האם למנהל קבוצת פייסבוק יש עילת תביעה בגין דברי לשון הרע שנכתבו על הקבוצה?

חלק ניכר מהדיון ברשת החברתית www.facebook.com מכונס בתוך ה"קבוצות", מעין פורומים סגורים ובהם חברות וחברי הקבוצה מדסקסים בעניינים שונים. לכל קבוצה מוגדר מנהל (או מספר מנהלים) שהוא לרוב אחד החברים הפעילים ביותר בקבוצה.

לאחרונה נדרש בית משפט השלום בתל-אביב לשאלת קיומה של עילת תביעה אישית של מנהל הקבוצה כלפי מי שהוציא את דיבת הקבוצה רעה [ת.א. 61284-07-17 רובין נ' אליהו ואח', פסק דינו של כבוד השופט אביים ברקאי מיום 12.2.2018].

המדובר בתביעה שהגיש מנהל קבוצת "לב אמיץ", המיועדת לדיונים בנושאי זכויות הגבר במשפחה והיא הוגשה על ידי מנהל הקבוצה בעקבות כתבה על הקבוצה בה נכתב, בין היתר, כי בפועל "מדובר בפלטפורמה לשיתוף תמונות של נשים, נערות, ואפילו ילדות למטרת החפצה ומיניות". 

בהחלטה שניתנה כבר בשלב קדם המשפט הורה בית המשפט על מחיקת התביעה על הסף וזאת, טרם דיון לגופו של עניין בשאלה האם הדברים שנאמרו בכתבה מהווים לשון הרע.

קביעת בית המשפט נסמכה על הוראת סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 בו נקבע כי:

"לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כלשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".

כלומר, בניגוד לאדם פרטי או תאגיד אשר יכולים להגיש תביעה אישית בגין הכפשת שמם שלא כדין, "חבר בני אדם", כלומר ציבור או קהילה, אינם בעלי זכות תביעה אזרחית אישית בעוולת לשון הרע. מה שבאפשרותם לעשות במקרה של הוצאת לשון הרע נגד ציבור או קהילה הוא לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה ולבקש ממנו כי יגיש כתב אישום פלילי כנגד המכפיש. מבחינה מעשית, אופציה זו כמעט ואינה קיימת מאחר ובפועל היוהמ"שים לדורותיהם נמנעים מלהגיש כתבי אישום בגין לשון הרע[1].

בנסיבות עניין זה קבע בית המשפט כי מאחר ושמו של מנהל הקבוצה לא הוזכר בכתבה, אף לא ברמז, הרי שאין לו (ולמי מחברי הקבוצה) עילת תביעה כנגד מפרסמי הכתבה. לדברי ביתה משפט, אדם סביר הקורא את הכתבה בה לא נזכר כלל שמו של מנהל הקבוצה, או אדם הגולש בקבוצה, אינו מייחס את הדברים האמורים בכתבה כמטילים צל על מנהל הקבוצה אלא, לכל היותר, על הקבוצה כולה (המונה 200,000 חברים), ובגין זאת, כאמור, אין למנהל עילת תביעה אישית.  

בשולי הדברים ציין בית המשפט את הפרדוקס במסגרתו הגם שלמנהל הקבוצה אין עילת תביעה בגין הוצאת לשון הרע על הקבוצה, הוא עשוי להיתבע בגין דברי לשון הרע או עוולות אחרות שנעשו במסגרת הקבוצה. בית המשפט קבע כי אין בפרדוקס זה בכדי להשפיע על מסקנתו ודימה את נסיבות העניין למקרהו של בעל בית דפוס העשוי להיתבע בגין הדפסת עיתון שיש בו לשון הרע ועותקיו הודפסו במפעלו, אך לא יהיה בעל עילת תביעה בגין לשון הרע שיוציא מאן דהו כנגד העיתון.

לאור זאת החליט בית המשפט, כאמור , למחוק את התביעה (אך לא לדחותה) וזאת כדי לא לחסום בפני התובע את האפשרות לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה ולבקש ממנו להגיש כתב אישום פלילי.  

