גם למיקרוסופט אסור לעשות שימוש בגופן, ללא הרשאה

במאמרים קודמים עסקתי בפרשת תביעתם של בעלי הזכויות בגופן "נרקיס" ובגופן "קורן" כנגד חברת מיקרוסופט אשר לטענתם, הפרה את הגופנים ו/או גופנים דומים להם בתוכנת Office, וזאת, שקיבלה הרשאה לכך.

בהחלטה ראשונית בעניין קבע שופט ביהמ"ש המחוזי מרכז פרופ' עופר גרוסקופף קביעה עקרונית לפיה גופן יכול להוות  מושא להגנת זכות יוצרים אך אינו ראוי להגנת המדגם הרשום. הרחבנו על החלטה זו במאמר שפרסמנו בעבר באתר זכויות היוצרים.

בהמשך ובהתייחס לסכסוך בין בעלי הזכויות בגופן "נרקיס" לבין מיקרוסופט קבע ביהמ"ש כי מיקרוסופט רכשה רישיון לשימוש בגופן ממר נרקיס, יוצר הגופן, ועל-כן ולא הפרה את זכות היוצרים בו. התייחסנו להכרעה ולחלק מהיבטיה  בפוסט שפרסמנו בבלוג לפני מספר חודשים.   

לפני מספר ימים ניתן פסה"ד בעניין תביעתם של בעלי הזכויות בגופן "קורן" אשר טענו כי הגופן "גוטמן-קורן" המוטמע בתוכנת office מפר את הגופן "קורן" (הגם שלא מדובר באותו גופן בדיוק). בדונו בעניין קבע ביהמ"ש כי השימוש שעשתה מיקרוסופט בגופן "גוטמן-קורן" מהווה הפרה של זכות היוצרים בגופן "קורן". עוד קבע ביהמ"ש כי למיקרוסופט לא היה רישיון לשימוש בגופן.

בעקבות קביעות אלו חייב ביהמ"ש את מיקרוסופט לפצות את התובעים בסך 400,000 ש"ח ולשאת בהוצאות המשפט שלהם בסך 120,000 ש"ח. בנוסף, חייב ביהמ"ש את מיקרוסופט להשמיט את הגופן "גוטמן-קורן" מתוכנות Office, החל משנת 2013 [תא (מרכז) 5315-04-08 הוצאת קורן ירושלים בע"מ ואח' נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ ואח', (30.6.2012).

זכות יוצרים של מעצבת פנים

בפס"ד שניתן לאחרונה קבע בימ"ש השלום בת"א  כי שינוי בעיצובו הפנימי של מבנה עלול להוות הפרה של  הזכות המוסרית של מעצבת המבנה [תא (ת"א) 153588-09 המרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל נ' אדר' פורטוגלי , (12.6.2012)].

בכך, אימץ ביהמ"ש פרשנות מרחיבה למונח "יצירה אדריכלית" , אחת מסוגי היצירות הנהנות מהגנת זכות היוצרים, ע"פ חוק.

ראשיתם של דברים בתביעה שהגיש המרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל  בת"א כנגד האדריכלית נילי פורטוגלי, מי שתכננה  מחדש את המבנה בו שוכן המרכז למוסיקה ואשר שימש בעבר כבית מגורים.  לטענת המרכז למוסיקה, חיבלה האדריכלית בוילון שהותקן בחלקו הפנימי של המבנה,  וזאת, כיון שהוצב שלא על דעתה ומכיון שראתה בו מרכיב הפוגע  במבנה הכולל כפי שעוצב על-ידיה.

האדריכלית, מצדה, אכן טענה כי הוילון שהתקינו אנשי המרכז מהווה נטע זר במבנה שעוצב על-ידיה והמהווה "מערכת אורגנית הוליסטית " ו"מערכת המשכית ודינמית אחת", כלשונה.  אכן, בשלב כלשהו נוצר צורך בהתקנת וילון שיחצוץ בין מתחמים שונים בבניין ולטענת האדריכלית, היא  אף עיצבה וילון מתאים שיהלום את התפיסה התכנונית של המבנה. ואולם, אנשי המרכז למוסיקה עשו דין לעצמם והרכיבו וילון אחר, ארוך במיוחד ואשר שוליו משתרכים על הקרקע באופן המסכן את הסובבים במקום. על-מנת למנוע את הסיכונים שנוצרו גזרה האדריכלית, לטענתה בהסכמה, את שולי הוילון, הא ותו לא.  בבחנו את טענות הצדדים ועדויתיהם קיבל ביהמ"ש את גרסת האדריכלית.

