על החובה לתת קרדיט ליוצר (ועל הדרך, כמה מילים על זכות יוצרים בגופן)

האם גופן (Font) הוא יצירה המוגנת בזכות יוצרים?

בפס"ד שניתן לאחרונה ע"י שופט ביהמ"ש המחוזי (מרכז) פרופ' עופר גרוסקופף [ת"א 5311-04-08 נרקיס ואח' נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (29.12.2011)] נדחתה תביעת בעלי זכות היוצרים בגופן "נרקיסים" כנגד חברת מיקרוסופט אשר עשתה שימוש בגופן במערכת ההפעלה  "Windows".

בהכרעה עקרונית שניתנה ע"י ביהמ"ש לפני כשנה ובמסגרת תיק זה, קבע ביהמ"ש קביעה כי גופן יכול להוות 'יצירה' שהיא מושא לזכות יוצרים, וזאת, אם הגופן הספציפי הוא תוצר של השקעה שהשקיע מפתחו, ובנוסף, מגולמת בו מידה מסוימת של מקוריות ויצירתיות. על החלטה זו הרחבנו בדברים במאמר שפורסם באתר זכויות היוצרים (מבית אתר הפורומים המשפטיים).

עם תום הדיון בסכסוך זה השתכנע ביהמ"ש כי למיקרוסופט ניתן רישיון לשימוש בלתי מוגבל בגופן ומשכך, גם אם מדובר בגופן המוגן בזכות יוצרים הרי שמיקרוסופט לא הפרה זכות זו. קביעה זו ייתרה את הצורך לקבוע, במסגרת הליך זה, האם גופן "נרקיסים" עומד בתנאי הסף ונחשב ליצירה מוגנת בזכות יוצרים.

ואולם, פסה"ד מגלם בתוכו מספר קביעות עקרוניות, אשר אחת מהן מתייחסת לגדרי הזכות המוסרית של מפתח הגופן (ובעקבותיו, יוצרים אחרים).

הזכות המוסרית העומדת ליוצר

הזכות המוסרית, בקצרה, היא זכותו של היוצר "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". בנוסף, כוללת הזכות המוסרית את זכותו של היוצר "כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה", וזאת, "אם יש באלו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר" [ראו סעיפים 45-46 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007].

זכות זו עומדת במובחן מהזכות הכלכלית של היוצר, שהיא למעשה זכותו "לעשות כסף" מהיצירה, בדרכים מגוונות. בניגוד לזכות הכלכלית, הזכות המוסרית היא זכות אישית ואינה ניתנת להעברה, ולכן, גם ליוצר שאינו בעל הזכות הכלכלית ביצירה ויוצר שהעביר את זכותו הכלכלית ביצירה לגורם אחר עומדת זכות מוסרית ביצירה.

בין הטענות שהעלו בעלי הזכויות בגופן "נרקיסים" נכללה טענה לפיה מיקרוסופט מפרה את זכותו המוסרית של יוצר הגופן, מר צבי נרקיס ז"ל, בכך ששמו אינו מוזכר כיוצר הגופן בקובץ המספק מידע ביחס לגופן, במערכות ההפעלה של מיקרוסופט.

ביהמ"ש לא מצא ממש בטענה זו. לדבריו, הנוהג הוא ששמם של יוצרי גופנים מגולם בשם שניתן לגופן. כאמור, הגופן שפיתח צבי נרקיס קרוי "נרקיסים" ע"ש יוצרו. אף חברת מיקרוסופט עושה שימוש בשם זה כשם הגופן ובכך היא יוצאת ידי-חובתה ליתן קרדיט "בהיקף ובמידה המקובלים בנסיבות העניין".

ואולם, חרף זאת ו"על-מנת למנוע כל ספק בעניין" הורה ביהמ"ש למיקרוסופט לדאוג לכך שבמערכות הפעלה עתידיות יוזכר שמו של נרקיס כיוצר הגופן, וזאת, מבלי שחייב אותה לפצות את יורשי נרקיס עקב היעדר אזכורו בעבר.

אוקי, תכל'ס: מתי מגיע לי 'קרדיט'?

לעתים קרובות אני נשאל ע"י יוצרים שונים, אשר הזכות הכלכלית ביצירתם שייכת לגורם אחר, האם, למרות זאת, "הוא עדיין חייב לתת לי קרדיט?". אחת הסיטואציות השכיחות בהן עולה שאלה זו היא במקרה של מעצב שכיר אשר עיצב במסגרת עבודתו עיצובים שונים ובשלב מסוים חדל מלעבוד באותו מקום. במצב זה וככל שלא הוסכם אחרת בין הצדדים, הזכות "לעשות כסף" מהעיצובים שייכת למעביד ואולם לעובד יש עדיין זכות מוסרית באותם עיצובים.

