הודעה בדבר אישור הסדר פשרה בתביעה ייצוגית

הודעה בדבר אישור הסדר פשרה בתביעה ייצוגית

ת.צ. 33812-12-11 (מרכז) ליאור גולדברגר נ' סולגאר ישראל אמברוזיה בע"מ  

מובא בזאת לידיעת הציבור כי ביום 22.7.2013 אישר בית המשפט המחוזי מרכז את פרסומו של הסדר הפשרה שלהלן בת.צ. 33812-12-11 ובבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית, הסכם אשר נחתם בין הגב' ליאור גולדברגר (להלן – "המבקשת") לבין חברת סולגאר ישראל, אמברוזיה בע"מ (להלן – "המשיבה").

1.         עניינה של התובענה, אשר הוגשה ביום 19.12.2011, בטענת המבקשת לפיה הפרה המשיבה את הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ודיני בריאות הציבור, בכך ששיווקה במשך תקופה ממושכת את המוצר "ויטמין B-12 נוזלי 2,000 מק"ג בתוספת קומפלקס ויטמיני B" (להלן – "המוצר") באריזה עליה נכתב כי המדובר במוצר "ללא חומרים משמרים", הגם שהמוצר מכיל את החומר המשמר 'פוטסיום סורבט'. הצדדים הגיעו להסדר פשרה אשר עיקריו יפורטו להלן.

קבוצת התובעים

2.         הצדדים הסכימו כי הקבוצה שבשמה תנוהל ותאושר התביעה הייצוגית ביחס לעניין צווי מניעה ועשה בלבד תכלול את כל מי שרכש את המוצר הארוז באריזה עליה נכתב כי המדובר במוצר "ללא חומרים משמרים" (להלן – "הקבוצה"), תוך שהמשיבה  שומרת על זכותה לטעון בסיכומיה כי לכל עניין החורג מעצם הוצאת הצווים, הקבוצה הרלבנטית לעניין צווי המניעה והעשה כוללת רק את חברי הקבוצה לעניין הסעד הכספי, כמפורט להלן.

3.         עוד הסכימו הצדדים כי ביחס לסעד הכספי בלבד תוגדר תת-קבוצה אשר תכלול כל אחד מחברי קבוצת התובעים שלגביו התקיימו התנאים הבאים:

3.1  הוא רכש את המוצר כשהוא נושא את התווית הנושאת כיתוב "ללא חומרים משמרים" ו/או ארוז באריזה הנושאת כיתוב "ללא חומרים משמרים".

3.2  הוא קרא את הכיתוב לפיו המוצר הוא מוצר "ללא חומרים משמרים" ו/או סבר כי המוצר אינו מכיל חומרים משמרים ו/או סבר כי כל המוצרים שמשווקת המשיבה הם מוצרים ללא חומרים משמרים.

3.3  הוא לא קרא את הכיתוב לפיו יש במוצר 'פוטסיום סורבט' ו/או חומר משמר אחר, או שקרא כיתוב זה אך לא ידע כי 'פוטסיום סורבט' הוא חומר משמר.

3.4  הוא לא היה קונה את המוצר לו ידע שהמוצר מכיל חומר משמר.

3.5  בעקבות גילוי העובדה כי המוצר מכיל חומר משמר והפגיעה באוטונומיה שלו הוא חש תחושות של כעס, אי נוחות, גועל וכו'.

4.         ע"פ חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן – "החוק") מחייב פסק הדין המאשר הסכם זה את כל הנמנים על חברי קבוצת התובעים. ע"פ סעיף 18(ד) לחוק מי מחברי הקבוצה המעוניין להגיש לביהמ"ש התנגדות מנומקת להסדר הפשרה רשאי לעשות זאת בתוך 45 ימים ממועד פרסום הודעה זו.  ע"פ סעיף 18(ו) לחוק מי מחברי הקבוצה אשר אינו מעוניין כי יחול עליו הסדר הפשרה רשאי לבקש מביהמ"ש, תוך 45 ימים ממועד פרסום הודעה זו, להתיר לו לצאת מן הקבוצה שעליה יחול ההסדר.