---

[1] בימים אלו מונחת בפני הכנסת הצעת חוק אשר אם וכאשר תתקבל תאפשר למי שנמנה על ציבור ספציפי – חיילי וחיילות צה"ל – להגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע. הצעת החוק הוגשה בעקבות פרשת הסרט "ג'נין ג'נין" במסגרתה נדחתה תביעת לוחמים שלחמו בקרב בג'נין במהלך מבצע עופרת יצוקה. ואולם אף אם תתקבל הצעת חוק זו לא יהיה בכך פיתרון לחברי קבוצות אחרות שייפגעו מלשון הרע.

על הקשר בין המגילות הגנוזות, זכויות היוצרים ופרס ישראל

השבוע הודיע שר החינוך נפתלי בנט, על החלטתו להעניק את פרס ישראל בחקר מדעי היהדות לפרופ' אלישע קימרון. פרופ' קימרון הוא מחשובי החוקרים של המגילות הגנוזות שנתגלו לפני כמה עשורים במדבר יהודה ואשר שופכות אור פרטים רבים בהיסטוריה היהודית של ימי בית שני.

בין פועליו הרבים של פרופ' קימרון יש למנות את פיענוחן של חלק מהמגילות. בפועל, התגלו חלק מהמגילות כקרעים-קרעים ובכל אחד מהם טקסט קטוע וחסר. פרופ' קימרון הציע, על סמך ניסיונו וידיעותיו, להשלים את החסר עד ליצירת טקסט מלא שלטענתו הוא הטקסט המקורי של המגילה. 

בשנת 1984 נשא פרופ' קימרון את הרצאתו הראשונה על מגילת "מקצת מעשה תורה".  זמן מה לאחר מכן, פורסם הטקסט על-ידי גורמים אחרים מבלי לציין את שמו של קימרון ומבלי לקבל את רשותו. בעקבות זאת, הגיש פרופ' קימרון תביעה על הפרת זכות היוצרים שלו (באמצעות בא כוחו עו"ד יצחק מולכו).

ככלל, זכות יוצרים הינה זכות הקיימת ביצירה מקורית, כלומר, כזו שנוצרה על ידי היוצר. כך למשל, אם אדם כותב ספר שכל כולו פרי הגותו, קשה עד בלתי אפשרי לטעון שלא מדובר ביצירה מקורית. 

ואולם, לא כך היה במקרה זה. פרופ' קימרון אמנם כתב חלקים מהטקסט של המגילה ואולם אף הוא עצמו סבר שמדובר בהתחקות אחרי הטקסט המקורי שנכתב על ידי אחרים, אלפי שנים קודם לכן, ולא בכתיבה של טקסט מקורי פרי רוחו, יש מאין.

למרות זאת, פסקה השופטת דליה דורנר, אז שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, לטובת פרופ' קימרון ואף חייבה את הנתבעים לשלם לו פיצוי כספי משמעותי.

על פסק הדין הוגש ערעור שנדון בפני בית המשפט העליון בפני השופטים אהרן ברק, דורית בייניש ויעקב טירקל – אשר כתב את פסק הדין (אליו הסכימו האחרים). ביהמ"ש העליון אימץ את פסק דינה של השופטת דורנר וקבע כי גם פעולה של הצירוף הפיזי של קרעי המגילה שהתגלו, סידורם לכדי מגילה רציפה, פיענוח הכתוב שעליהם והשלמת החסר שבין הקרעים – היא ה"רוח" וה"נשמה" שהפיח היוצר-החוקר בקרעי המגילה, בכוח הידע והכישרון שלו והיא שמזכה אותו בזכות יוצרים ביחס ליצירה.   

פסק דין זה (שניתן בשנת 2000) הוכר כפסק דין תקדימי בתחום זכויות היוצרים, בעולם כולו, והופנתה כלפיו ביקורת רבה. בין היתר, נרמז על ידי חלק מהמבקרים כי מדובר בניסיון "לשימור" נכסי הקניין הרוחני של המגילות כנכס לאומי ישראלי, באופן מלאכותי-קמעא, מהפן המשפטי (הנתבעים בתביעה היו חוקרים זרים). מצד שני, טענו אחרים, כי הדעת אינה סובלת מציאות בה אין כל הגנה לפעילות יצירתית מחקרית מסוג זה ועל כן מדובר בצעד חשוב.

כך זכה פרופ' קימרון להטביע חותם אף בהתפתחות דיני זכויות היוצרים בישראל. אנו מצדנו נברך אותו במיטב הברכות לרגל זכייתו בפרס ישראל ונודה לו על תרומתו החשובה לחקר המגילות. 