ואולם, חשוב לזכור: הזכות המוסרית היא זכותו של היוצר כי שמו ייקרא על היצירה "בהיקף ובמידה המקובלים בנסיבות העניין" אך לא מעבר לכך.

כלומר, לא בכל מצב יהיה היוצר זכאי לקרדיט כלשהו. גם במצב בו היוצר יהיה זכאי לקרדיט כלשהו, הרי שאופן מתן הקרדיט ייבחן לאור ההיקף והמידה המקובלים בנסיבות העניין, למשל, בהשוואה ליצירות דומות שיצרו אחרים.

לכן, חשוב לבחון את הנסיבות באופן פרטני ומעמיק טרם ביסוס הליך משפטי בגין השמטת קרדיט ליוצר. ככל שנוצר הרושם כי מקובל לתת קרדיט ליוצר ביצירות המדוברות וכי הקרדיט ניתן באופן מסוים תקבל דרישתו של היוצר לקבל קרדיט הולם משנה תוקף ובמידה והיוצר לא יקבל קרדיט, יהיה בכוחו לתבוע פיצוי כספי על הפרת זכותו המוסרית ביצירה.

על עורכי-דין ותוכניות ריאליטי

אפתח בגילוי נאות: מעולם לא צפיתי בפרק מלא מתוך תוכנית ריאליטי, ודאי לא בסדרת ריאליטי במלואה. לכל היותר זכיתי לספוג מן האור בהתעכבות של כמה דקות במסגרת זפזופ נעדר תכלית.

ככה זה אצלי. כאינטלקטואל בעל עולם רוחני עשיר במיוחד, אני מעדיף לנצל את זמן האיכות שלי לצפייה במשחקים משמימים של ליגת-העל הישראלית (הליגה "הששית בטיבה באירופה") ובהאזנה לדיאלוגיים סוקראטיים של רון קופמן ושלמה שרף בתוכנית "יציע העיתונות". לקינוח, וכיאה לאיש העולם הגדול, אני נוהג להירדם אל מול  משחקי פוטבול אמריקאי, ספורט מעודן ואלגנטי במיוחד. מה לעשות, כל אחד והדרך שלו להפיג את המתחים שהוא צובר ביום-יום.

למרות זאת, גם טיפוס יבשושי ו"old fashion" שכמוני אינו יכול להתעלם מתופעת תוכניות ה'ריאליטי' הבלתי נלאות המשתלטות על המסך ועל השיח הישראלי.

כעו"ד המייעץ דרך קבע ליוצרים מתחילים, אני נתקל כמעט מדי שבוע בצעירים נלהבים הסבורים כי באמתחתם מצוי ה-קונספט הבא של תוכנית ריאליטי, ומה שנותר הוא רק להגן עליו משפטית ולמכור אותו בכמה מיליוני דולר. רצוי במזומן.  שאלת הההגנה המשפטית על פורמטים של תוכניות ריאליטי היא מורכבת במיוחד, וכתבתי על-כך בעבר באכסנייה המכובדת של אתר הפורומים המשפטיים.

והנה, מסתבר שעו"ד ומשפטנים הפכו למשתתפים קבועים בתוכניות הריאליטי, ודבר זה הוא לצנינים בעיני חלק מעוה"ד החרדים לכבוד המקצוע (ולא, אין הכוונה ל"חרדים" מה"ריאליטי" החדש של מהדורות החדשות).

זכור לי אף נאום חוצב להבות של עו"ד בכיר אשר מחה כנגד כוכבת תוכנית ריאליטי שהצהירה במהלך תוכנית כי בחרה בלימודי המשפטים כי "זה המסלול הכי קל" ובכך, לדבריו, ביישה את כלל ציבור עוה"ד שרבים מתוכו מקדישים ימים כלילות על-מנת לספק שירותים ברמה מקצועית גבוהה.  

מציאות זו אף הביאה את אחד מחברינו למקצוע להגיש תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עוה"ד בה הלין "על תופעה מדאיגה שהולכת ומחמירה של השתתפות עו"ד, מתמחים וסטודנטים למשפטים בתוכניות ריאליטי בכלל ובפרט בתוכנית 'הישרדות'".

כיון שתלונה זו לא עסקה במקרה ספציפי, היא נגנזה ע"י הועדה. ואולם, הועדה ציינה כי "לעורכי דין ומתמחים אין מניעה להופיע בתקשורת והוועדה אינה יושבת כצנזור על הופעות אלה" [א"ת 163/11], ומשכך היא מותרת, ככל שעוה"ד המשתתפים בהם מקפידים על כללי האתיקה המחייבים אותם כעו"ד.

  

כשלעצמי, אני סבור שהמאבק על "כבוד המקצוע" הוא אנכרוניסטי, ולא רק בהקשר של תוכניות הריאליטי. לדעתי, לא המקצוע עושה את האדם, האדם הוא שעושה את המקצוע. זכותו של כל אדם, עו"ד ושאינו כזה, למצב את עצמו ציבורית באופן הראוי בעיניו, והציבור הוא שיחליט אם לשכור את שירותיו, אם לאו.