5.         התביעה תאושר כתביעה ייצוגית תוך שהתובעת תשמש כתובעת ייצוגית וב"כ (עו"ד אפרים אהרונוב) (להלן – "ב"כ המבקשת") ישמש כב"כ התובעת הייצוגית. ביהמ"ש לא ישמע ראיות בתיק ויפסוק בשאלות שנותרו שנויות במחלוקת לאור טענות הצדדים בכתבי טענותיהם.

6.         במסגרת פסק הדין ינתן צו אשר ימנע מהמשיבה להמשיך ולשווק את המוצר באריזה ו/או עם תווית עליהן נכתב כי המדובר במוצר ללא חומרים משמרים". צו זה ייכנס לתוקפו תוך 30 יום ממועד מיום אישור הסכם הפשרה. בנוסף ינתן צו עשה אשר יחייב את המשיבה לאסוף כל מוצר הארוז באריזה ו/או נושא תווית עליהן נכתב כי מדובר במוצר "ללא חומרים משמרים" או לדאוג לכך שהמילים האמורות ימחקו מהמוצרים, לרבות המוצרים אשר כבר מצויים ברשתות השיווק ובחנויות, והוא ייכנס לתוקפו תוך 30 יום ממועד אישור הסכם הפשרה.

7.         כמו כן יעשה בית המשפט, במסגרת פסק הדין שימוש בסמכותו לפי סעיף 20(ג) לחוק ויחייב את המשיבה 1 בתשלום פיצוי כספי לטובת הציבור בשיעור אותו יקבע בית המשפט כפועל יוצא מטענות הצדדים בכתבי טענותיהם ובסיכומיהם. בין הצדדים סוכם כי הסכום שייקבע ע"י ביהמ"ש יועבר כתרומה לעמותת אלווין ישראל, עמותה המספקת שירותי תמיכה למתבגרים ומבוגרים בעלי מגבלות התפתחויות.

8.         בנוסף לכך, יקבע ביהמ"ש לפי שיקול דעתו את גובה הגמול שישולם למבקשת ואת גובה שכר-טרחת בא-כוחה.

9.         בנוסף, תשיב המשיבה למבקשת את הסך של 1,639.02 ש"ח אשר המבקשת מצהירה כי הוציאה בגין רכישת מוצרי "ויטמין B12 נוזלי 2000 מק"ג בתוספת קומפלקס ויטמיני B", במסגרת ההיערכות לתביעה וניהולה (לרבות תגובת המבקשת מיום 20.12.2012), ואשר לא נעשה בהם שימוש. המבקשת תשיב למשיבה את המוצרים (עם העברת התשלום עבורם) ככל שהמשיבה תדרוש זאת לא יאוחר מ-30 יום לאחר מועד אישור הסכם זה.

10.       עם אישור הסכם הפשרה ומתן תוקף של פסק-דין להסכם, יתגבש מעשה בי-דין כלפי המבקשת וכל חברי הקבוצה התובעים, למעט מי שיתנו הודעה על יציאה מן הקבוצה במועד המצוין בסעיף 4 לעיל. כפועל יוצא מכך לא תעמוד עוד כל טענה או זכות למי מחברי הקבוצה כנגד המשיבה שלא הודיע על יציאתו מהקבוצה במועד שצוין לעיל. 

11.       הסכם הפשרה נכרת מבלי שצד כלשהו יודה בטענות משנהו.

12.       הפרטים המלאים של ההסדר מפורטים בהסכם הפשרה. מובהר בזאת כי הנוסח המלא של הסכם הפשרה הוא הנוסח המחייב. בכל מקרה של סתירה בין הוראות הסכם הפשרה לבין האמור במודעה זו יגברו הוראות הסכם הפשרה.

13.       הסכם הפשרה המלא, על נספחיו, עומד לעיון חברי קבוצת התובעים במזכירות בית המשפט המחוזי מחוז מרכז בלוד, בין השעות 8:30 – 13:30 ובפנקס התובענות הייצוגיות הפתוח לעיון הציבור באתר האינטרנט של הנהלת בתי המשפט, וכן אצל ב"כ המבקשת, עו"ד אפרים אהרונוב (בתיאום מראש).

14.       המשיבה תישא לבדה בהוצאות הקשורות לפרסום ההודעה לציבור.

15.       תוכן הודעה זו אושר ע"י כבוד השופטת מיכל נד"ב והיא מתפרסמת על-פי החלטתה.