נדחו בקשות לרישום סימני מסחר על השמות "חב"ד" ו"ליובאוויטש"

כמדי שנה בשנה ולקראת חג הפסח, ביקר במשרדי שליח חב"ד, ברך אותי בברכת חג כשר ושמח ואף בכל מילי דמיטב, בגשמיות וברוחניות, והפקיד בידי חבילה ובה שלוש מצות שמורות-יד. "מצות חב"ד אורגינל", כלשונו.

איני יודע מהן "מצות חב"ד אורגינל", אמרתי לו, "אבל דע לך, שמספר שבועות לאחר הפעם הקודמת בה ביקרת במשרדי, דחה רשם סימני המסחר בקשות לרישום סימן מסחר על השם חב"ד, ומנע בכך מתן בלעדיות לשימוש מסחרי בשם זה לארגונים מסוימים".

ולסיפור המעשה –

בפני רשם סימני המסחר (כתוארו אז) ד"ר אסא קלינג הונחו שתי בקשות לרישום סימני מסחר על השמות "חב"ד" ו"ליובאוויטש" [בקשות לרישום סימני מסחר מס' 232770 ו – 232771].

בקשות אלו הוגשו ע"י שתי עמותות של חסידי חב"ד אשר לטענתן, פועלות על פי ציוויו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל. את טענתן ניסו המבקשות להוכיח באמצעות מסמך בכתב ידו של הרבי ואף באישור של  ועד רבני חב"ד.

בבקשתן ביקשו למעשה המבקשות לרשום את סימן המסחר במגוון של סוגים ולקבל בכך מונופול על שימוש מסחרי בשמות בתחומים רבים, החל מעלונים, פרסומים וחוברות הדרכה, שירותי חינוך, הדרכה והסברה בענייני דת ומסורת, אספקת סיוע, תמיכה ועזרה לנזקקים  וכלה בדברי הלבשה, מוצרי מזון, משחקים וצעצועים ואף שירותים מדעיים וטכנולוגיים ומחקר ואף עיצוב ופיתוח של תוכנות וחומרת מחשב. 

עוד טענו המבקשות כי אי רישום הסימנים עלול לפתוח פתח בפני גורמים מתחזים ואחרים העלולים לפעול בשם חב"ד הגם שפעילותם נעשית ללא הסמכה והשגחה מתאימה, דבר העשוי לפגוע בציבור בכללותו.

בסופו של יום, דחה רשם סימני המסחר הבקשות בקבעו, בין היתר, כי "אין זרם דתי מטבע עובר לסוחר" אשר מאן דהו יכול לרכוש עליו בעלות.

הרשם אף סמך את דעתו על נימוקי בוחני הרשות,  אשר דחו את הבקשות מאחר ו:

"ראשי התיבות "חב"ד" מתארים שיטה ודרך דתית חסידית פילוסופית שמקורה במאה ה-18 ושמה מסמל את כלל תנועת חסידות חב"ד הכוללת בתוכה ארגונים, מוסדות וקהילות רבות, כאשר רישום מלה זו כסימן מסחר לטובת גוף מסויים ימנע מאחרים להשתמש בה. לפיכך, נמצא כי אין להפקיע מלה זו מרשות הרבים".

באשר לחשש להטעיית הציבור קבע הרשם כי:

"איני רואה כיצד ניתן למנוע מאדם המאמין בדרכה של חסידות חב"ד השם לנגד עיניו את שלושת יסודות התנועה - חכמה, בינה ודעת - אך אינו עושה דברם של המבקשות, מלפעול בדרכי החסידות בתחומי הפעילות הכלליים האמורים לעיל, ולהציג עצמו ככזה".

אי לכך ומשאין המילים "חב"ד" ו"לובאוויטש" מזוהות דווקא עם המבקשות הרי שאין בקשותיהן עומדות בתנאי היסוד לרישומו של סימן מסחר – היות הסימן בעל אופי מבחין, המבחין אותו בין המוצרים שמוכר ו/או השירות שמספק בעל הסימן לבין אחרים. מילים אלו, שגורות בפי הציבור כמתארות שיטה או תנועה דתית רחבה הפועלת מאות בשנים ועל כן אין הצדקה לתת לארגונים מסוימים זכות שימוש בלעדית בהם. השמות "חב"ד" ו"ליובאוויטש", אם כן, נותרו ללא בעלים ספציפי.