בכל מקרה, לא ברור לי מה מחפשים עו"ד בתוכנית כמו "הישרדות". האם החיים כעו"ד בישראל כיום אינם אתגר הישרדותי מספק די הצורך? ;)

  

  

נדחתה תביעה ייצוגית בעניין Google Books

לפרויקט הספרים הגרנדיוזי משהו של Google, שמור בשנים האחרונות מקום של כבוד בשיח המשפטי סביב זכויות היוצרים בעידן האינטרנט.

במסגרת הפרויקט, אשר הושק ע"י Google בשנת 2004, סורקת Google ספרים כתובים, יוצרת עותק דיגיטאלי של כל אחד ואחד מהם ומאחסנת את העותקים בשרתיה. זאת עושה Google מתוך חזון ליצור ספרייה דיגיטאלית של כלל הספרות עלי-אדמות ולהנגישה לכל אזרחי העולם.

בכך, מעוניינת Google להרחיב את המקורות אליהם היא מאפשרת גישה באמצעות מנוע החיפוש שהיא מפעילה. עם הגשמת החזון, יוכל כל גולש המעוניין לאתר חומר רלוונטי "להיזרק" לעמוד רלוונטי בספר שאותו הוא כלל איננו מכיר, וזאת על בסיס מילת חיפוש שיזין במנוע. נכון להיום נסרקו במסגרת הפרויקט  למעלה מ-15 מיליון ספרים הכתובים ב-400 שפות שונות ו-Google אף רכשה ממספר אוניברסיטאות מובילות בארה"ב את אוצרות הרוח הגנוזים בספריותיהן.

שלא במפתיע, לא הכל שבעי רצון מהתקדמות הפרויקט והשלכותיו, מה שהוביל למספר עימותים מתוקשרים בין Google לבין גורמים שונים. המפורסם שבהם, התפתח לתביעה ייצוגית שהוגשה כנגד Google ע"י איגוד המו"לים ואיגוד הסופרים בארה"ב, אשר מטעמים ברורים חששו מתהליך ה"גוגליזציה" אשר עלול לעבור על הספרות הכתובה, ולכרסם בהכנסותיהם לאחר שסופרים צעירים יעדיפו לפרסם את ספרם במהדורה דיגיטאלית בלבד, בשיתוף Google ומבלי לבוא במגע עם המו"לים הישנים והטובים.   

כעבור חודשים ארוכים של התדיינות משפטית גיבשו הצדדים הסדר פשרה אשר אפשר ל-Google לעשות שימוש מוגבל בספרים, ככל שבעל הזכויות בהם אינו מביע התנגדות מפורשת לכך. בנוסף, הסכימה Google להגביל את היקף החשיפה לתוכנם של הספרים ולשתף את המו"לים והסופרים ברווחיה.

ואולם, בחודש מרץ האחרון דחה ביהמ"ש הסדר פשרה זה בעקבות התנגדות צדדים שלישיים שונים שטענו שאף בתצורתו הנוכחית הוא פוגע בתחרות ובזכויות היוצרים. בשלב זה, טרם ידוע מה יעלה בגורלו של החזון. לפי אחת ההערכות, הסדר פשרה משופר שיכלול התחייבות של Google לבקש אישור מראש מהסופר, טרם שימוש בספרו, יקבל את תעודת ההכשר לה זקוקה Google על-מנת לסלול את הדרך להגשמת החזון.

אחת מנגזרות הביניים של הפרויקט אשר פועלות כבר כעת הינה שירות Google Books ("גוגל ספרים")). במסגרת תת-פרויקט זה פונה Google לסופרים שספריהם נסרקו על-ידה ומציעה להם להצטרף ל"תוכנית השותפים" שלה (Google Books Partner Program). במסגרת "תוכנית השותפים" , מציעה Google לסופרים להציג עותק דיגיטאלי של קטע פתיחה מספרם, קטע אשר יוצג בתצוגה מקדימה בחיפוש שיערוך גולש על-בסיס שם הספר או הסופר. היקף הקטע שיעלה כתוצאת החיפוש ייקבע ע"י הסופר. בנוסף ייחשף מבצע החיפוש למספר קישורים לרכישת הספר בחנויות מקוונות, קישורים אשר יופיעו בתוצאות החיפוש ה"עליונות", בהתאם להכוונת בעל הזכויות.

היה וסופר אינו מעוניין להצטרף ל"תוכנית השותפים", מסתפק מנוע החיפוש בהצגת תצוגה הכוללת את הפרטים הבסיסיים של הספר, וכן ציטוט בהיקף מינימאלי של 2-3 שורות מהספר, ומבלי שמבצע החיפוש מנותב, במקביל, לחנויות מקוונות בהן ניתן לרכוש את הספר.