 

אפרים אהרונוב, עו"ד ב"כ המבקשת מר' שמואל מיקוניס 3, תל-אביב 6777212, טל': 9620231- 077; פקס: 077-4701365

אורי שנהר, עו"ד שנהר-דולב, עו"ד ב"כ המשיבה 1 מרח' יגאל אלון 65 תל-אביב, טל': 5618080 – 03; פקס: 5618082 – 03

 

'שידורי קשת' תפצה את הזמר אסף אבידן לאחר שהשתמשה בשירו לקידום תוכנית "האח הגדול"

בפסק דין שניתן לאחרונה ע"י שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב דר' עמירם בניימיני, חויבה חברת "שידורי קשת בע"מ" לשלם לזמר היוצר אסף אבידן ולחברת ההפקה והניהול שלו פיצויים בשיעור 85,000 ש"ח, וזאת, לאחר שעשתה שימוש באחד משיריו במסגרת קדימון לאחד מ"פרקי השיא" של תוכנית "האח הגדול" [ת"א 43278-03-11 אבידן ואח' נ' שידורי קשת בע"מ (19.5.2013)].

המדובר בקדימון, 'פרומו', אשר עלה לשידור בשעה 22:00 באחד הלילות של חודש מרץ, 2011, יומיים לפני מועד השידור של הפרק המקודם. בקדימון שולבו קטעים ערוכים משירו של אבידן "Maybe You Are". לטענת קשת, שולב השיר בקדימון עקב טעות של אנשי ההפקה אשר סברו כי קשת רכשה זכויות לשימוש בשיר במסגרת הסכמיה עם ארגון היוצרים אקו"ם, אך בפועל התברר כי הייתה זקוקה לרישיון נוסף מגורם אחר, אשר בהיעדרו, הפרה שידורי קשת את חלק מזכויות היוצר.

למחרת היום וכ-15 שעות לאחר תחילת שידור הקדימון, קיבלה שידורי קשת מכתב התראה מבא-כוחו של אבידן בו נדרשה להפסיק לשדר את הקדימון ולפצות את אבידן בסכום כסף ניכר. קשת ביקשה לבדוק את העניין  אך לא השכילה לסיים את הבדיקה עד למחרת היום, מספר דקות לאחר שהוגשה נגדה תביעה לבית המשפט המחוזי.

בדיון עצמו לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך שהופרה זכות היוצרים של אבידן, כאשר לטענת שידורי קשת הדבר נעשה עקב טעות בתום-לב אף זאת, בסופו של דבר, רק למשך 36 שעות בלבד לאחריהן הוסר הקדימון. בנסיבות אלו טענה קשת כי אין להשית עליה פיצוי בשיעור ניכר.

התובע אבידן, מאידך, טען כי בנוסף לעצם השימוש בשירו ללא הרשאה, שימוש המהווה הפרה של זכותו הכלכלית ביצירתו, פגעה שידורי קשת גם בזכותו המוסרית, וזאת כיון שהשימוש בשיר נעשה "במסגרת קדימון לתוכנית אשר יש רבים הרואים בה תוכנית 'נמוכה ורדודה', בעוד התובעים סולדים מתרבות 'תוכניות הריאליטי', ולא היו רוצים להיות מקושרים לתוכנית 'האח הגדול'", כתיאור ביהמ"ש את הטענה (ע' 14 לפסה"ד). 

לדברי אבידן, הדבר חמור שבעתיים לאור העובדה כי הוא מקפיד לבחור באופן בררני את העניינים המסחריים לטובתם הוא נרתם, וכי הוא לא היה מסכים בשום אופן לשימוש בשיר שלו לקידום תוכנית מסוגה של "האח הגדול". לאור זאת, הרי שהשימוש שעשתה שידורי קשת בשיר פגע במוניטין ובתדמית שלו בעיני הציבור הרחב, תדמית אשר נתפסת בציבור כ"נקייה, ירוקה, מוסרית, בלתי מתועשת ואידאולוגית", כלשונו.

במסגרת הדיון אף הגדיר אבידן את השימוש בשירו במסגרת קדימון לאח הגדול" כ"אונס של שירו", כלשונו, ולאור זאת, ביקש מביהמ"ש לחייב את קשת, בין היתר, בתשלום פיצויים בסך כולל של 300,000 ש"ח תוך שהם מתייחסים לשידור הקדימון כאל פגיעה בזכויות רבות של התובעים המגולמות כולן ביצירה אחת.