האדריכלית, מצדה, לא הסתפקה בדחיית הטענות נגדה אלא אף הגישה תביעה נגדית כנגד המרכז בדין פגיעה בזכותה המוסרית כיוצרת, וזאת, בעצם הצבת הוילון בניגוד לדעתה.  לטענת האדריכלית, עיצובו הפנימי של המבנה מהווה חלק מהיצירה האדריכלית שיצרה.  בין זכויותיה כיוצרת, מנויה אף הזכות המוסרית הכוללת, בין היתר, את זכות היוצר כי "לא יוטל פגם ביצירתו  ולא ייעשה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר" [סעיף 46(2) לחוק זכות יוצרים,  התשס"ח-2007].   

לטענת האדריכלית, הצבת וילון אשר לדבריה פוגע ב"מערכת האורגנית הוליסטית" שעיצבה מהווה הפרה של זכותה  המוסרית ומשכך, על הפוגעת לפצות אותה.  עוד טענה האדריכלית כי זכותה המוסרית הופרה באופנים נוספים ובכללם התקנת עגלת קפה במבואת המבנה, תליית צילומים למכירה  ופוסטרים על קירותיו והתקנת גגון בחזית הבניין, מרכיבים אשר אינם הולמים את ה"תפיסה ההוליסטית" של הבניין.

ואכן, אין חולק על כך שחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2008 מונה בין היצירות הכלולות בקבוצה היצירה האומנותית את היצירה האדריכלית. בסעיף 1 לחוק מוגדרת יצירה אדריכלית כ:  

"בניין או מבנה אחר וכן מודל לבניין או למבנה כאמור".

ע"פ עקרונות דיני זכויות היוצרים ופסיקת בתי המשפט במהלך השנים תינתן ההגנה למבנה שיש בו מידה מינימלית של יצירתיות ומקוריות, ביחס למבנים אחרים.  ביחס למבנה כזה, קבע בעבר בימ"ש השלום כי :

"זכותו של האמן-האדריכל לקבוע את צורתה הסופית של היצירה וזכותו שהיצירה תישמר כפי שיצר וקבע אותה, מהווה חלק מרכזי מזכותו המוסרית" [ראו תא (ת"א) 19352/02 אדריכל מוססקו נ' עיריית עפולה, (25.7.2005)].

על כן, ככל שאכן נעשית פגיעה במבנה עצמו או במודל שלו, הרי שמדובר בפגיעה בזכות המוסרית אשר עלולה לחייב את הפוגע בתשלום פיצויים למתכנן הבניין, וזאת, גם אם הפוגע הינו מי שאוחז כעת בבניין , כדין! 

יתרה מכך, מפסיקת ביהמ"ש בפרשה זו עולה כי המבנה המוגן בזכות יוצרים אינו רק המעטפת הפיזית אלא גם תכולתו המעוצבת של המבנה, ככל שהיא אכן פרי עיצוב של גורם מתכנן.  על כן, ככל שביהמ"ש יתרשם כי הצבת מרכיב מסוים במבנה או הסרה של מרכיב קיים פוגעת בעיצוב המקורי, הרי  שהדבר עלול להיחשב לפגיעה בזכות המוסרית של המעצבת ולחייב את המחזיק במבנה בתשלום פיצויים ובהשבת המצב לקדמותו. בבבחנו את הצבת הווילון במרכז המוסיקה קבע  לבסוף   כבוד השופט מרדכי בן חיים: כי:

"נחה דעתי כי תצורת הוילון, מיקומו האסטרטגי במבנה והתקנתו המרושלת עולים כדי שינוי משמעותי הפוגע במאפיינים היצירתיים של המבנה".