נראה כי ככל שסופר מחליט להצטרף ל"תוכנית השותפים", הרי שהשימוש שנעשה ביצירתו במסגרת תוצאות החיפוש נעשה בהסכמתו ומשכך נראה כי הוא מותר. ואולם, האם יכול סופר שלא הצטרף לתוכנית השותפים כי השימוש שעושה Google בספרו מבלי שנטלה ממנו רשות מהווה הפרת זכות היוצרים שלו או התעשרות של Google על-גבו של הסופר?

מחד, נראה כי Google לא תוכל להתכחש את הרווח שהיא מפיקה מהשירות, רווח שנעשה על-בסיס יצירתם של אחרים. ככל שהמנוע החיפוש כולל קטעים מספרים רבים יותר, הרי שהוא הופך שמיש יותר ומסייע ל Google להשיא את רווחיה. מאידך, ספק אם ציטוט אקראי של כמה שורות יהווה שימוש ב"חלק מהותי" מהיצירה כולה אשר יחשב להפרת זכות יוצרים.

אף אם נראה בכמה שורות "חלק מהותי" מהיצירה, יתכן והשירות שמספקת Google על תועליותיו החברתיות יחסה תחת הגנת ה"שימוש ההוגן" שמאפשרת שימוש ביצירה אף ללא הרשאה. כך למשל התייחסו בתי המשפט בארה"ב ליצירות צילום המופיעות במסגרת תוצאות החיפוש ב Google ללא הרשאת בעלי הזכויות כאל "שימוש הוגן", וזאת, לאור התועלת החברתית הרבה בעצם קיומו של מנוע החיפוש של Google.

לטעמנו, מדובר בשאלה פתוחה לדיון והכרעה ואין לנו אלא להמתין להכרעת ביהמ"ש בעניין, היה ויידרש לה.

התובע בת"צ 11319-04-11 בראונר נ' Google Inc., אשר נדונה לאחרונה בביהמ"ש המחוזי בירושלים בפני השופטת תמר בזק-רפפורט, בחר שלא להביא את שאלת הפרת זכות היוצרים לדיון ישיר, וניסה "למנף" את השאלה המשפטית לתביעה ייצוגית נגד Google.

לטענת התובע, Google מפרה זכות יוצרים ומתעשרת על גבו של ציבור סופרים רחב ומשכך ראוי לברר את תביעתו נגדה כתביעה ייצוגית. לטענתו, הסופרים ובעלי הזכויות הינם בגדר "לקוחות" של Google אף אם לא הצטרפו ל"תוכנית השותפים". השימוש שעושה Google בתכנים שהיא מפרסמת, הוא הפרת זכות יוצרים והתעשרות של Google על-גבם של "לקוחותיה", ומשכך ראוי להכיר בתביעה כייצוגית ולדון במסגרתה בשאלות המשפטיות העקרוניות, לגופן.

ואולם, בהחלטה מיום 23.11.2011 דחה ביהמ"ש על הסף את בקשת התובע להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית.

במסגרת החלטתו הדגיש ביהמ"ש את העיקרון לפיו דיון בתביעה כתביעה ייצוגית אפשרי רק על-בסיס עילות מסויימות ומוגדרות שהוסדרו בחקיקה. עילות כ"הפרת זכות יוצרים" או "עשיית עושר ולא במשפט", אינן כלולות ברשימות עילות אלו.

כאמור, אף התובע דנן ניסה לעקוף בעיה זאת תוך הצבת מודל לפיו Google היא "עוסק" המספק שירותים ל"לקוחותיו" – הסופרים שלא הצטרפו לתוכנית השותפים, אשר מקבלים ממנה "שירותי פרסום" בעצם הופעתם בתוצאות החיפוש.  לדבריו די בכך בכדי להכשיר את התביעה למסגרת הדיון של תובענה ייצוגית.

בתגובה קבע ביהמ"ש כי הניסיון להגדיר את פעולת Google כ"שירות פרסום" וזאת בכדי להקנות לה אופי צרכני אשר יביאה בגדרו של הליך בתביעה הייצוגית הינו ניסיון מלאכותי. הלקוחות של Google, לצורך העניין, הם משתמשי הקצה המבצעים חיפוש באתר ולא הסופרים שהם לכל היותר מעין "ספקים" של Google וככאלה, אין ביכולתם להביא את עניינם כנגד Google במסגרת תביעה ייצוגית ועליהם לעשות זאת במסגרת הליך "רגיל".

 והשאלות העקרוניות? הן "תיאלצנה" להמתין לבירור במסגרת המתאימה לכך.

    

  

  

צילמתי ספל. האם יש לי זכות יוצרים בצילום?