בסופו של יום, קיבל ביהמ"ש את התביעה, אך פסק לטובת התובעים פיצוי של 85,000 ש"ח בלבד, כפיצוי ללא הוכחת נזק. בהחלטתו הבהיר ביהמ"ש כי כיון שמדובר בהפרה של יצירה אחת, בבעלות יוצר אחד, הרי שיש להגביל את מסגרת הדיון בפיצוי לסך של 100,000 ₪ שהוא הסכום המרבי אותו ניתן לתבוע בגין הפרה כפיצוי ללא הוכחת נזק, כגג עליון.

בנסיבות העניין, ולאור העובדה שמדובר בהפרה שהתרחשה במשך 36 שעות בלבד ואף זאת כתוצאה מטעות ורשלנות של אנשי קשת, טעות שתוקנה ע"י קשת לאחר שנודע לה עליה (גם אם לא מידית), ראה ביהמ"ש לנכון להפחית מסכום הפיצוי המקסימלי האפשרי והעמיד את הפיצוי בגין הפרת  הזכות הכלכלית של אבידן על סך 60,000 ש"ח בלבד.

בנוסף חייב ביהמ"ש את שידורי קשת בתשלום פיצוי בסך 25,000 ₪ בגין פגיעה בזכות המוסרית של אבידן, וזאת, כיון שלדברי ביהמ"ש "יש להביא בחשבון את הפגיעה האישית שהייתה מנת חלקו של הנתבע" (ע' 13 לפסה"ד). כלומר, לדברי ביהמ"ש פגיעה בזכות מוסרית אינה נבחנת רק מנקודת מבט אובייקטיבית אלא אף מנקודת מבטו של היוצר עצמו. על כן, ככל שהיוצר חש פגיעה אישית מעצם השימוש ביצירתו בתוכנית מסוגה של 'האח הגדול', הרי שיש בכך פגיעה בזכות המוסרית וזאת מבלי להידרש כלל לשאלת איכותה ה"אוביקטיבית" של תוכנית מסוג זה.

 

 

 

 

ביהמ"ש דחה בקשה להסרה מיידית של פוסט מרשת ה-facebook

"יושב לו אדם ספון בביתו בדלת אמותיו, מעלה על צג במחשב את מחשבותיו והגיגי ליבו ובלחיצת מקש אחת הופכים אלו לנחלת הכלל. הדברים נכתבים על מה שנקרא "הקיר" ו"הקיר" הזה הופך להיות משותף לציבור בלתי מוגדר בגודלו של אנשים, שיכולים לקרוא מה ש"הודבק" עליו. מבחינה זו מדובר במעין "כיכר העיר" הווירטואלית. תכונת השיתוף ב"קובץ החברתי" לא רק הופכת את מחשבותיו של הפרט לנחלת הכלל, אלא היא יוצרת מציאות  אינטראקטיבית, שבה הכלל משתתף לא רק בידיעה של הכתוב אלא הוא גם מוזמן לחוות את דעתו לגבי הכתוב (Like), לשתף בו אנשים נוספים (בבחינת הרחבת חוג הקוראים) ואף ליצור שיח לגבי הכיתוב. מבחינה זו, הפרסום ב"קיר" הפייסבוק שונה ממה שנכתב למשל בעיתון, ששם היחסים בין העיתון לבין קוראיו, הם פחות דינמיים, מאידך יש להניח, שכמות הקוראים של העיתון (עיתון יומי), גדולה מכמות מי שנחשפו לקיר המודעות של הרשימה".

במלים אלו, תיאר שופט בימ"ש השלום בבאר-שבע ישעיהו טישלר את רשת הפייסבוק, אשר דומה כי היא מעוררת דיון ייחודי וחדשני בדרך ביטוין של זכויות משפטיות קלאסיות כזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב.

סיפור המעשה שהגיע לפתחו של ביהמ"ש (בת.א. 1670-04-13) אינו נדיר:

משתמשת בפייסבוק אשר עבדה במשך זמן מה כמלצרית באולם אירועים, פרסמה פוסט ובו דברי ביקורת כנגד מקום העבודה. בין היתר כתבה הכותבת כי:

"היחס שהמלצרים מקבלים שם הוא יחס משפיל, מלא בצעקות וצרחות. יחס שלא מקובל. שלפעמים מלווה גם בקללות כמו "סתומה" "מפגרת" "תעופי מפה"".