בד בבד, דחה  השופט בן חיים  את טענות האדריכלית ביחס להפרות האחרות (עגלת קפה, תמונות וכו'), וזאת, כיון שלא הוכח בפניו כי אלו אכן נעשו, ואף לו נעשו, הרי שכיון שהאדריכלית נמנעה מלנקוט פעולות נגד בזמן אמת היא מנועה מלעשות זאת כעת. מכל מקום, ביהמ"ש לא שלל את האפשרות שאף הצבת עגלת קפה או תליית תמונות יהוו הפרות הזכות המוסרית של האדריכל, ולו בנסיבות מסוימות!

לסיכום:

ראוי כי כל אחד מאיתנו יהיה מודע לכך שאף בעלות פיזית בנכס מסוים אין פירושה, בהכרח, יכולת בלתי מוגבלת לבצע שינויים  עיצוביים בנכס.

אדרבה, ככל שמדובר בנכס מעוצב ומיוחד הרי שגובר הסיכון בפני חשיפה משפטית לתביעה מצד המתכנן.  ככל שמדובר בשינוי במבנה עצמו ו/או בחזותו החיצונית, הסיכון אף גדול יותר.

לדעתי, ניתן להתגבר על חששות אלו בהסדרת היחסים בין המזמין לאדריכל באמצעות חוזה המנוסח באופן מקצועי ע"י עו"ד הבקיא בדיני זכויות יוצרים ובמהמורות העלולות להיווצר בסיטואציות כעין אלו. חוזה שכזה יכול, לטעמי, לחסוך מחלוקות מיותרות בהמשך ובלבד שיכלול הסכמות ברורות לשני הצדדים.

למי שייך "שבוע הספר העברי"?

רבבות הישראלים הפוקדים בימים אלו את אירועי שבוע הספר העברי בכיכרות הערים, אינם מודעים, ברובם, לסכסוך המשפטי שהתנהל אך לפני מספר שנים סביב  הביטוי "שבוע הספר העברי".  כחובב סכסוכים משפטיים באשר הם, אני חושש שאותם ישראלים מפספסים את הדובדבן שבקצפת, וחבל. אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.

ראשיתם של דברים עת הגישה האגודה השיתופית של מוציאים לאור בישראל בע"מ, אחת ממארגנות אירועי שבוע הספר, בקשה לרישום סימן מסחר הכולל את השם "שבוע הספר העברי"  כשהוא משולב בלוגו ייחודי. בתגובה, הוגשה ע"י  אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל והסופר שלמה טנאי התנגדות לרישום הסימן כסימן מסחר. 

בבסיס הדיון עמדו טענותיו של טנאי, מי שהגה, למעשה, את הביטוי "שבוע הספר העברי", במסגרת אירועי התרבות לרגל חגיגות העשור לקיומה של מדינת ישראל.  רק כעבור שנתיים, החלה מבקשת הסימן להריץ את פרויקט שבוע הספר העברי תחת השם שטבע, כאמור, טנאי. המבקשת המשיכה לעשות  זאת במשך עשרות שנים תוך מינוף האירוע והפיכתו למעין חג לאומי.  בשלב מסוים, ביקשה המבקשת לרשום את הביטוי כסימן מסחר רשום על-שמה.

במסגרת ההתנגדות לרישום הסימן עלו טענות שונות. כך , בין היתר, טענו טנאי ויורשיו אשר באו בנעליו לאחר שנפטר במהלך הדיון בהליך כי עומדת לו זכות יוצרים בביטוי "שבוע הספר העברי" ומשכך, לא ניתן לרשום את הביטוי המוגן כסימן מסחר של אחר תוך פגיעה בתקנת הציבור.  טענה זו נדחתה לאור הקביעה כי ביטוי זה אינו מגלם בתוכו יצירתיות מינימלית שהיא מרכיב הכרחי ביצירה המוגנת בזכות יוצרים.

עוד נטען כי המונח "שבוע הספר העברי" הפך למונח לאומי, בדומה ל"יום ירושלים", ולכן, לא ראוי לאפשר לגוף מסוים לקבל זכות שימוש ייחודית בו כסימן מסחר רשום.

