

האדריכלית, מצדה, אכן טענה כי הוילון שהתקינו אנשי המרכז מהווה נטע זר במבנה שעוצב על-ידיה והמהווה "מערכת אורגנית הוליסטית " ו"מערכת המשכית ודינמית אחת", כלשונה.  אכן, בשלב כלשהו נוצר צורך בהתקנת וילון שיחצוץ בין מתחמים שונים בבניין ולטענת האדריכלית, היא  אף עיצבה וילון מתאים שיהלום את התפיסה התכנונית של המבנה. ואולם, אנשי המרכז למוסיקה עשו דין לעצמם והרכיבו וילון אחר, ארוך במיוחד ואשר שוליו משתרכים על הקרקע באופן המסכן את הסובבים במקום. על-מנת למנוע את הסיכונים שנוצרו גזרה האדריכלית, לטענתה בהסכמה, את שולי הוילון, הא ותו לא.  בבחנו את טענות הצדדים ועדויתיהם קיבל ביהמ"ש את גרסת האדריכלית.

האדריכלית, מצדה, לא הסתפקה בדחיית הטענות נגדה אלא אף הגישה תביעה נגדית כנגד המרכז בדין פגיעה בזכותה המוסרית כיוצרת, וזאת, בעצם הצבת הוילון בניגוד לדעתה.  לטענת האדריכלית, עיצובו הפנימי של המבנה מהווה חלק מהיצירה האדריכלית שיצרה.  בין זכויותיה כיוצרת, מנויה אף הזכות המוסרית הכוללת, בין היתר, את זכות היוצר כי "לא יוטל פגם ביצירתו  ולא ייעשה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר" [סעיף 46(2) לחוק זכות יוצרים,  התשס"ח-2007].   

לטענת האדריכלית, הצבת וילון אשר לדבריה פוגע ב"מערכת האורגנית הוליסטית" שעיצבה מהווה הפרה של זכותה  המוסרית ומשכך, על הפוגעת לפצות אותה.  עוד טענה האדריכלית כי זכותה המוסרית הופרה באופנים נוספים ובכללם התקנת עגלת קפה במבואת המבנה, תליית צילומים למכירה  ופוסטרים על קירותיו והתקנת גגון בחזית הבניין, מרכיבים אשר אינם הולמים את ה"תפיסה ההוליסטית" של הבניין.

ואכן, אין חולק על כך שחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2008 מונה בין היצירות הכלולות בקבוצה היצירה האומנותית את היצירה האדריכלית. בסעיף 1 לחוק מוגדרת יצירה אדריכלית כ:  

"בניין או מבנה אחר וכן מודל לבניין או למבנה כאמור".

ע"פ עקרונות דיני זכויות היוצרים ופסיקת בתי המשפט במהלך השנים תינתן ההגנה למבנה שיש בו מידה מינימלית של יצירתיות ומקוריות, ביחס למבנים אחרים.  ביחס למבנה כזה, קבע בעבר בימ"ש השלום כי :

"זכותו של האמן-האדריכל לקבוע את צורתה הסופית של היצירה וזכותו שהיצירה תישמר כפי שיצר וקבע אותה, מהווה חלק מרכזי מזכותו המוסרית" [ראו תא (ת"א) 19352/02 אדריכל מוססקו נ' עיריית עפולה, (25.7.2005)].

על כן, ככל שאכן נעשית פגיעה במבנה עצמו או במודל שלו, הרי שמדובר בפגיעה בזכות המוסרית אשר עלולה לחייב את הפוגע בתשלום פיצויים למתכנן הבניין, וזאת, גם אם הפוגע הינו מי שאוחז כעת בבניין , כדין! 

יתרה מכך, מפסיקת ביהמ"ש בפרשה זו עולה כי המבנה המוגן בזכות יוצרים אינו רק המעטפת הפיזית אלא גם תכולתו המעוצבת של המבנה, ככל שהיא אכן פרי עיצוב של גורם מתכנן.  על כן, ככל שביהמ"ש יתרשם כי הצבת מרכיב מסוים במבנה או הסרה של מרכיב קיים פוגעת בעיצוב המקורי, הרי  שהדבר עלול להיחשב לפגיעה בזכות המוסרית של המעצבת ולחייב את המחזיק במבנה בתשלום פיצויים ובהשבת המצב לקדמותו. בבבחנו את הצבת הווילון במרכז המוסיקה קבע  לבסוף   כבוד השופט מרדכי בן חיים: כי:

"נחה דעתי כי תצורת הוילון, מיקומו האסטרטגי במבנה והתקנתו המרושלת עולים כדי שינוי משמעותי הפוגע במאפיינים היצירתיים של המבנה".