בנוסף, ייחסה הכותבת לאולם ולמנהליו זלזול בנוהלי הגינה בסיסיים ואף צירפה לפוסט סרטון בו נראו עובדי המטבח במקום שוטפים את מגשי האוכל בחצר האחורית.

הפוסט פורסם ע"י הכותבת 4 פעמים וזכה ל-593 שיתופים, 2,311 לייקים ו-183 תגובות.

בעלי האולם הגישו תביעת לשון הרע כנגד הכותבת בה דרשו את הסרת הפרסום ופיצוי כספי. בנוסף, הגישו התובעים בקשה לסעד זמני שיורה לכותבת להסיר את הפרסום מהפייסבוק מיידית, בטרם תתברר התביעה וזאת בגלל הנזקים החמורים שנגרמים להם, לדבריהם, בכל יום בו ממשיך הפוסט להופיע בפייסבוק.

כפי שציין ביהמ"ש בהחלטתו, המדובר במקרה קלאסי של מתח בין שני ערכים חשובים: מצד אחד, זכותה של המלצרית לחופש ביטוי וזכות הציבור לדעת מה קורה באולם (לטענת המלצרית). מצד שני, זכות בעלי האולם המכחישים את האמור בפוסט לשם טוב ולמניעת פגיעה באינטרס הכלכלי שלהם, פגיעה שאינה מוצדקת, לטענתם. 

במקרים כאלו נוטים בתי המשפט ליתן יתרון לזכות לחופש ביטוי אל מול החשש לקיומו של נזק למושא הפרסום, עקב הפרסום. הדברים נכונים ביתר שאת ביחס לרשת האינטרנט לגביה נוטה הפסיקה לאפשר מרווח רחב יותר של חופש ביטוי. 

לאור זאת ולאור העובדה  כי מדובר בבקשה מקדמית שהוגשה, כאמור, לפני שהתיק עצמו נדון בפני בית המשפט לעמקו, דחה בית המשפט את הבקשה ונמנע מלדרוש מהכותבת להסיר את הפרסום מיידית.  בהחלטתו  ציין בית המשפט כי לו היה מחייב את הכותבת להסיר את הפרסום כבר בשלב זה, עלול היה הדבר להתפרש כחריצת דין מוקדמת וכקביעה שיש בפרסום לשון הרע בטרם נבחן העניין לאשורו.  לדברי בית המשפט, ככל שיתברר כי המדובר בדברים שיש בהם לשון הרע , הרי שניתן יהיה לחייב את הכותבת בסופו של יום בתשלום פיצוי כספי לתובעים באופן שיחפה על הנזק שנגרם להם.  אפשרות זו עדיפה על הסרת הפרסום בטרם נקבע כי אכן מדובר בלשון הרע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כמה שניות מותר לקחת מסרט?

לעתים קרובות  אני נשאל ע"י בעלי אתרי אינטרנט "כמה שניות מותר לי לקחת מסרט?" ולעשות בו שימוש באתר שלי מבלי להיחשב למפר זכות יוצרים. המהדרים והמדקדקים שבהם אף באים עם הנחת מוצא אשר מקורה עלום ולפיה "האם זה נכון שמותר להעתיק עד 30 שניות מקליפ?" 

אז זהו, כנראה שלא. בישראל אין כל היתר גורף לעשות שימוש בחלק כמותי מסוים של יצירה ללא רשות, וספק אם אי פעם יהיה. כיון שהמשפט הוא עדיין לא מתמטיקה קיים קושי מובנה לכמת בשניות פעולה של הפרה , וודאי שלא ניתן לקבוע כי 29 שניות של העתקה זה בסדר, תמיד, אבל 30 כבר לא. 

מה כן אפשר לומר?

ככלל, מקנה חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 לבעל זכות היוצרים ביצירה את הזכות הבלעדית לעשות  "ביצירה או בחלק מהותי ממנה" שורה ארוכה של פעולות, כדוגמת העתקה של היצירה, פרסומה, שידורה  וכיו"ב. עשיית פעולה מפעולות אלו ע"י גורם אחר ושלא בהרשאת בעל זכות היוצרים מהווה הפרה של זכות היוצר ועלולה לעלות למפר בהליך משפטי וחיוב בפיצוי כספי משמעותי (ככל שלא מדובר ב"שימוש הוגן "או שימוש מותר אחר המוגדר בחוק, שימושים אשר קצרה היריעה מלהתייחס אליהם במאמר זה).  