מנגד, נטען ע"י מבקשת הסימן כי היא זו שארגנה את אירועי שבוע הספר במשך עשרות רבות של שנים ובכך יצקה תוכן ומהות בביטוי  ובנתה את המוניטין של הסימן.  עוד טענה המבקשת כי אופיו הלאומי של הסימן נבנה עם השנים בזכות מאמציה ופועלה  ואין הצדקה  ליטול אותו ממנה כעת, מטעמים לאומיים, לאחר שהיא זו שיצקה בו את  אותו תוכן לאומי. המבקשת אף הדגישה כי אינה מעוניינת בבלעדיות בביטוי וכי היא אינה מונעת מכל גורם הקשור בעניין מלעשות בו שימוש  במקביל לאירועי שבוע הספר הרשמיים.

לאחר שבחן את טענות הצדדים קבע הפוסק בקניין רוחני (כתוארו אז) ישראל אקסלרד כי הסימן כשר לרישום וכי ניתן לרשמו על שם המבקשת, הגם שמי שהגה אותו היה טנאי. לדברי הפוסק:

" אף אם המבקשת היא לא שהגתה את השם נשוא הסימן המבוקש, עצם העובדה שהיא וההתאחדות הן  היחידות שעשו בו שימוש במשך עשרות בשנים, ומלבדן אף גורם לא עשה בו שימוש, גם לא הגורם שהגה  אותו, מספיקה לבדה לקבוע, כי המוניטין הרב שנרכש בעצם השימוש בשם זה, שייך למבקשת או להתאחדות בלבד. העובדה, כי גורם זה או אחר הגה את השם, או אף עשה בו שימוש בתקופה מסוימת, אין בו כדי להעלות או להוריד מהשאלה למי יש זכות בסימן".

בכך, יושם עיקרון חשוב בדיני סימני המסחר:

בניגוד לדיני פטנטים ולדיני זכויות יוצרים המבכרים את זכותו של הוגה ההמצאה או היצירה כמי שזכאי להיות בעל זכות הקניין הרוחני בה, הרי שבמסגרת דיני סימני המסחר הדגש אינו על ההמצאה אלא על השימוש בפועל והמוניטין של הסימן. אלו עלולים להביא ל"נטילת" הזכות בסימן ממציאו ולהעבירה לידי אחר.  

המסקנה: אם יש לכם סימן ואתם מעוניינים לשמור עליו בידיכם, עליכם לעשות את המירב על-מנת לצקת בו תוכן ולא  לשמור אותו בעמוק בארון  ולגלות, יום אחד, שהוא נרשם כדין על שם גורם אחר. 

חג ספרים שמח :).  

[התנגדות לרישום סימן מסחר מס' 97935 , החלטה מיום 21.4.2004. המבקשת יוצגה ע"י עוה"ד גילת, ברקת ושות'; המתנגדים יוצגו ע"י עוה"ד זליגסון, גבריאלי, לויט ושות' (כתארם אז)].

כמה מילים על הפראיירים של 'מדינת הסטארט-אפ'

לפני מספר ימים סיימתי לקרוא את ספרם של העיתונאים האמריקאים דן סינור ושאול זינגר "מדינת הסטארט-אפ" (Start-UpNation). הספר, אשר כיכב בראש כמה מרשימות רבי-המכר בארה"ב, יצא לאחרונה לאור בעברית בהוצאת 'מטר' ובתרגומו הקולח של יהודה בן-מוחה.

בספרם, מנסים זינגר וסינור להצביע על הגורמים אשר הפכו את מדינת ישראל, מדינה צעירה וקטנה המוקפת אויבים, נתונה תחת איום קיומי מתמיד ומעורבת מדי מספר שנים בעימותים צבאיים, למעצמת היי-טק ולחממה לגידול חברות סטארט-אפ. העובדה שהספר הפך לרב-מכר בארה"ב, בהודו ובסינגפור, ולדברי מחבריו הוא עומד לצאת לאור בקרוב גם במדינות אחרות כברזיל וסין, מעידה כמובן על העניין הרב שמעוררת מדינת ישראל בקהילות היזמים ברחבי העולם ועל-כך שזיהויה של מדינת ישראל כמעצמת היי-טק אינו מיתוס ישראלי דמיוני ומופרך.