בד בבד, דחה  השופט בן חיים  את טענות האדריכלית ביחס להפרות האחרות (עגלת קפה, תמונות וכו'), וזאת, כיון שלא הוכח בפניו כי אלו אכן נעשו, ואף לו נעשו, הרי שכיון שהאדריכלית נמנעה מלנקוט פעולות נגד בזמן אמת היא מנועה מלעשות זאת כעת. מכל מקום, ביהמ"ש לא שלל את האפשרות שאף הצבת עגלת קפה או תליית תמונות יהוו הפרות הזכות המוסרית של האדריכל, ולו בנסיבות מסוימות!

לסיכום:

ראוי כי כל אחד מאיתנו יהיה מודע לכך שאף בעלות פיזית בנכס מסוים אין פירושה, בהכרח, יכולת בלתי מוגבלת לבצע שינויים  עיצוביים בנכס.

אדרבה, ככל שמדובר בנכס מעוצב ומיוחד הרי שגובר הסיכון בפני חשיפה משפטית לתביעה מצד המתכנן.  ככל שמדובר בשינוי במבנה עצמו ו/או בחזותו החיצונית, הסיכון אף גדול יותר.

לדעתי, ניתן להתגבר על חששות אלו בהסדרת היחסים בין המזמין לאדריכל באמצעות חוזה המנוסח באופן מקצועי ע"י עו"ד הבקיא בדיני זכויות יוצרים ובמהמורות העלולות להיווצר בסיטואציות כעין אלו. חוזה שכזה יכול, לטעמי, לחסוך מחלוקות מיותרות בהמשך ובלבד שיכלול הסכמות ברורות לשני הצדדים.

למי שייך "שבוע הספר העברי"?

רבבות הישראלים הפוקדים בימים אלו את אירועי שבוע הספר העברי בכיכרות הערים, אינם מודעים, ברובם, לסכסוך המשפטי שהתנהל אך לפני מספר שנים סביב  הביטוי "שבוע הספר העברי".  כחובב סכסוכים משפטיים באשר הם, אני חושש שאותם ישראלים מפספסים את הדובדבן שבקצפת, וחבל. אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.

ראשיתם של דברים עת הגישה האגודה השיתופית של מוציאים לאור בישראל בע"מ, אחת ממארגנות אירועי שבוע הספר, בקשה לרישום סימן מסחר הכולל את השם "שבוע הספר העברי"  כשהוא משולב בלוגו ייחודי. בתגובה, הוגשה ע"י  אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל והסופר שלמה טנאי התנגדות לרישום הסימן כסימן מסחר. 

בבסיס הדיון עמדו טענותיו של טנאי, מי שהגה, למעשה, את הביטוי "שבוע הספר העברי", במסגרת אירועי התרבות לרגל חגיגות העשור לקיומה של מדינת ישראל.  רק כעבור שנתיים, החלה מבקשת הסימן להריץ את פרויקט שבוע הספר העברי תחת השם שטבע, כאמור, טנאי. המבקשת המשיכה לעשות  זאת במשך עשרות שנים תוך מינוף האירוע והפיכתו למעין חג לאומי.  בשלב מסוים, ביקשה המבקשת לרשום את הביטוי כסימן מסחר רשום על-שמה.

במסגרת ההתנגדות לרישום הסימן עלו טענות שונות. כך , בין היתר, טענו טנאי ויורשיו אשר באו בנעליו לאחר שנפטר במהלך הדיון בהליך כי עומדת לו זכות יוצרים בביטוי "שבוע הספר העברי" ומשכך, לא ניתן לרשום את הביטוי המוגן כסימן מסחר של אחר תוך פגיעה בתקנת הציבור.  טענה זו נדחתה לאור הקביעה כי ביטוי זה אינו מגלם בתוכו יצירתיות מינימלית שהיא מרכיב הכרחי ביצירה המוגנת בזכות יוצרים.