מכל מקום וכדרכי בקודש, את המצות האורגינליות זללתי בהנאה רבה.

אין אלא לקוות שאף ברכת השליח תחפוף את ראשי לפחות עד לפסח הבא שיבוא עלינו לטובה. 

האם "עשיית Like" או "Share" בפייסבוק עלולה להוות לשון הרע?

לאחרונה נדרש בית משפט השלום בתל-אביב לשאלה: האם גולש ש"עשה לייק" או שיתף ברשת הפייסבוק

פוסט,  אשר הכיל דברי לשון הרע, עשוי לשאת באחריות כמי שפרסם לשון הרע?

על מנת לחדד השאלה ניטול לדוגמא את פלוני, טיפוס מתבודד ולא חברותי מטבעי, אשר לו שלשה חברים בפייסבוק. פלוני מפרסם פוסט ובו השמצות ודברי בלע חמורים כנגד מאן דהוא. "קהל" הפרסום כולל, לעת עתה, את שלושת חבריו של פלוני.

אחד משלושת חבריו של פלוני הוא אושיית פייסבוק בינלאומית אשר לו אלפי חברים בפייסבוק, רבים מהם אושיות פייסבוק בפני עצמן. 

אותו חבר בוחר לשתף את הפוסט המשמיץ ובכך חושף אותו בפני קהל של אלפי חבריו. בהמשך וכתוצאה מכך, ייחשפו דברי הבלע החמורים בהמשך בפני אלפי גולשים נוספים שיגיעו אליהם בעקבות "לייקים" ושיתופים של חברי האושיה. כך, הפך סטטוס לשלושה אנשים לססטוס ויראלי העובר בין אלפים. האם בנסיבות אלו יש מקום להטיל על החבר החברותי והמקושר אחריות בגין לשון הרע?  

התשובה לשאלה, על פי פסק דינו של כבוד השופט מאור, שלילית.

על פי ניתוח הדברים בפסק הדין, קיומה של עוולת לשון הרע מותנה בהתקיימות שני יסודות הכרחיים:

                       

האחד – הבעת הדברים שיש בהם לשון הרע.

השני – הגעת הדברים לאדם אחר, זולת הנפגע.

כך, בעוד שכותב הסטטוס המקורי הוא מי שמביע את הדברים ומביא, בפרסומם, להגעתם לאחר, גולש

אחר ש"עשה לייק" או שיתף את הדברים מקיים, לפי ניתוח זה, רק את היסוד השני ועל כן אין לראות בכך

עוולה של לשון הרע, גם אם הביא את הדברים בפני קהל גדול יותר משמעותית. זאת, כל עוד לא יקבע זאת המחוקק אחריות מפורשת אף על ה"מלייקק" או המשתף,  כפי שלמשל השית אחריות על אמצעי תקשורת שונים המפרסמים דברי אחרים ועשויים להתחייב בפיצוי, בנסיבות מסוימות.  

בעניין זה מוסיף השופט מאור כי:

"לחיצה על כפתור הלייק....היא זו שמבטאת את הזדהותו, רגשותיו של המתבונן בסטטוס הראשון. סימון לייק, אינו אלא הבעת תמיכה, הזדהות, הבעת רגש של חיוך או הכרה, פעמים רבות ספונטנית בלא משים או מחשבה מרובה, על ידי מי שנחשף לסטטוס הראשון.

יש לראות לחיצה על לייק כהסתכלות ממבט הציפור על הפרסום, במהירות הקריאה, מעין אמירה כללית של "אהבתי", "מצא חן בעיני הרעיון", "נחמד", "מצחיק", "מרגש" ולאו דווקא כהבעת תמיכה לכלל האמור בסטטוס הראשון. הא ותו לא.

פעולת הלחיצה על כפתור הלייק מהותה ועיקרה הוא להביע את אותו רגש כלפי הסטטוס עצמו או אף לגבי

כותב הסטטוס - ללא קשר לתוכנו של הסטטוס עצמו, ולא לבצע את פעולת הפרסום, שאינה אלא תוצר לוואי של מערכת פייסבוק, ואף קשורה בהגדרת הפרטיות שקובע מפרסם הסטטוס הראשון, ולנתבע, המשתמש הנוסף, אין יכולת לדעת מהי".