איכויותיה היזמיות של ישראל בולטות במיוחד בהשוואה למדינות הסובבות אותה. כך למשל, מציינים המחברים כי "מספר הפטנטים שנרשמו בין השנים 1980 ל-2000 בערב הסעודית, היה 171; במצרים, 77, בכווית, 52; באיחוד האמירויות, 32; בסוריה, 20; ובירדן - 15". בישראל, מאידך, נרשמו בתקופה זו 7,652 פטנטים. יחי ההבדל הקטן.

שלא במפתיע, לדעתי, סבורים סינור וזינגר כי לחובת השירות בצה"ל הקיימת בישראל, תרומה מכרעת בהפיכתה ל'מדינת סטארט-אפ' ולכר פורה ליזמות טכנולוגית, מה שהביא אותם להקדיש עשרות עמודים מספרם לתיאור השירות ותרומתו. בין היתר, מציינים סינור וזינגר כי השירות בצה"ל מאפשר לרבים, בעיקר מקרב הלוחמים הקרביים, לרכוש מיומנויות של הישרדות בתנאים קשים, חריצות ויכולת קבלת החלטות בתנאי לחץ ותוך שגורלם וגורל אחרים תלוי בהם. לרבים אחרים, מתאפשרת חשיפה לטכנולוגיות מתקדמות כבר במהלך השירות בצה"ל, וזאת במגוון תפקידים טכניים במערך הלוחם והעורפי גם יחד, ובגולת הכותרת של היחידות בעלות הארומה הטכנולגית - יחידה 8200. סינור וזינגר סבורים שאף חלק לרשת הקשרים החברתיים הענפה שרוכש לעצמו החייל הישראלי במהלך השירות הצבאי תרומה חשובה בהיווצרות תאי יזמות.

סינור וזינדר אף כותבים כי למרות ש:

"....לדמוקרטיות אחרות אין סיבה להחיל גיוס חובה לצבא בדומה למדינת ישראל, שירות לאומי חובה או בהתנדבות שיהיה מאתגר מספיק יוכל להעניק לצעירים בגיל האוניברסיטה – לפני תחילת הלימודים לתואר – משהו הדומה למנהיגות, לעבודת הצוות, לניסיון ולכישורי ביצוע המשימות שאותם מקבלים הישראלים דרך השירות הצבאי שלהם. תוכנית כזו תגביר גם את הסולידריות החברתית ותסייע להחדיר את ערך השירות למען מטרה גדולה ממך, אם זו משפחה, קהילה, חברה או לאום."

בימים אלו מקיימת החברה הישראלית דיון חשוב ביחס לחובת השירות בצה"ל או בשירות אזרחי חלופי. אין להקל ראש בדיון ובפתרונות השונים שמעלים גורמים שונים על-מנת לשנות את מה שמצטייר כחלוקה לא שוויונית בנטל. ואולם, לדעתי, העיקר חסר מן הספר: אל לנו לראות בחובת השירות הצבאי או האזרחי נטל, אלא, בראש ובראשונה זכות ואתגר. ככל שלא נראה בשירות זכות ואתגר אלא נטל ומעמסה בלבד, ימשיכו אחוזי המתגייסים לרדת אף אם תוטל חובת שירות לכולם. מה לעשות, אף אחד לא נמשך מטבעו למה שמוצג כנטל אך רבים וטובים נמשכים אל אותו נטל כשהם רואים בו זכות ואתגר. מוטב כי ניתן את דעתנו לכך שמה שאצלנו מוצג כנטל אשר מי שנושאים בו הם "פראיירים", נתפס ע"י מתבוננים מהצד כמרכיב משמעותי במה שהופך את ישראל למדינת סטארט-אפ וכמודל הראוי לחיקוי.

לו יהי.

  

האם אתר nana10 הוא עיתון ואיך כל זה קשור לארנונה?

אתר nana10 הינו אחד מפורטלי האינטרנט הפופולאריים בישראל ומציע לגולשים בו תכנים אינטרנטיים מגוונים: כתבות אקטואליה, תכנים טלוויזיוניים שמקורם בערוץ 10, מדור בלוגים מפורסם (ישראבלוג), פורומים, חנויות וירטואליות ושאר טובין וירקות וירטואליים. מהותו של הפורטל עלתה לאחרונה לדיון בפני ביהמ"ש המחוזי בת"א, וזאת, בעקבות סכסוך שנתגלע בין מפעילת הפורטל שמושבה בגבעתיים ובין עיריית גבעתיים, סביב גובה הארנונה שעל מפעילת האתר לשלם.