עוד נטען כי המונח "שבוע הספר העברי" הפך למונח לאומי, בדומה ל"יום ירושלים", ולכן, לא ראוי לאפשר לגוף מסוים לקבל זכות שימוש ייחודית בו כסימן מסחר רשום.

מנגד, נטען ע"י מבקשת הסימן כי היא זו שארגנה את אירועי שבוע הספר במשך עשרות רבות של שנים ובכך יצקה תוכן ומהות בביטוי  ובנתה את המוניטין של הסימן.  עוד טענה המבקשת כי אופיו הלאומי של הסימן נבנה עם השנים בזכות מאמציה ופועלה  ואין הצדקה  ליטול אותו ממנה כעת, מטעמים לאומיים, לאחר שהיא זו שיצקה בו את  אותו תוכן לאומי. המבקשת אף הדגישה כי אינה מעוניינת בבלעדיות בביטוי וכי היא אינה מונעת מכל גורם הקשור בעניין מלעשות בו שימוש  במקביל לאירועי שבוע הספר הרשמיים.

לאחר שבחן את טענות הצדדים קבע הפוסק בקניין רוחני (כתוארו אז) ישראל אקסלרד כי הסימן כשר לרישום וכי ניתן לרשמו על שם המבקשת, הגם שמי שהגה אותו היה טנאי. לדברי הפוסק:

" אף אם המבקשת היא לא שהגתה את השם נשוא הסימן המבוקש, עצם העובדה שהיא וההתאחדות הן  היחידות שעשו בו שימוש במשך עשרות בשנים, ומלבדן אף גורם לא עשה בו שימוש, גם לא הגורם שהגה  אותו, מספיקה לבדה לקבוע, כי המוניטין הרב שנרכש בעצם השימוש בשם זה, שייך למבקשת או להתאחדות בלבד. העובדה, כי גורם זה או אחר הגה את השם, או אף עשה בו שימוש בתקופה מסוימת, אין בו כדי להעלות או להוריד מהשאלה למי יש זכות בסימן".

בכך, יושם עיקרון חשוב בדיני סימני המסחר:

בניגוד לדיני פטנטים ולדיני זכויות יוצרים המבכרים את זכותו של הוגה ההמצאה או היצירה כמי שזכאי להיות בעל זכות הקניין הרוחני בה, הרי שבמסגרת דיני סימני המסחר הדגש אינו על ההמצאה אלא על השימוש בפועל והמוניטין של הסימן. אלו עלולים להביא ל"נטילת" הזכות בסימן ממציאו ולהעבירה לידי אחר.  

המסקנה: אם יש לכם סימן ואתם מעוניינים לשמור עליו בידיכם, עליכם לעשות את המירב על-מנת לצקת בו תוכן ולא  לשמור אותו בעמוק בארון  ולגלות, יום אחד, שהוא נרשם כדין על שם גורם אחר. 

חג ספרים שמח :).  

[התנגדות לרישום סימן מסחר מס' 97935 , החלטה מיום 21.4.2004. המבקשת יוצגה ע"י עוה"ד גילת, ברקת ושות'; המתנגדים יוצגו ע"י עוה"ד זליגסון, גבריאלי, לויט ושות' (כתארם אז)].

כמה מילים על הפראיירים של 'מדינת הסטארט-אפ'

לפני מספר ימים סיימתי לקרוא את ספרם של העיתונאים האמריקאים דן סינור ושאול זינגר "מדינת הסטארט-אפ" (Start-UpNation). הספר, אשר כיכב בראש כמה מרשימות רבי-המכר בארה"ב, יצא לאחרונה לאור בעברית בהוצאת 'מטר' ובתרגומו הקולח של יהודה בן-מוחה.

