האם אתר nana10 הוא עיתון ואיך כל זה קשור לארנונה?

אתר nana10 הינו אחד מפורטלי האינטרנט הפופולאריים בישראל ומציע לגולשים בו תכנים אינטרנטיים מגוונים: כתבות אקטואליה, תכנים טלוויזיוניים שמקורם בערוץ 10, מדור בלוגים מפורסם (ישראבלוג), פורומים, חנויות וירטואליות ושאר טובין וירקות וירטואליים. מהותו של הפורטל עלתה לאחרונה לדיון בפני ביהמ"ש המחוזי בת"א, וזאת, בעקבות סכסוך שנתגלע בין מפעילת הפורטל שמושבה בגבעתיים ובין עיריית גבעתיים, סביב גובה הארנונה שעל מפעילת האתר לשלם.

ככלל, נגזר גובה תשלום הארנונה שעל מחזיק בנכס לשלם לעירייה, מסיווג השימוש שנעשה באותו נכס. כך למשל, נכס המשמש ל"מסחר, שירותים ומשרדים" ייאלץ את מחזיקו לשלם ארנונה גבוהה יותר מאשר ישל מחזיק  בנכס דומה המשמש ל"תעשיה". ע"פ ההגדרה המקובלת, נכס המשמש לתעשיה הוא "נכס שעיקר שימוש הינו לצרכי ייצור". כך למשל, מבנה בו שוכנת מערכת עיתון המפיקה עיתון יומי הוא נכס המשמש לתעשייה.  בעיני המחוקק, תעשייה יצרנית ראויה לעידוד ביחס ל'סתם' "מסחר, שירותים ומשרדים" והדבר נותן את אותותיו בשיעור הארנונה.

אך מה דינו של פורטל  אינטרנטי ,הכולל ידיעות אקטואליה וחדשות ,כדוגמת nana10? מסתבר שהתשובה לשאלה זו אינה פשוטה ובמקרה של nana10 ועיריית גבעתיים היא עוררה מחלוקת סביב חיוב  כספישל 97,333 ש"ח לשנה.

כך, טענה מפעילת האתר כי אין להבחין בין נכס המשמש בסיס להפקת עיתון מודפס לבין נכס המשמש להפקת "עיתון אינטרנטי", כדוגמת nana10. לטענתה,  הליכי עריכת העיתונים, הפקתם, עריכת הכתבות וכיו"ב זהים בשני המקרים, וההבדל ביניהם מתמצה במדיה השונה בה מתפרסמים התוצרים הסופיים של התעשייה, ה'עיתונים'.

ואולם עיריית גבעתיים, בתגובה, טענה כי פורטל אינטרנט אינו 'עיתון אינטרנטי' אלא "מעין כל בו מקוון" המספק לגולשים בו מגוון שירותים, תוך חשיפתו לפרסום אגרסיבי ולתכני ערוץ 10. לטענת העירייה הרי שבניגוד לעיתון כתוב, מטרתו העיקרית של הפורטל היא מתן שירותים שונים ומכירת שטחי פרסום והפעילות המעין-עיתונאית בו היא שולית וטפלה לפעילות העיקרית. על כן, יש לסווג פעילות זו כשימוש ל"מסחר, שירותים ומשרדים" ולא כ"תעשייה", מה שכאמור יעשיר את קופת העירייה ב-97,333 ש"ח נוספים, לשנה.

שופטת ביהמ"ש המחוזי בת"א דר' מיכל אגמון-גונן קיבלה את טענת nana10  לפיה דין 'עיתון אינטרנטי' כדין עיתון מודפס. לדבריה:

" כיום עם ההתפתחות הטכנולוגית, מחליפה המדיה הדיגיטלית את המדיה הפיזית. כך ככלל, כך גם
בתחום התקשורת והעיתונות: אין עוד הכרח שייצור ייעשה במכונות רועשות באולמות ייצור ודי במחשב, תוכנה וידע אנושי. אולם, תוכנה ועיקרה של פעילות עריכת העיתון והפקתו נותרה בבסיסה ללא שינוי: גם בעיתון אינטרנטי קיימת פעילות של כתיבת מאמרים וכתבות, עריכה, הגהה, גרפיקה ושיווק, המייצרת, בסופו של דבר, עיתון המוצע לכלל הציבור. על כן, ניתן לגזור גזירה שווה ולהחיל את הסיווג "תעשייה" גם על עיתון אינטרנטי, בנסיבות המתאימות, שהרי קיומו של אלמנט "הייצור" של מוצר כזה או אחר, בין אם מדובר ב"ייצור מסורתי" ובין אם מדובר בייצור עתיר ידע, הוא המכריע לצורך הסיווג."