ככלל, נגזר גובה תשלום הארנונה שעל מחזיק בנכס לשלם לעירייה, מסיווג השימוש שנעשה באותו נכס. כך למשל, נכס המשמש ל"מסחר, שירותים ומשרדים" ייאלץ את מחזיקו לשלם ארנונה גבוהה יותר מאשר ישל מחזיק  בנכס דומה המשמש ל"תעשיה". ע"פ ההגדרה המקובלת, נכס המשמש לתעשיה הוא "נכס שעיקר שימוש הינו לצרכי ייצור". כך למשל, מבנה בו שוכנת מערכת עיתון המפיקה עיתון יומי הוא נכס המשמש לתעשייה.  בעיני המחוקק, תעשייה יצרנית ראויה לעידוד ביחס ל'סתם' "מסחר, שירותים ומשרדים" והדבר נותן את אותותיו בשיעור הארנונה.

אך מה דינו של פורטל  אינטרנטי ,הכולל ידיעות אקטואליה וחדשות ,כדוגמת nana10? מסתבר שהתשובה לשאלה זו אינה פשוטה ובמקרה של nana10 ועיריית גבעתיים היא עוררה מחלוקת סביב חיוב  כספישל 97,333 ש"ח לשנה.

כך, טענה מפעילת האתר כי אין להבחין בין נכס המשמש בסיס להפקת עיתון מודפס לבין נכס המשמש להפקת "עיתון אינטרנטי", כדוגמת nana10. לטענתה,  הליכי עריכת העיתונים, הפקתם, עריכת הכתבות וכיו"ב זהים בשני המקרים, וההבדל ביניהם מתמצה במדיה השונה בה מתפרסמים התוצרים הסופיים של התעשייה, ה'עיתונים'.

ואולם עיריית גבעתיים, בתגובה, טענה כי פורטל אינטרנט אינו 'עיתון אינטרנטי' אלא "מעין כל בו מקוון" המספק לגולשים בו מגוון שירותים, תוך חשיפתו לפרסום אגרסיבי ולתכני ערוץ 10. לטענת העירייה הרי שבניגוד לעיתון כתוב, מטרתו העיקרית של הפורטל היא מתן שירותים שונים ומכירת שטחי פרסום והפעילות המעין-עיתונאית בו היא שולית וטפלה לפעילות העיקרית. על כן, יש לסווג פעילות זו כשימוש ל"מסחר, שירותים ומשרדים" ולא כ"תעשייה", מה שכאמור יעשיר את קופת העירייה ב-97,333 ש"ח נוספים, לשנה.

שופטת ביהמ"ש המחוזי בת"א דר' מיכל אגמון-גונן קיבלה את טענת nana10  לפיה דין 'עיתון אינטרנטי' כדין עיתון מודפס. לדבריה:

" כיום עם ההתפתחות הטכנולוגית, מחליפה המדיה הדיגיטלית את המדיה הפיזית. כך ככלל, כך גם
בתחום התקשורת והעיתונות: אין עוד הכרח שייצור ייעשה במכונות רועשות באולמות ייצור ודי במחשב, תוכנה וידע אנושי. אולם, תוכנה ועיקרה של פעילות עריכת העיתון והפקתו נותרה בבסיסה ללא שינוי: גם בעיתון אינטרנטי קיימת פעילות של כתיבת מאמרים וכתבות, עריכה, הגהה, גרפיקה ושיווק, המייצרת, בסופו של דבר, עיתון המוצע לכלל הציבור. על כן, ניתן לגזור גזירה שווה ולהחיל את הסיווג "תעשייה" גם על עיתון אינטרנטי, בנסיבות המתאימות, שהרי קיומו של אלמנט "הייצור" של מוצר כזה או אחר, בין אם מדובר ב"ייצור מסורתי" ובין אם מדובר בייצור עתיר ידע, הוא המכריע לצורך הסיווג."