בספרם, מנסים זינגר וסינור להצביע על הגורמים אשר הפכו את מדינת ישראל, מדינה צעירה וקטנה המוקפת אויבים, נתונה תחת איום קיומי מתמיד ומעורבת מדי מספר שנים בעימותים צבאיים, למעצמת היי-טק ולחממה לגידול חברות סטארט-אפ. העובדה שהספר הפך לרב-מכר בארה"ב, בהודו ובסינגפור, ולדברי מחבריו הוא עומד לצאת לאור בקרוב גם במדינות אחרות כברזיל וסין, מעידה כמובן על העניין הרב שמעוררת מדינת ישראל בקהילות היזמים ברחבי העולם ועל-כך שזיהויה של מדינת ישראל כמעצמת היי-טק אינו מיתוס ישראלי דמיוני ומופרך.

איכויותיה היזמיות של ישראל בולטות במיוחד בהשוואה למדינות הסובבות אותה. כך למשל, מציינים המחברים כי "מספר הפטנטים שנרשמו בין השנים 1980 ל-2000 בערב הסעודית, היה 171; במצרים, 77, בכווית, 52; באיחוד האמירויות, 32; בסוריה, 20; ובירדן - 15". בישראל, מאידך, נרשמו בתקופה זו 7,652 פטנטים. יחי ההבדל הקטן.

שלא במפתיע, לדעתי, סבורים סינור וזינגר כי לחובת השירות בצה"ל הקיימת בישראל, תרומה מכרעת בהפיכתה ל'מדינת סטארט-אפ' ולכר פורה ליזמות טכנולוגית, מה שהביא אותם להקדיש עשרות עמודים מספרם לתיאור השירות ותרומתו. בין היתר, מציינים סינור וזינגר כי השירות בצה"ל מאפשר לרבים, בעיקר מקרב הלוחמים הקרביים, לרכוש מיומנויות של הישרדות בתנאים קשים, חריצות ויכולת קבלת החלטות בתנאי לחץ ותוך שגורלם וגורל אחרים תלוי בהם. לרבים אחרים, מתאפשרת חשיפה לטכנולוגיות מתקדמות כבר במהלך השירות בצה"ל, וזאת במגוון תפקידים טכניים במערך הלוחם והעורפי גם יחד, ובגולת הכותרת של היחידות בעלות הארומה הטכנולגית - יחידה 8200. סינור וזינגר סבורים שאף חלק לרשת הקשרים החברתיים הענפה שרוכש לעצמו החייל הישראלי במהלך השירות הצבאי תרומה חשובה בהיווצרות תאי יזמות.

סינור וזינדר אף כותבים כי למרות ש:

"....לדמוקרטיות אחרות אין סיבה להחיל גיוס חובה לצבא בדומה למדינת ישראל, שירות לאומי חובה או בהתנדבות שיהיה מאתגר מספיק יוכל להעניק לצעירים בגיל האוניברסיטה – לפני תחילת הלימודים לתואר – משהו הדומה למנהיגות, לעבודת הצוות, לניסיון ולכישורי ביצוע המשימות שאותם מקבלים הישראלים דרך השירות הצבאי שלהם. תוכנית כזו תגביר גם את הסולידריות החברתית ותסייע להחדיר את ערך השירות למען מטרה גדולה ממך, אם זו משפחה, קהילה, חברה או לאום."

בימים אלו מקיימת החברה הישראלית דיון חשוב ביחס לחובת השירות בצה"ל או בשירות אזרחי חלופי. אין להקל ראש בדיון ובפתרונות השונים שמעלים גורמים שונים על-מנת לשנות את מה שמצטייר כחלוקה לא שוויונית בנטל. ואולם, לדעתי, העיקר חסר מן הספר: אל לנו לראות בחובת השירות הצבאי או האזרחי נטל, אלא, בראש ובראשונה זכות ואתגר. ככל שלא נראה בשירות זכות ואתגר אלא נטל ומעמסה בלבד, ימשיכו אחוזי המתגייסים לרדת אף אם תוטל חובת שירות לכולם. מה לעשות, אף אחד לא נמשך מטבעו למה שמוצג כנטל אך רבים וטובים נמשכים אל אותו נטל כשהם רואים בו זכות ואתגר. מוטב כי ניתן את דעתנו לכך שמה שאצלנו מוצג כנטל אשר מי שנושאים בו הם "פראיירים", נתפס ע"י מתבוננים מהצד כמרכיב משמעותי במה שהופך את ישראל למדינת סטארט-אפ וכמודל הראוי לחיקוי.

לו יהי.