ואולם, בעוד אתרי אינטרנט שונים אשר יוגדרו כ'עיתון אינטרנטי' יוכלו ליהנות מהחלטה זו ולשלם פחות ארנונה, הרי שמ-nana10 נמנע הדבר. זאת, לאור התרשמות השופטת  דר' אגמון-גונן כי nana10 אינו "עיתון אינטרנטי" אלא פורטל שמצודותיו פרוסות על מרכיבים אחרים שאינם מאפיינים עיתון ואשר מטרתו:

"....לספק לגולשים תוכן, בידור ומידע, על מנת למקסם את נפח תנועת הגולשים בו ובכך להגדיל את
הכנסותיה של המערערת מפרסום באתר. למטרה זו, יש בפורטל תוספים (features), כגון תכני ערוץ 10 הניתנים לצפייה ישירה, פורום גולשים, בלוגים, משחקים, קניות מקוונות, אפליקציות שונות לטלפונים סלולאריים שניתנות להורדה וכן תכנים כתובים שונים. היינו, המטרה היא מקסום הכנסות המערערת משיווק ופרסום והאמצעי הוא התכנים השונים. רק חלק קטן מהתכנים נוצרים מתוך הפעילות המאפיינת מערכת עיתון".

אמנם,

"...גם במערכת עיתון רגילה ניתן למצוא פעילות של מכירת שטחי פרסום, אולם המדובר בפעילות הטפלה לפעילות המרכזית שהיא עבודת מערכת, כתיבת כתבות ועריכתן ואילו בענייננו דווקא פעילות התוכן באתר כולה, אשר חלק קטן ממנה, כאמור, יוחד לפעילות המאפיינת מערכת עיתון, היא הטפלה לפעילות המרכזית של האתר, שהיא שיווק ופרסום באמצעות הצגת מסרים מסחריים, מודעות פרסום, באנרים וקישורים לאתרי אינטרנט אחרים, כמו גם פרסום וקידום ערוץ 10".

בכך, סווגה הפעילות של מפעילת אתר nana10 כ"מסחר, שירותים ומשרדים" והיא נאלצה להיפרד מ-97,333 ש"ח, ככל שהכרעת ביהמ"ש המחוזי לא תבוטל ע"י ביהמ"ש העליון.

[עמ"נ  (ת"א) 26681-01-11  נענע 10 בע"מ נ' עיריית גבעתיים, החלטה מיום  30.3.2012].

ביהמ"ש העליון קבע כי ניתן להגיש תביעה בגין לשון הרע שפורסם באינטרנט בכל בימ"ש בישראל

בשנים האחרונות עלה מספרן של תביעות לשון-הרע המוגשות בעקבות דברים שנכתבו כנגד התובע באתר אינטרנט. נראה כי ככל שחולף הזמן הופכת רשת האינטרנט לזירה המרכזית של תביעות לשון הרע, תוך שהיא נוטלת את הבכורה המפוקפקת מהעיתונות הכתובה ואף מטבורה של עיר.

אחד הקשיים הפרוצדורליים עמם נאלצו תובעים להתמודד עד לאחרונה היה הקושי לוודא מראש את זהות ביהמ"ש אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעת לשון הרע בגיל דברים שנכתבו ברשת האינטרנט.