מלשון החוק משתמע לכאורה כי ככל שהשימוש נעשה בחלק לא מהותי מהיצירה הוא אינו מהווה הפרת זכות יוצרים. ואולם, החוק אינו מגדיר היכן עובר הגבול בין חלק מהותי ביצירה לחלק לא מהותי ממנה, ומותיר את המשתמש תחת סיכון לא מוגדר.

ככל שמדובר ביוצרים ובבעלי הזכויות הרי שמטבע הדברים, גבול כזה לא קיים. כך למשל, במדור "משתמשי מוסיקה - שאלות נפוצות" שבאתר האינטרנט של ארגון היוצרים אקו"ם, במענה לשאלה "אחרי כמה שניות יש לדווח אקום על יצירה?" מובאת תשובה החלטית וברורה: 

"חובה לדווח על כל יצירה החל מהשנייה הראשונה, כל שנייה = כסף ליוצר".

מנגד , יטענו משתמשים רבים כי שנייה  אחת משיר  או מסרט אינה חלק מהותי ממנו. חלקם יוסיפו יטענו כך  אף ביחס לשתי שניות, שלוש שניות ואולי גם 30  או אפילו שעתיים, שהרי מנקודת מבטם של משתמשים רבים "זו רק שנייה", או שתיים או שלוש או שלושים.  או שעתיים. מה הביג דיל. 

בפועל וככל שטענות על שימוש אסור בקטע קצרצר מגיעות לדיון בפני בית משפט, בודק ביהמ"ש את העניין  לאור מספר פרמטרים כאשר אורך הקטע הינו רק אחד מהם. לכן, עקרונית, לא ניתן לקבוע 'גבול שניות'  שיהא הגבול של האסור והמותר. משמעות העניין מבחינת המשתמש היא שגם קטע קצר ביותר עלול  להיראות בעיני ביהמ"ש בסופו של יום  ולאחר ניתוח ובחינה כוללים כחלק מהותי מהיצירה – והשימוש בו כהפרת זכויות היוצרים בה.

לטעמי, לא ניתן ואף לא רצוי לקבע באופן מוחלט גבול כמותי שיחשב תמיד ל"חלק מהותי" מיצירה. אופיין של יצירות שונה מאחת לחברתה. לעתים צליל בודד יהווה מרכיב משמעותי ביצירה ופעמים אחרות הוא  יהווה מרכיב טריוויאלי וזניח. קביעה שתתיר באופן גורף לעשות שימוש בקטע בעל אורך מסוים תגביר את הוודאות המשפטית של המשתמשים מן היישוב, אך עלולה ,לדעתי ,להביא להכרעות  "מתמטיות" לא צודקות במקרים רבים.

לסיום הדברים נזכיר הערה מעניינת אותה העירו פרופ' מיכאל בירנהק וד"ר גיא פסח בפתח דבר לספר  המאלף "יוצרים זכויות – קריאות בזכות יוצרים", בעריכתם (הוצאת 'נבו', 2009). בירנהק ופסח מעידים על עצמם כי "לא אחת אנו שומעים ממשתמשים שונים כי "מותר להעתיק על עשרה אחוז מיצירה" או כי 
"מותר להשתמש בשלושים שניות מסרט" ללא רשות. מבחינה משפטית, בישראל, אלה הן 'אגדות אורבניות', אולם נורמות אלו עשויות לחלחל לתוך המשפט מתוקף תפקידן ביצירת ציפיותיהם של הצדדים. למשל, בעל זכויות ששבוי גם הוא בנורמה חברתית כזו לא ימהר לתבוע את מי שהשתמש בעשרים שניות מסרטו ללא רשות". 

האם אכן קיימים בעלי זכויות השבויים בנורמה חברתית זו ולא ימהרו לתבוע את מי שהשתמש בקטע קצרצר מיצירה? כשלעצמי, אני מסופק בכך.

מכל מקום, מהכתוב באתר אקו"ם נראה שהארגון וחבריו ממש לא שבויים בקונספציה זו.