לפני מספר ימים נחה עלי הרוח (מה שלא קורא לעתים קרובות) והחלטתי לצלם 'סט תמונות' של כלי המטבח הספורים המצויים בביתי. בין היתר, צילמתי את ספל הקפה החביב עלי, כשהוא מעוטר בשאריות נס-קפה-וניל וחלב 1%, ואף הצבתי את התמונה בבלוג, להנאתכם הצרופה.

האם יש לי זכות יוצרים בתמונה זו? האם מי שיעתיק את התמונה מבלוג זה ויעלה אותה באתרו האישי עלול לגלות כעבור מספר ימים כתב-תביעה אגרסיבי, פרי מקלדתי, בתיבת הדואר שלו?

בדומה לשאלות משפטיות רבות אחרות, אף התשובה לשאלה זו מורכבת במקצת.

ככלל, ע"פ החוק הישראלי, "יצירת צילום" הינה יצירה וליוצרה זכות-יוצרים בה.

ככל יצירה אחרת אשר ליוצרה זכות יוצרים בה, אף יצירת צילום צריכה לגלם בתוכה מקוריות ולהיות פרי השקעה מינימאלית של היוצר-הצלם על-מנת שתיחשב ליצירה. בהיעדר מקוריות והשקעה, אין "יצירה" וממילא אין זכות יוצרים. צילום שהוא פרי עימוד ועיצוב ייחודיים יצלח דרישות סף אלו בקלות ויהווה יצירה מוגנת.

אף כשמדובר בתמונות "פשוטות" המגמה היא שלא "להקשות" על צלמים ו"לצקת" בצילומיהם זכות יוצרים. כדברי השופטת דליה מארק-הורנצ'יק:

"על פי הדעה הרווחת בפסיקה בארה"ב גם צילום של זוג נאהבים על רקע של שקיעת השמש, או של מגדל פיזה, הגם שהוא צילום נפוץ שצולם אין ספור פעמים, עדיין יש לו ייחוד משלו, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצילם אותו, ואין  שני צילומים זהים לחלוטין, כל צלם זכאי לצלם את מגדל פיזה פעם נוספת מאותה זוית ובאותם תנאי תאורה אך אין הוא רשאי להעתיק צילום שעשה אחר מבלי לקבל רשות לכך, בדרך זו המשפט מגן על ביטוי שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות ושהוא תוצאה של כשרון ומאמץ".

[ת.א. (שלום-ת"א) 60739/04 אל-אור בע"מ נ' המועדון לספורט תרבות ונופש באוניברסיטת ת"א וא' (14.6.2006)].

ואולם, אין פירושו של דבר שלכל צילום "יש ייחוד משלול, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצילם אותו". לעתים, 'פשטותו' של הצילום תשמוט את הקרקע מתחת לזכות היוצרים של הצלם.

כך למשל, בהתייחס לתמונות סטנדרטיות של כלי בית אשר הוצגו באתר מכירות קבע לאחרונה בימ"ש השלום בת"א-יפו כי בצילומים מסוג זה "אין כל ייחודיות מקוריות, והתובע לא הוכיח כי יש בהם משהו מעבר לצילומי כלי בית אחרים...הם אינם שונים מאלה אשר מופיעים באתרים אחרים, כפי שניתן להתרשם בדוגמאות לאתרי אינטרנט אותם הציג בפני הנתבע". לאור זאת ובהתחשב בתום-לבו של הנתבע, דחה ביהמ"ש תביעה זו למרות ששוכנע כי הנתבע העתיק צילומי מוצרים מאתר אחד המכירות של התובע והציבן באתר המכירות שלו [ת.א. (שלום-ת"א) 64269/07 אלון שטיינברג נ' דן סמבירא, החלטת השופטת הבכירה חנה ינון (12.1.2011)].

בשורה התחתונה:

ניתן לומר שכמעט כל צילום יהווה יצירה המוגנת בזכות יוצרים. ואולם, לא כל צילום יהווה יצירה המוגנת בזכות יוצרים. ככל שמדובר בצילום פשוט, "ישיר" שכמותו מצויים רבים - הוא לא יהווה מושא לזכות יוצרים. רק צילום שיש בו אלמנט מסוים של ביטוי עצמי של הצלם יצדיק מתן זכות יוצרים.

אז מה נסגר עם ספל הקפה שלי?

מצד אחד, מדובר בצילום פשוט וישיר של ספל, כמותו, כך נראה, מצויים רבים. מצד שני, אני עומד על כך שיש בו מספר מאפיינים ייחודיים: הלכלוך על הדפנות, שאריות הקפה והחלב, האור המעומעם במטבח ביתי והמפה הישנה - כל אלו משווים לצילום ארומה ייחודית שיתכן ומבססת לי זכות יוצרים. מה אתם אומרים?