ככלל, על תובע להגיש את תביעתו לביהמ"ש אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעה. בתי-המשפט מתחלקים כיום לששה מחוזות: מחוז נצרת, מחוז חיפה, מחוז המרכז, מחוז ת"א, מחוז ירושלים ומחוז הדרום. בכל מחוז ומחוז כלולים מספר בתי-משפט שלום ומעליהם בית המשפט המחוזי. כך לדוגמא, ברשימת בתי-המשפט במחוז מרכז כלולים בתי המשפט בנתניה, כפר-סבא, פתח-תקוה, ראשל"צ, רמלה ורחובות (כולם 'בתי משפט שלום') ומעליהם ביהמ"ש המחוזי מרכז, הממוקם אף הוא בפ"ת. היה ועניין משפטי כלשהו "נתפס" בסמכות אחד המחוזות, רשאי התובע להגיש את תביעתו בכל אחד מבתי המשפט באותו המחוז. לצורך העניין: דין נתניה כדין רחובות.

"השתייכותו" של סכסוך משפטי למחוז מסוים נבחנת לאור פרמטרים שונים שנקבעו בחוק (ולעתים גם בפסיקה). המקור המרכזי ביניהם היא תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הקובעת מספר חלופות ביחס לבחינת מיקומן של תביעות שאינן תביעות שכולן במקרקעין. חלופות אלו כוללות את:

(1)  מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)  מקום יצירת ההתחייבות;

(3)  המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)  מקום המסירה של הנכס;

(5)  מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

תביעה בגין כתיבת לשון הרע אינה כרוכה בהפרה של התחייבות חוזית או במסירה של נכס ועל-כן החלופות הרלוונטיות לגביה הן חלופות (1) ו-(5). כלומר, התובע יוכל להגיש את התביעה במקום מגוריו/עסקו של הנתבע. לחילופין, יוכל התובע להגיש את תביעתו במקום המעשה שבשלו הוא תובע.

ואולם, ככל שמדובר בתביעה בגין כתיבת לשון הרע הרי ש"מקום המעשה" הוא ביטוי שאינו ברור כל-צרכו. ניתן לומר, מחד, כי המדובר במקום בו נכתבו הדברים בפועל (וקרוב לודאי שמדובר במקום מגוריו/עסקו של הנתבע). לחילופין, ניתן לומר שמדובר במקום בו הדברים נקראים או מתפרסמים. וביחס לדברי לשון הרע שפורסמו בעיתון כתוב ביכר ביהמ"ש העליון את החלופה השנייה וקבע כי מקום המעשה הוא כל מקום בו מתפרסם העיתון בו נכתבו הדברים שיש בהם לשון הרע, ולא המקום בו נכתבו הדברים בפועל [ראו בש"א 5997/96 קים נ' ארד, החלטת הנשיא א' ברק מיום 2.12.1996].

בדומה לכך ובהתייחס לדברי לשון הרע שנכתבו ברשת האינטרנט, קבעה לאחרונה שופטת ביהמ"ש העליון מרים נאור כי כיון שניתן לגלוש ולצפות בדברים בכל מקום, הרי שהדברים פורסמו למעשה בכל מקום, ומשכך ניתן להגיש את התביעה בכל אחד מבתי המשפט בישראל ואין צורך "לרדוף" אחר הכותב ולהגיש את התביעה במקום מגוריו/עסקו [ראו רע"א 530/12 ש' יעקובוביץ' ואח' נ' יוסף (ג'ו) אדוארדס זיאס, החלטה מיום 28.3.2012].

אמנם, פס"ד זה עוסק בעוולת לשון הרע ואינו קובע מסמרות ביחס לעוולות אחרות שלא נדונו בפס"ד ואשר נפוצות ברשת האינטרנט (למשל: הפרת זכות יוצרים). ואולם, נראה כי יש בסיס רחב להרחבת פסה"ד אף ביחס לעוולות אחרות, וזאת לאור הנחת המוצא כי מקום המעשה שבגינו תובעים הוא ברשת האינטרנט, כלומר בכל מקום.

בשולי הדברים כדי לציין כי פסיקות ברוח זו אף ביחס להפרת זכות יוצרים ניתנו ע"י בתי-המשפט אף בעבר [ראו למשל ת.א. (מחוזי-י-ם) 5068/03 מראות אימג' בע"מ ואח' נ' רדיקס טכנולוגיות בע"מ ואח', פסק-דינו של השופט י' שפירא מיום 2.11.2003] ולהערכתנו פסיקת ביהמ"ש העליון תחזק נטייה זו.