יחד עם זאת, מדגיש השופט מאור את הקושי העולה ממסקנתו, במיוחד לאור העובדה כי "יש בנמצא כאלה העושים, למגינת הלב, שימוש פוגעני ואלים בפלטפורמה הזמינה והפשוטה, וחיצם הנורה כלפי אחֵר מהקשה על מקלדת או מסך, פגיעתו קשה שלעיתים אף קטלנית היא".

לאור זאת, מסייג השופט מאור את דבריו ואינו פוסל כי במקרים "קשים וחריגים" יעשה על ידי בית המשפט "שימוש במבחן הסתברותי" ותוטל אחריות על גולש ש"עשה לייק" או שיתף סטטוס, "וזאת מקום שאותו סטטוס פוגע בנפגע פגיעה משמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת". 

בשולי הדברים נציין כי פסק דין של בית משפט שלום אינו מחייב ערכאות אחרות, כך שקיימת אפשרות לפיה ערכאה אחרת - מקבילה או גבוהה יותר - תגיע למסקנה אחרת. 

כך או כך, מה שבטוח היא שהפייסבוק ימשיך להעסיק רבות את בתי המשפט אף בעתיד, לפחות עד שיבלע על ידי מוצר אינטרנטי אחר - שאם מי מכם יודע מה הוא, נראה שנכונו לו ימים יפים. 

האם בכל מצב רשאי אדם לעשות שימוש אמת בשמו?

לפני מספר שבועות התייצב במשרדי אדון ראלף לורן מנתניה. ולא, זו אינה בדיחה.

"החלפתי את השם שלי בתעודת זהות וזה השם הרשמי", הוא הסביר לי והציג את ההוכחות, "עכשיו אף אחד לא יוכל למנוע ממני מלמכור חולצות 'ראלף לורן' שעיצבתי בסטודיו שלי בנתניה. זה שמי וזכותי לעשות בו שימוש", הסביר לי כשעל פניו חיוך 'דפקתי את המערכת'. 

לאחר שלגם מכוס הקפה וכרסם עוגיה או שניים, הסברתי לו שהתמונה, כך נראה, מורכבת יותר.

אמנם, בסעיף 47 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 נקבע כי:

"רישום לפי פקודה זו לא ימנע אדם מהשתמש שימוש אמת בשמו או בשם עסקו...", 

ואולם, בפסיקת בתי המשפט נקבע כי זכותו של אדם לעשות שימוש אמת בשמו היא זכות יחסית, אותה יש לאזן אל מול זכות הקניין של בעל סימן מסחר רשום בסימנו. 

לאור זאת בעבר בית המשפט העליון כי:

"אין ליתן לאדם רישיון בלתי מוגבל לעשות שימוש בסימן מסחר של אחר, תוך פגיעה בוטה בזכויותיו של האחר ותוך הטעיית הציבור. אין אדם רשאי לעשות כן אף אם רצה המקרה וסימן המסחר משמש גם כשמו שלו...זכות השימוש מותנה בכך שהשימוש שנעשה בשם יהא שימוש בתום לב". 

[ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, פ"ד נח(4) 314].

כלומר, שימוש אמת בשמו של אדם במסגרת עסקו אפשרי בכפוף לכך שמדובר בשימוש שנעשה בתום לב ואשר אין בו פגיעה בזכויותיו של האחר והטעייה של הציבור. 

מתח זה בא לידי ביטוי בעניין שנדון לפני זמן מה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני כבוד השופט הבכיר גדעון גינת (אשר פרש בינתיים מכס השיפוט) [ת.א. (מחוזי ת"א) 28998-12-11 רונית רפאל לייטרסדורף ואח' נ' רונית אלטמן רפאל (15.9.2014)]. 

המדובר היה בתביעת רשת מכוני הקוסמטיקה הבינלאומית "רונית רפאל" והעומדת בראשה, הגב' רונית לייטרסדורף-רפאל כנגד הגב' רונית רפאל-אלטמן, אשר שם נעוריה 'רונית רפאל', ואשר הפעילה סלון קוסמטיקה קטן תחת השם "pure beauty – בהנהלת רונית רפאל". 