אולי כדאי שמישהו יעתיק אותו וינסה לאתגר בעניין את ביהמ"ש? ;)

 

"ויקיפדיה" בשימוש בתי-המשפט

לפני מספר שבועות יצא לאור הספר "רשת משפטית: משפט וטכנולוגיות מידע" (הוצ' הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א).

המדובר באסופת מאמרים העוסקים בממשק בין משפט וטכנולוגיה ואשר חוברו ע"י חוקרים הפועלים כיום בישראל. עורכי הספר הם פרופ' ניבה אלקין-קורן, מי שמכהנת כדיקן הפקולטה למשפטים וראש המרכז למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה, ופרופ' מיכאל בירנהק, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. 

"אינטרנט" בפסיקת בתי-המשפט
  

פרופ' אלקין-קורן ופרופ' בירנהק, מחשובי החוקרים הפועלים כיום בישראל בתחומים אלו, אף תרמו לספר ארבעה מאמרים מרתקים שחברו במשותף. באחד ממאמריהם סקרו את מופעי המונח "אינטרנט" בפסיקת בתי-המשפט בישראל, החל מפסה"ד הראשון שאזכר מונח זה וניתן בשנת 1997 ועד לשנת 2010 בה נערך המחקר שבבסיס מאמר זה [ראו:"'אינטרנט' בפסיקה בישראל: ספירת מלאי", עמ' 47-63 בספר הנ"ל; פסה"ד הישראלי הראשון בו אוזכר המונח "אינטרנט" הוא פסה"ד של ביה"ד הארצי לעבודה דב"ע נז/3-164 עופרי נ' אלקטרוניקס ליין (א.ל.) בע"מ, פורסם באתר "נבו").

תוצאות המחקר מלמדות כי עם השנים מופיע המונח "אינטרנט" ביותר ויותר פס"ד של הערכאות השונות. הרשו לי להניח, כי לא נפלתם מהכיסא למקרא ממצא זה. אגב, רובם המוחלט של האזכורים, כ-72%, הם אגביים ולא עוסקים מהותית באינטרנט ובהסדרה המשפטית הייחודית שהוא מצריך.

הויכוח סביב אמינותו של אתר "ויקיפדיה"

 

המחברים לא הסתפקו בסקירת מופעי המונח "אינטרנט" בפסיקת בתי-המשפט וביקשו לבחון, בנוסף, את מידת השימוש שעושים בתי-המשפט באחת מהתופעות האינטרנטיות הבולטות כיום: האתר ויקיפדיה.

קצת היסטוריה: האתר "ויקיפדיה – האנציקלופדיה החופשית", הוקם בשנת 2001 ומנוהל ע"י קרן ויקימדיה. האתר מהווה למעשה נציקלופדיה הנכתבת בפועל ע"י הגולשים/קוראים אשר כל אחד מהם יכול לכתוב ערכים באתר או לערוך ערכים קיימים. התוצאה היא מערכת ידע מקיף המחולק לערכים שונים ותוך שהערכים נכתבים בשפות שונות ואשר לכל גולש גישה חופשית אליו. רובנו מכירים היטב את הגרסה העברית של האתר, שהיא אחת מני רבות. כך למשל, פועל האתר אף בגרסה אידישאית בשם "וויקיפעדיא"). במקרים רבים, מופיע הערך של ויקיפדיה כ"תוצאה ראשונה" של חיפוש הערך במנוע החיפוש של Google, ולא בכדי. נסו ותיווכחו בכך.

ואולם, אליה וקוץ בה: המציאות בה כל גולש יכול לנסח תכנים ו/או לערוך אותם פותחת פתח להשתרבבותם של תכנים מוטעים המוצגים כעובדות. חמור מכך, האתר מהווה לעתים כר פורה למניפולציות של גורמים מסחריים ובעלי אינטרסים שונים המנצלים את החזות התמימה והאובייקטיבית של האתר בכדי לשתול בו מסרים שישרתו אותם.

  

מנגד, טוענים קברניטי האתר וחסידיו כי מעורבותם האפשרית של כלל הגולשים בתכני האתר מצמצמת את זמן הקיום של תכנים שגויים או מניפולטיביים. האתר אף מתנהל לאור מערכת כללים ומסתייע בעורכים-ותיקים שתפקידם לפקח, במידת מה, על הפעילות בו. בעניין זה מציינים המחברים את הבדיקה שערך כתב העת החשוב Nature, במסגרתה נבדקו 42 ערכים מקבילים באתר ובאנציקלופדיה רבת המוניטין "בריטניקה". מסקנת הבודקים הייתה בעוד שבערך המופיע בויקיפדיה אותרו, בממוצע, 4 אי-דיוקים, הרי שערך ממוצע בבריטניקה היו, בממוצע,  4 אי דיוקים, כך שהפער בין האנציקלופדיות אמנם קיים אך אינו רחב במיוחד.