בכך יהיה בכדי להקל על נפגעים שונים מדברי לשון הרע ו/או הפרת זכות יוצרים אשר עד עתה נרתעו לעתים מהגשת תביעה עקב החשש כי יידרשו להגיש את התביעה במקום מגוריו של הנתבע המרוחק ממקום מגוריהם. נראה כי החלטת ביהמ"ש העליון מסירה חשש זה ופותחת את הפתח בפני הגשת תביעות בגיון עוולות שנעשו באינטרנט, בכל מקום וכבחירת התובע.

  

  

החלטה: 'השם המפורש' יירשם כשם-מתחם

אחד משמות האל בספרות המקראית הוא "השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא 'השם המפורש'"(רמב"ם, יד החזקה, הלכות יסודי התורה פ"ו ה"ב). ע"פ ההלכה היהודית יש לנהוג כבוד בשם זה, אין למחקו ואין להשליך לאשפה כתבים הכוללים אותו, אלא לגנזם. כמו כן, בעוד שעד תקופת בית שני הגו שם זה בטקסים מיוחדים שנערכו במקדש, הרי שבעקבות הוראת שמעון הצדיק חדלו מלבטא אותו ככתבו ואף בקריאת התורה מבטאים אותו בשם "א-דני". אף חכמי הקבלה שטוו מסכת רעיונית סביב שם זה ו"נאלצו" להשתמש בו, נזהרו שלא לבטא אותו ככתבו אלא בצורה עקיפה כ"שם הוי"ה"  (או "יוד-קא-וו-קא"). 

לאחרונה, נדרשה הוועדה לבחינת שמות מתחם פוגעניים  להכריע, האם ראוי לאפשר לגורם כלשהו לרשום את השם המפורש כשם מתחם (ובהמשך להפעיל תחתיו אתר אינטרנט). המדובר בוועדה שהחלה לפעול בחודש פברואר, 2012 והוקמה ע"י איגוד האינטרנט הישראלי (ISOC), הגורם  המוסמך לרשום שמות מתחם עם הסיומת IL.

הקצאת שמות המתחם מתנהלת תחת רשימת כללים בינלאומיים המיושמים בכל מדינה ע"י הארגון המוסמך לכך, בתוכה. בסעיף 7.3 ברשימת הכללים נקבע כי לא יוקצו כשמות מתחם:

"שמות המכילים מילים גסות, שפה גסה, שמות הפוגעים בתקנת הציבור או ברגשות הציבור או שמות שבכל דרך אחרת אינם תואמים את חוקי מדינת ישראל".

בבואם לבחון את "כשירותו" של השם המפורש להירשם כשם מתחם בישראל, נחלקו חברי הוועדה:

לדעת חבר הוועדה פרופ' מיכאל בירנהק, לא ניתן לפסול את השם המפורש מלהירשם כשם מתחם וזאת כיון שאינו מהווה מילה גסה ומכיוון שהשימוש בו לא נאסר בחוק. לדעת בירנהק, העובדה שיהיו מי שייפגעו מרישום השם המפורש כשם המתחם אינה מצדיקה את פסילתו כשם מתחם, וזאת, כיון שהשם מצוי ממילא ברשת (למשל באתרים המצטטים את התנ"ך ככתבו). בנוסף, על מנת להיחשף לשם המתחם יידרש הגולש לפעולה אקטיבית – הקשת השם המפורש בשורת הכתובות -  כך שמי שייפגע מקיום השם כשם מתחם כלל לא ייחשף אליו, אא"כ יחפוץ בכך. אל דעתו הצטרף גם השופט (לשעבר) בועז אוקון שאף ציין כי השם המפורש מופיע כערך באתר וויקיפדיה.