בית המשפט קיבל את תביעתה של הרשת הגדולה וחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים עקב הפרת סימני מסחר ועוולת גניבת עין, וזאת, למרות שלא היה חולק על כך כי הנתבעת עשתה שימוש אמת בשם נעוריה, שימוש אשר בית המשפט התרשם כי הוא נעשה שלא בתום לב, לאור מודעותה של הנתבעת למוניטין הרב של התובעות. 

"בענייננו, הנתבעת עשתה שימוש בשם נעוריה המלא, הזהה לסימן שבבעלות התובעות, בתחום השירותים אותם הקנו התובעות ללקוחותיהן, בעודה מודעת היטב לקיומו של מותג התובעות בטרם עשתה בו שימוש ואף למוניטין הרב שצבר מותג זה....לו ביקשה הנתבעת לעשות שימוש בתום-לב בשמה, יכלה להשתמש בשמה הפרטי בלבד, באופן שאינו מבלבל צרכנים פוטנציאליים באשר לזהותה". 

הנה כי כן, בטרם קורא אדם על עסקו בשמו עליו לבחון היבט אפשרי של פגיעה בגורם בעל מוניטין הפועל בשוק, בפרט במצב בו ההבדל המרכזי בין העסקים הוא בגודל ובהיקף שאז, לדברי בית המשפט, עסקינן "במצב קלאסי המהווה קרקע נוחה לנתבעת להיבנות מהמוניטין הרב שצברו התובעות בתחום עיסוקה".

וראלף לורן מנתניה? הוא יצא קצת מאוכזב מהפגישה. השמועה אומרת שבימים שלאחריה הוא נצפה עומד בתור במשרד הפנים כשהוא ממלא טופס בקשה לשינוי שם.  

רישום סימן מסחר תלת ממדי

ביום 16.3.2015 נכנס לתוקפו חוזר רשם סימני המסחר מספר 032/2015, חוזר המפרט את מדיניות רשות סימני המסחר ביחס לרישום סימן מסחר תלת ממדי.   

כחלק מניסיונם של בעלי מותגים לבדל את מוצריהם ביחס למתחריהם, בוחרים חלקם לשווק את המוצר בעיצוב חזותי ייחודי ה"תופס" את עיני הצרכן ומקל עליו לזהות את מקור המוצר. כך למשל, משקאות כמו קוקה קולה או וויסקי ג'וני ווקר, מזוהים על-ידי רבים בזכות צורת הבקבוק הייחודית שלהם, ביחס למשקאות מתחרים. בדומה לכך, מזוהה שוקולד טובלרון עם האריזה המשולשת מוארכת. 

ככלל, הדרך הטבעית ליצור הגנה על עיצוב חיצוני תלת-ממדי של מוצר הינה באמצעות מדגם רשום. ואולם, למדגם רשום מגבלות שונות ביחס לסימן מסחר. אחת מהן היא העובדה כי המדובר בזכות התקפה למשך 5 שנים בלבד, ואשר ניתן לחדשה רק פעמיים כך שבסך הכל נהנה בעל המדגם מזכות שימוש ייחודית לתקופה של 15 שנים במצטבר, לכל היותר. 

מסיבה זו, בין היתר, מעדיפים רבים לנסות ולרשום את העיצוב כסימן מסחר המקנה זכות שימוש ייחודית לתקופה של 10 שנים ואשר ניתן לחדשה פעמים נוספות ללא הגבלה.

פקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 מגדירה את המונח סימן כ"אותיות, ספרות, מלים, דמויות או אותות אחרים או צירופם של אלה, בשני ממדים או בשלשה", ובכך מאפשרת, עקרונית, רישום סימן מסחר תלת-ממדי.  

ואולם לאור העובדה כי עיצובם החזותי של מוצרים מוכתב לעתים קרובות מאילוצים פונקציונליים ואסתטיים, הרי שמתן זכות שימוש ייחודית לגורם מסוים לשימוש בעיצוב עלול לפגוע אנושות בתחרות החופשית ולמנוע משחקנים בשוק הרלוונטי מלעשות שימוש בעיצובים פונקציונליים שהשימוש בהם הכרחי. כך למשל, הענקת סימן מסחר על עיצוב של בקבוק "רגיל" עלולה הייתה למנוע מכל משווקי המשקאות למיניהם את האפשרות למכור את משקאותיהם בבקבוק "רגיל", הציבור היה יוצא נפסד מכך.