תוצאות מפתיעות אף יותר עלו במחקר שנערך במשותף ע"י המרכז הרפואי 'שיבא' בתל-השומר ובית החולים 'ג'פרסון' בפילדלפיה ארה"ב והשווה בין מידע המופיע בויקיפדיה בעניין מחלת הסרטן לבין מידע מקביל באתר של המכון הלאומי לסרטן בארה"ב. למרבה ההפתעה, גילה המחקר כי "לא נמצא הבדל בין האתרים מבחינת היקף התוכן או ירידה לפרטים. שניהם הציגו חומר בדומה למה שמופיע בספרות מקצועית, ושניהם הקדישו מעט מאוד מקום לאספקטים השנויים במחלוקת בטיפול בסרטן" [ראו דברי עורך המחקר ד"ר יעקב לורנס, "בשיבא חוקרים את אמינות האינטרנט", נצפה ביום 23.10.2011 באתר האינטרנט של ביה"ח שיבא בכתובת http://ella.sheba.co.il/162/39.htm". מאמרם של אלקין-קורן ובירנהק לא התייחס למחקר זה].

"ויקיפדיה" בשימוש בתי המשפט

רבים מאיתנו עושים כיום שימוש תדיר במאגר ויקיפדיה בכדי לדלות מידע ראשוני. ואולם, המחקר שבבסיס מאמר זה גילה כי לאחרונה מתרחב השימוש של בתי-המשפט במאגר של ויקיפדיה. עד למועד הבדיקה שערכו המחברים במהלך שנת 2010, אותרו על-ידם 35 אזכורים של האתר בפסיקת הערכאות השונות בישראל (האזכור הראשון הוא בפס"ד של בימ"ש השלום ברמלה ת"א 9646/01 בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' אברהם אליהו ובנין קידוחים בע"מ, פורסם באתר "נבו"). בין הערכים אליהם הפנו בתי-המשפט בפסיקותיהם ניתן למצוא את ערכים כדוגמת: "פדופיל", "מזרחיים", טוקבק", "דואר זבל" ואחרים. לרוב, המדובר היה באזכורים שלא השליכו באופן ישיר על ההכרעה שבבסיס פסק-הדין.

ואולם, אזכור אתר ויקיפדיה במסגרת תיק רצח שנדון בביהמ"ש המחוזי בחיפה הטריד במיוחד את המחברים [תפ"ח (מחוזי חיפה) 5021/08 מדינת ישראל נ' עומר, פורסם באתר "נבו"].

במסגרת הדיון בתיק העיד הנאשם כי ירה "כדורי דום דום" בהרוג. הכדורים שהוצאו מגופת ההרוג היו כדורים מסוג "hollowpoint". האם "כדורי דום דום" וכדורי "hollowpoint" חד הם? אם כן, בפנינו הודאה של הנאשם ביסודות העובדתיים של העבירה. אם לא, הרי שהמקרה מורכב יותר. מושגים אלו הופיעו בחוות-דעת של קצין מעבדת נשק, אשר נדונה בפני ביהמ"ש אך משמעותם לא הובררה כל צרכה. לכן, פנה ביהמ"ש לערך " Hollow Point Bullet" בויקיפדיה תוך שהוא למד ממנה כי כדורי "דום דום" הם כדורי "hollowpoint", הבחנה שסללה את הדרך להרשעת הנאשם.

דעת המחברים אינה נוחה מכך שביהמ"ש עושה שימוש באתר ויקיפדיה משל היה מדובר בספרות מקצועית, למרות שמדובר באתר שספק רב אם ניתן להסתמך על המידע המופיע בו כאל מידע מקצועי ואמין. לדידם, הסתמכות כזו בעייתית במיוחד כשעסקינן בתיק רצח.

לטעמי, מאידך, אין לא לפסול הסתמכות על מקורות כויקיפדיה באופן אוטומטי אלא יש לבחון כל מקרה לגופו. בסופו של דבר, הטכנולוגיה, האינטרנט ואתרים מסוגו של ויקיפדיה הולכים ותופסים מקום מרכזי בחיינו ובאופן בו אנו תופסים אותם, ואך טבעי הוא שרישומם יהיה ניכר בעתיד בפסיקת בתי המשפט. אדרבה, יתכן והפיכתו של אתר כדוגמת ויקיפדיה למקור מידע מרכזי תסייע למלאכת סינון הטעויות המשתרבבות אליו כך שהחברה כולה תצא נשכרת. בד בבד, חשוב כמובן להדגיש את הסכנות הטמונות בהסתמכות על ויקיפדיה ולקוות כי החברה בכללה ומערכת המשפט בפרט תדענה להשתמש בכלי באופן מושכל, מבלי לזנוח אותו כליל או להפוך אותו לאורקל של המאה ה-21. 

  

האם אפשר לקיים אסיפת דיירים באמצעות הדואר האלקטרוני?