עמדה שונה לחלוטין הביעה חברת הוועדה הסופרת יוכי ברנדס. לדברי ברנדס:

"האותיות י-ה-ו-ה הן שמו הפרטי של אלהי ישראל ונחשבות לשם הקדוש ביותר בתרבות היהודית...י-ה-ו-ה צריך, לפי דעתי, להישאר שם שכותבים בספר התורה ומדפיסים בפסוקי התנ"ך, ולא בשום מקום אחר. איני יכולה, וגם איני רוצה, לאסור בחוק על כתיבת האותיות י-ה-ו-ה ברשות היחיד  (למשל: על קירות הבתים ואפילו בספרים), אבל רשת האינטרנט דומה יותר ל"רשות הרבים". אין במדינת ישראל רחוב או יישוב בשם י-ה-ו-ה. מן הראוי שגם לא יהיה אתר אינטרנט בשם כזה".

אל  עמדת ברנדס הצטרף גם הנק נוסבכר, איש איגוד האינטרנט הישראלי. בדבריו הצביע נוסבכר על סמכותו של רשם החברות למנוע מחברה להירשם תחת שם הפוגע, לדעתו, בתקנת הציבור (סמכות המוסדרת כיום בסעיף 28 לחוק החברות, התשנ"ט-1999). בעבר, אף אישר בג"צ החלטה  של רשם החברות לסרב לרשום כשם חברה את השם "סרטי הכותל", וזאת כיון שראה בשם זה  "זלזול בערכים הדתיים הלאומיים של עם ישראל ופגיעה ברגשות הציבור וחלק ממנו" [בג"צ 124/70 כוכבי שמש נ' רשם החברות, פ"ד כה(1) 505]. דעת נוסבכר, רשאית הוועדה להסתמך על "תקנות רשם החברות", כלשונו, ולפסול את רישום השם המפורש כשם מתחם בהיות רישומו כשם מתחם פוגע ברגשות הציבור.

לטעמי  אין צורך להרחיק לכת לדיני החברות. כאמור, כללי רישום שמות המתחם קובעים  במפורש כי "שמות הפוגעים בתקנת הציבור או ברגשות הציבור" לא ירשמו כשמות מתחם, גם אם השימוש בהם אינו נוגד את החוק. סמכות זו אף הוזכרה במפורש במסמך שהפיץ איגוד האינטרנט הישראלי ואשר מסדיר את נוהל  עבודת הוועדה. 

כמו כן ספק גדול בעיני אם עובדת הופעתו של השם המפורש ברשת האינטרנט הופכת אותו לכשיר להירשם  כשם מתחם.  עינינו הרואות  כי רשת האינטרנט רוויה בשמות ובתכנים לא ראויים רבים אשר עצם הימצאותם ברשת אינה הופכת אותם למכובדים, לכולי עלמא.  על מנת לבחון פגיעה ברגשות הציבור מוטב היה, לטעמי, לפנות בדרך כלשהי אל הציבור (למשל באמצעות סקר) ולא לקבוע הנחות מוצא  שונות של חברי הועדה , אשר כבודם במקומו מונח, כעובדות וכדעת הציבור.

בסופו של יום, אישרה הועדה את רישום השם המפורש כשם מתחם, למרות היעדר הכרעה בעניין בין חבריה, וזאת לאור  הכלל לפיו על-מנת לפסול שם מלהירשם כשם מתחם יש צורך בהחלטה שתתקבל ע"י רוב חברי הוועדה, ומכלל הלאו אתה שומע הן.

ראו: הוועדה לבחינת שמות מתחם, החלטה 1/12 (15.2.2012). 

 

 

פסיקה: אין לגייס ללקוחות "מתוך" אתר האינטרנט של המתחרה

בפס"ד שניתן לאחרונה חייב בימ"ש השלום את מפעילי אתר השמת העובדים www.jobnew.co.il בפיצוי המתחרה, מפעיל אתר ההשמה www.jobclick.co.il, וזאת, לאחר שהשתכנע כי הנתבעים התעשרו על-גב התובע, שלא כדין.