בעקבות זאת ולאחר שישב על המדוכה, ניסח בית המשפט העליון תנאים שרק בהתקיימם ניתן יהיה לרשום סימן תלת ממדי [ראו  פסק הדין מתווה הדרך 11487/03 Augost Storck KG נ' אלפא אינטואיט מוצרי מזון

בע"מ (23.3.2008)]. בעקבות פורסם חוזר רשם סימני המסחר מ.נ. 61, אשר קלט לתוכו את העקרונות אותם קבע בית המשפט העליון, ולפיהם ניתן יהיה לשקול דמויות תלת ממדיות כסימני מסחר במקרים בהם יוכח (באמצעות ראיות) כי התקיימו 3 תנאים מצטברים:

א. הדמות המבוקשת לרישום ממלאת בפועל תפקיד של סימן מסחר.

ב. הדמות המבוקשת לרישום אינה בעלת תפקיד אסתטי או פונקציונאלי ממשי.

ג. כתוצאה מהשימוש, רכשה הדמות אופי מבחין.

בעקבות זאת אף נתקבלו במרוצת הזמן בקשות לרישום סימן מסחר תלת ממדי, אחת המפורסמות שבהן, כך נראה, היא הבקשה לרישום סימן מסחר על נעלי Crocs [בקשה לרישום סימן מסחר מספר 212302 ו-212303 החלטת כב' הפוסקת בקניין רוחני יערה שושני-כספי (15.1.2013)].

בחוזר שפורסם לאחרונה והמבטל את חוזר מ.נ. 61 רוככה, במידת מה, מדיניות רשות סימני המסחר ביחס לסימן תלת ממדי ונקבע בו כי במקרים בהם הדמות התלת ממדית כוללת רכיבים נוספים המאפשרים לזהות את מקור המוצר, כדוגמת "סימן הבית" של היצרן, תישקל האפשרות לפטור אותו מהצורך להוכיח את כל שלושת התנאים.  

כלומר, עיצוב של בקשת הסימן באופן מושכל יכול שיקל באופן ניכר על הדרך לאישורו, וכדאי לקחת זאת בחשבון. 

למי שייכת זכות היוצרים בראיון עיתונאי?

בין סוגי היצירות העשויות ליהנות מההגנה שמקנה חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2008 כלולה גם היצירה הספרותית.

בסעיף 1 לחוק מוגדרת היצירה הספרותית כ"יצירה – לרבות יצירה המבוטאת בכתב הרצאה, טבלה, לקט, ותוכנת מחשב". על מנת שהיצירה תהיה מוגנת בזכות יוצרים עליה להיות יצירה מקורית, כלומר, יצירה שמקורה ביוצר ושאינה מועתקת. בנוסף עליה להיות פרי השקעה ומאמץ מינימליים של יוצרה, ועליה לגלם מידת מה של יצירתיות.

כתבה עיתונאית העומדת בסטנדרטים אלו תהיה מוגנת בזכות יוצרים. זכות זו לא תמנע ממי שאינו בעל הזכות בכתבה לעשות שימוש בעובדות המובאות בה, אלא רק בדרך הביטוי שלהן בכתבה, כלומר, הדרך בה הובעו העובדות, אופן ניסוחן, העריכה וכיו"ב. טבע הדברים הוא שבעל זכות היוצרים הוא יוצר היצירה, הכתב, במקרה זה, ואולם, זכות יוצרים (או למצער חלק מהיבטיה) היא זכות הניתנת להעברה. כך למשל קובע החוק כיזכות יוצרים ביצירה שיצר עובד במסגרת עבודתו ובמהלכה היא של המעביד, אלא אם כן הוסכם אחרת.

ואולם, אין בכך בכדי לגרוע מדרישת הסף כי היצירה תהיה יצירה מקורית פרי עטו של הכתב/העובד בכדי שתזכה להגנת זכות יוצרים. ככל שמדובר בכתבה שאינה העתקה אלא טקסט מקורי אותו חיבר הכתב, נראה שדרישה זו מתקיימת.

סיטואציה משפטית מורכבת יותר מתעוררת  כאשר מדובר בכתבה שהיא ראיון עיתונאי. מצד אחד, רוב התוכן המובא בכתבה הם תשובות שניתנו על ידי המרואיין, שאינו הכתב/היוצר. יחד עם זאת, לכתב הבוחר לשאול את השאלות ואשר קובע את סדרן ואת "קצב" הראיון, תפקיד לא פחות חשוב ביצירת התוצר הסופי. האם מוצדק להקנות ליצירה שכזו זכות יוצרים? במידה שכן, לצד מי תקום הזכות? מיהו היוצר בכתבה מסוג זה? 