מה יפים הם חיינו תחת שלטון האינטרנט: אפשר 'לעשות קניות' באינטרנט, 'להתחיל' עם בחורה באינטרנט, 'להתחבר' עם סלב'ס ברשתות חברתיות אינטרנטיות וגם לשלם את חשבונות החשמל באינטרנט. מגניב, אה?

דא עקא, רבים סבורים, שלא בצדק, כי האינטרנט מהווה פלטפורמה בידורית בלבד ועל-כן אין להתייחס ברצינות לפעולות שונות שאנו מבצעים בו. "נכנסתי לאתר, הקלקתי על "I Agree" אבל לא קראתי מה כתוב ולמה אני מסכים. האם אני יכול להתחרט?", אני נשאל לעתים קרובות, אך  נאלץ להשיב כי לרוב, התחייבות משפטית שניתנה דרך האינטרנט מחייבת, ככל התחייבות אחרת (אם כי כמובן שיש לבחון כל מקרה לגופו ורצוי אף להיוועץ בעו"ד...;)).

שוו בנפשכם כי לאחר שהזמנתם מוצר מאתר מכירות באינטרנט, תקבלו הודעה מהחנות האינטרנטית לפיה היא אינה מכירה בעסקה. יש לשער כי חלקנו לא יהיה שבע רצון מהתנערות שכזו, שהרי בוצעה עסקה, "ומה פתאום הם מתחרטים עכשיו?". טענה צודקת, כמובן, אך היא צודקת באותה מידה לגבי שני הצדדים.

לא כך סבר זוג דיירים בבית דירות תל-אביבי שעניינם נדון לאחרונה בפני המפקח על רישום המקרקעין בתל-אביב (תיק 514/10 ההחלטת המפקח אורן סילברמן הינה מיום 18.7.2011 ופורסמה במאגר "נבו". החלטת המפקח על המקרקעין שקולה לפס"ד של בימ"ש השלום). בני הזוג דנן סרבו לשאת בתשלום היחסי בגין עבודות שיפוץ שבוצעו בבניין, וזאת, בין היתר, בטענה כי ההחלטה על ביצוע העבודות לא נתקבלה בהצבעה באסיפה מסודרת של כלל דיירי הבניין אלא באמצעות הודעות הדואר האלקטרוני שנשלחו ע"י הדיירים לוועד הבית ובהן הביע כל דייר את עמדתו. בסופו של דבר ועם קבלת רוב כנדרש, הוחלט לבצע את עבודות השיפוץ.

ואולם, טענת בני הזוג נדחתה ע"י המפקח. לדברי המפקח הוכח כי טרם קבלת ההחלטה על ביצוע העבודות התקיים בין הדיירים דיון ענייני ופתוח סביב נחיצות השיפוץ, הגם שהדיון נערך, כאמור, כשכל דייר טוען את טיעוניו בהודעת דוא"ל. דיון ענייני ופתוח סופו שיביא להחלטה מושכלת גם מבלי שכל הדיירים נוכחים יחד, פיזית, בחדר אחד.

בנוסף, אף הוכח לדעת ההמפקח כי קיום הצבעות ע"י משלוח הודעות דוא"ל הינה דרך נהוגה ומקובלת בקרב דיירי אותו בניין ולא הליך חריג.

יתרה מזו, הסתבר כי בני הזוג שתקפו את חוקיות ההצבעה באמצעות דוא"ל השתתפו בדיונים האינטרנטיים שקדמו למתן ההחלטה, ואף הביעו את דעתם בהודעת דוא"ל ששלחו. רק לאחר שנתקבלה החלטה בניגוד לרצונם, "נזכרו" בני הזוג לטעון לאי-חוקיות ההליך. לו סברו בני הזוג כי מדובר בהליך לא חוקי, היה עליהם להתנגד לו מלכתחילה ולסרב להשתתף בו. משלא נהגו כך, הרי שאף הם הסכימו לכך שההחלטה תתקבל באופן זה ואל להם לנסות ולשנות החלטה זו, בדיעבד.

מטעמים אלו ובהצטרף לטעמים נוספים, חייב המפקח את בני הזוג  לשאת בתשלום חלקם בגין הוצאות שיפוץ הבניין.

לאור זאת חשוב לזכור:

ביצוע פעולה באמצעות האינטרנט עלול להתפרש כהסכמה להיות האינטרנט הפלטפורמה הראויה לביצוע אותה פעולה.

ככל שאדם נדרש לבצע פעולה באינטרנט אשר לדעתו היא לא חוקית או מנוגדת לחוק, למוסכמה או לנוהל אחר כלשהו , עליו לסרב לעשותה ולדרוש לבצע את ההליך בדרך הראויה ומבעוד מועד.

אלמלא יעשה כן, יתכן ותימנע ממנו האפשרות להשיג כנגד הפעולה ותוצאותיה בהמשך.