לטענת  Jobclick, התחזה אחד מאנשי האתר המתחרה, jobnews, למחפש עבודה, נרשם באתרו כמחפש עבודה  ופנה למעסיקים שפרסמו מודעות דרושים באתר המתחרה. ואולם, במקום להציג את עצמו בפני אותם מעסיקים הפוטנציאליים כמחפש עבודה, שלח אליהם 'מחפש העבודה' הצעות שונות לפרסום מודעות דרושים באתרו המתחרה. לטענת התובע, הצליח 'מחפש העבודה' לשכנע 62 מעסיקים לחדול מלפעול באתרו ולהעביר את פעילותם לאתר המתחרה. התובע העריך את הנזק שנגרם לו, בשל כך, בסך של 148,000 ש"ח.

לאחר שעיינה בראיות הצדדים הגיעה השופטת הבכירה חנה ינון למסקנה כי אכן נשלחו הצעות מסחריות כאלו דרך אתר התובע.

ואולם, על-מנת שהתנהלות מסוימת תצמיח למי שנפגע ממנה זכות לדרוש סעד מהפוגע,  עליה להתפרש כמעשה המוגדר בחוק כמצמיח זכות לסעד שכזה.  

בבואו לבחון את התנהלות הנתבעים בראי החוק, התייחס ביהמ"ש לשלוש עילות תביעה:

בשלב ראשון בחן ביהמ"ש האם התנהלות הנתבעים מהווה "התערבות בלתי הוגנת". עוולה זו, מוגדרת בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 במלים אלו:

"לא ימנע אדם ולא יכביד עוסק, באופן לא הגיוני, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק הנכס או השירות של עוסק אחר".

בנסיבות העניין קבע ביהמ"ש כי הנתבעים לא ביצעו את עוולת 'התערבות בלתי הוגנת' וזאת כיון שלא הוכח כי הם חסמו באופן פיסי או טכני את הגישה לאתר התובע.

בשלב השני, בחן ביהמ"ש האם התנהלות הנתבעים מהווה 'גזל סוד מסחרי' של התובע, וזאת, לאור ההלכה לפיה רשימת לקוחות של עסק עלולה להוות, במקרים מסוימים, סוד מסחרי של העסק כך שגורם אחר העושה ברשימה זו שימוש גוזל את סודו המסחרי של בעל העסק והרשימה [ראו בהרחבה סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות הנ"ל].

אף בהתייחס לעוולה זו קבע ביהמ"ש כי בנסיבות העניין הנתבעים לא ביצעו את עוולת 'גזל סוד מסחרי' של התובע וזאת כיון שלא הוכח כי רשימת הלקוחות של התובע הייתה רשימה סמויה מעין כל וכי תוכנה לא ניתן היה לגילוי ,בנקל, ע"י מתחריו. אדרבה, למעשה, כל מי שגולש באתר ומעיין במודעות נחשף לשמות הלקוחות מה שמונע התייחסות אל הרשימה המפרטת אותם כאל סוד מסחרי.

אולם, בסופו של דבר, מצא ביהמ"ש מזור למצוקת התובע בעוולת עשיית עושר ולא במשפט. בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 נקבע כי:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".

בהתייחס לעילה זו כתבה השופטת ינון כי התרשמה שהנתבעים הפיקו הנאה מן העובדה שאתר התובע היה אתר מוכר, בעל מספר לקוחות רב ובעל מוניטין בתחום השמת העובדים, דבר שסייע לנתבעים במהלך עסקיהם ומהווה התעשרות פסולה על גבו של התובע. משכך, עליהם להשיב לתובע את הרווח שהפיקו על-גבו.

התובע, כשלעצמו, טען כי הנתבעים 'נטלו' ממנו 62 לקוחות אך בפועל לא הציג אסמכתאות לכך.

למרות זאת, החליטה השופטת לפסוק לטובתו פיצוי בסך של 75,000 ש"ח ההווה מחצית מההפסד שלטענת התובע נגרם לו. בנוסף, חייב ביהמ"ש את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח ובתוספת מע"מ.


ת"א 44869-03-10 אשר נ' אולפרייס ואח' (שלום ת"א חנה ינון 31.1.2012).

ב"כ התובע: עו"ד אחז אגם
הנתבע 2  - בעצמו