דיון בשאלה זו נערך לאחרונה בבית משפט השלום בתל-אביב בתביעה שנדונה בפני כבוד השופטת רונית פינצ'וק אלט (ת"א 57588-05-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' רחל שלי יחימוביץ', פס"ד מיום 3.7.2014). 

המדובר בתביעה שהגישה החברה המוציאה לאור את המקומון "מודיעין ניוז", כנגד חברת הכנסת שלי יחימוביץ',  וזאת, לאחר שחברת הכנסת יחימוביץ' פרסמה באתרה חלקים מראיון שנערך עם אחד מראשי מטה הבחירות שלה ושפורסם לראשונה במקומון הנ"ל.

במסגרת טענות ההגנה שהועלו על-ידי הנתבעת עלתה הטענה כי ראיון עיתונאי, מטבעו, אינו בגדר יצירה מקורית של הכתב, וזאת, כיון שעיקרו תשובות שמקורן במרואיין. הנתבעת טענה שתפקידו של המראיין הוא תפקיד טכני שמתמצה בקליטת אמירות המרואיין, ומשכך אין הראיון בגדר יצירה הראויה ליהנות מהגנת זכות היוצרים. 

בהתייחס לטענה זו, ובהשראת פסיקות שניתנו על-ידי ערכאות שונות בארה"ב, מנה בית המשפט שלוש גישות אפשריות ביחס לשאלת קיומה של זכות יוצרים בראיון עיתונאי,  ואשר כל אחת מהן אומצה ע"י ערכאות שונות בארה"ב, במקרים שונים:

1. גישת המראיין כמחבר -  הגישה לפיה קיימת זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון, זכות המוקנית באופן בלעדי למראיין, מי שאמון על דרך הבניית השיחה שהיא עיקר הביטוי הספרותי בראיון.

2. גישת המרואיין כמחבר – הגישה לפיה קיימת זכות יוצרים בראיון, זכות המוקנית באופן בלעדי למרואיין שהוא מקור עיקר הכתבה, ואשר מעמדו דומה לשל מרצה המעביר הרצאה המסוכמת על-ידי תלמידיו, מבלי שהללו הופכים בכך לבעלי זכויות בתוצר המוגמר.

3. גישת המראיין והמרואיין כבעלים במשותף בראיון – גישת ביניים, אשר לדעת כבוד השוטפת פינצ'וק אלט משקפת נכונה את המציאות העובדתית ביחס לכתבה מסוג ראיון, לפיה קיימת זכות יוצרים בכתבה מסוג ראיון שהיא יצירה שביצירתה שותפים הן המראיין והן המרואיין,  תוך שבכוונת שניהם למזג את תרומת כל אחד מהם לכדי יצירה משותפת אחת, וזאת, מבלי שתרומתו של כל אחד מהם מאיינת את תרומתו של משנהו.

המשמעות המעשית-משפטית של שותפות זו הינה, בין היתר, קיומה של זכות תביעה עצמאית של כל אחד מהשותפים כנגד גורם אחר שהפר את זכות היוצרים ביצירה, זכות שאינה מונעת מהשותף האחרון לכלכל את צעדיו בדרך אחרת. במקרה ספציפי זה, טענת המקומון הייתה כנגד ח"כ יחימוביץ' – ולא כנגד המרואיין עצמו – ומשכך, בהתאם להנחה זו, קבע בית המשפט כי למקומון עומדת האפשרות לתבוע את ח"כ יחימוביץ' בגין השימוש בראיון, הגם שמדובר בראיון של אחד מראשי המטה שלה, באשר ח"כ יחימוביץ' שאינה בעלת זכויות בראיון, היא שעשתה בו שימוש לצרכיה, ולא המרואיין. 

ואולם, חרף זאת, דחה בית המשפט בסופו של יום את התביעה, וזאת, לאחר שקבע כי שימושה של ח"כ יחימוביץ' בראיון הינו "שימוש הוגן" מותר ביצירה (ועל כך נשתדל להרחיב בהזדמנות אחרת).