ואולם, בעוד אתרי אינטרנט שונים אשר יוגדרו כ'עיתון אינטרנטי' יוכלו ליהנות מהחלטה זו ולשלם פחות ארנונה, הרי שמ-nana10 נמנע הדבר. זאת, לאור התרשמות השופטת  דר' אגמון-גונן כי nana10 אינו "עיתון אינטרנטי" אלא פורטל שמצודותיו פרוסות על מרכיבים אחרים שאינם מאפיינים עיתון ואשר מטרתו:

"....לספק לגולשים תוכן, בידור ומידע, על מנת למקסם את נפח תנועת הגולשים בו ובכך להגדיל את
הכנסותיה של המערערת מפרסום באתר. למטרה זו, יש בפורטל תוספים (features), כגון תכני ערוץ 10 הניתנים לצפייה ישירה, פורום גולשים, בלוגים, משחקים, קניות מקוונות, אפליקציות שונות לטלפונים סלולאריים שניתנות להורדה וכן תכנים כתובים שונים. היינו, המטרה היא מקסום הכנסות המערערת משיווק ופרסום והאמצעי הוא התכנים השונים. רק חלק קטן מהתכנים נוצרים מתוך הפעילות המאפיינת מערכת עיתון".

אמנם,

"...גם במערכת עיתון רגילה ניתן למצוא פעילות של מכירת שטחי פרסום, אולם המדובר בפעילות הטפלה לפעילות המרכזית שהיא עבודת מערכת, כתיבת כתבות ועריכתן ואילו בענייננו דווקא פעילות התוכן באתר כולה, אשר חלק קטן ממנה, כאמור, יוחד לפעילות המאפיינת מערכת עיתון, היא הטפלה לפעילות המרכזית של האתר, שהיא שיווק ופרסום באמצעות הצגת מסרים מסחריים, מודעות פרסום, באנרים וקישורים לאתרי אינטרנט אחרים, כמו גם פרסום וקידום ערוץ 10".

בכך, סווגה הפעילות של מפעילת אתר nana10 כ"מסחר, שירותים ומשרדים" והיא נאלצה להיפרד מ-97,333 ש"ח, ככל שהכרעת ביהמ"ש המחוזי לא תבוטל ע"י ביהמ"ש העליון.

[עמ"נ  (ת"א) 26681-01-11  נענע 10 בע"מ נ' עיריית גבעתיים, החלטה מיום  30.3.2012].

ביהמ"ש העליון קבע כי ניתן להגיש תביעה בגין לשון הרע שפורסם באינטרנט בכל בימ"ש בישראל

בשנים האחרונות עלה מספרן של תביעות לשון-הרע המוגשות בעקבות דברים שנכתבו כנגד התובע באתר אינטרנט. נראה כי ככל שחולף הזמן הופכת רשת האינטרנט לזירה המרכזית של תביעות לשון הרע, תוך שהיא נוטלת את הבכורה המפוקפקת מהעיתונות הכתובה ואף מטבורה של עיר.

אחד הקשיים הפרוצדורליים עמם נאלצו תובעים להתמודד עד לאחרונה היה הקושי לוודא מראש את זהות ביהמ"ש אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעת לשון הרע בגיל דברים שנכתבו ברשת האינטרנט.

ככלל, על תובע להגיש את תביעתו לביהמ"ש אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעה. בתי-המשפט מתחלקים כיום לששה מחוזות: מחוז נצרת, מחוז חיפה, מחוז המרכז, מחוז ת"א, מחוז ירושלים ומחוז הדרום. בכל מחוז ומחוז כלולים מספר בתי-משפט שלום ומעליהם בית המשפט המחוזי. כך לדוגמא, ברשימת בתי-המשפט במחוז מרכז כלולים בתי המשפט בנתניה, כפר-סבא, פתח-תקוה, ראשל"צ, רמלה ורחובות (כולם 'בתי משפט שלום') ומעליהם ביהמ"ש המחוזי מרכז, הממוקם אף הוא בפ"ת. היה ועניין משפטי כלשהו "נתפס" בסמכות אחד המחוזות, רשאי התובע להגיש את תביעתו בכל אחד מבתי המשפט באותו המחוז. לצורך העניין: דין נתניה כדין רחובות.

"השתייכותו" של סכסוך משפטי למחוז מסוים נבחנת לאור פרמטרים שונים שנקבעו בחוק (ולעתים גם בפסיקה). המקור המרכזי ביניהם היא תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הקובעת מספר חלופות ביחס לבחינת מיקומן של תביעות שאינן תביעות שכולן במקרקעין. חלופות אלו כוללות את:

(1)  מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)  מקום יצירת ההתחייבות;

(3)  המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)  מקום המסירה של הנכס;

(5)  מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

תביעה בגין כתיבת לשון הרע אינה כרוכה בהפרה של התחייבות חוזית או במסירה של נכס ועל-כן החלופות הרלוונטיות לגביה הן חלופות (1) ו-(5). כלומר, התובע יוכל להגיש את התביעה במקום מגוריו/עסקו של הנתבע. לחילופין, יוכל התובע להגיש את תביעתו במקום המעשה שבשלו הוא תובע.

ואולם, ככל שמדובר בתביעה בגין כתיבת לשון הרע הרי ש"מקום המעשה" הוא ביטוי שאינו ברור כל-צרכו. ניתן לומר, מחד, כי המדובר במקום בו נכתבו הדברים בפועל (וקרוב לודאי שמדובר במקום מגוריו/עסקו של הנתבע). לחילופין, ניתן לומר שמדובר במקום בו הדברים נקראים או מתפרסמים. וביחס לדברי לשון הרע שפורסמו בעיתון כתוב ביכר ביהמ"ש העליון את החלופה השנייה וקבע כי מקום המעשה הוא כל מקום בו מתפרסם העיתון בו נכתבו הדברים שיש בהם לשון הרע, ולא המקום בו נכתבו הדברים בפועל [ראו בש"א 5997/96 קים נ' ארד, החלטת הנשיא א' ברק מיום 2.12.1996].

בדומה לכך ובהתייחס לדברי לשון הרע שנכתבו ברשת האינטרנט, קבעה לאחרונה שופטת ביהמ"ש העליון מרים נאור כי כיון שניתן לגלוש ולצפות בדברים בכל מקום, הרי שהדברים פורסמו למעשה בכל מקום, ומשכך ניתן להגיש את התביעה בכל אחד מבתי המשפט בישראל ואין צורך "לרדוף" אחר הכותב ולהגיש את התביעה במקום מגוריו/עסקו [ראו רע"א 530/12 ש' יעקובוביץ' ואח' נ' יוסף (ג'ו) אדוארדס זיאס, החלטה מיום 28.3.2012].

אמנם, פס"ד זה עוסק בעוולת לשון הרע ואינו קובע מסמרות ביחס לעוולות אחרות שלא נדונו בפס"ד ואשר נפוצות ברשת האינטרנט (למשל: הפרת זכות יוצרים). ואולם, נראה כי יש בסיס רחב להרחבת פסה"ד אף ביחס לעוולות אחרות, וזאת לאור הנחת המוצא כי מקום המעשה שבגינו תובעים הוא ברשת האינטרנט, כלומר בכל מקום.

בשולי הדברים כדי לציין כי פסיקות ברוח זו אף ביחס להפרת זכות יוצרים ניתנו ע"י בתי-המשפט אף בעבר [ראו למשל ת.א. (מחוזי-י-ם) 5068/03 מראות אימג' בע"מ ואח' נ' רדיקס טכנולוגיות בע"מ ואח', פסק-דינו של השופט י' שפירא מיום 2.11.2003] ולהערכתנו פסיקת ביהמ"ש העליון תחזק נטייה זו.

בכך יהיה בכדי להקל על נפגעים שונים מדברי לשון הרע ו/או הפרת זכות יוצרים אשר עד עתה נרתעו לעתים מהגשת תביעה עקב החשש כי יידרשו להגיש את התביעה במקום מגוריו של הנתבע המרוחק ממקום מגוריהם. נראה כי החלטת ביהמ"ש העליון מסירה חשש זה ופותחת את הפתח בפני הגשת תביעות בגיון עוולות שנעשו באינטרנט, בכל מקום וכבחירת התובע.