ביהמ"ש העליון קבע כי ניתן להגיש תביעה בגין לשון הרע שפורסם באינטרנט בכל בימ"ש בישראל

בשנים האחרונות עלה מספרן של תביעות לשון-הרע המוגשות בעקבות דברים שנכתבו כנגד התובע באתר אינטרנט. נראה כי ככל שחולף הזמן הופכת רשת האינטרנט לזירה המרכזית של תביעות לשון הרע, תוך שהיא נוטלת את הבכורה המפוקפקת מהעיתונות הכתובה ואף מטבורה של עיר.

אחד הקשיים הפרוצדורליים עמם נאלצו תובעים להתמודד עד לאחרונה היה הקושי לוודא מראש את זהות ביהמ"ש אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעת לשון הרע בגיל דברים שנכתבו ברשת האינטרנט.

ככלל, על תובע להגיש את תביעתו לביהמ"ש אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעה. בתי-המשפט מתחלקים כיום לששה מחוזות: מחוז נצרת, מחוז חיפה, מחוז המרכז, מחוז ת"א, מחוז ירושלים ומחוז הדרום. בכל מחוז ומחוז כלולים מספר בתי-משפט שלום ומעליהם בית המשפט המחוזי. כך לדוגמא, ברשימת בתי-המשפט במחוז מרכז כלולים בתי המשפט בנתניה, כפר-סבא, פתח-תקוה, ראשל"צ, רמלה ורחובות (כולם 'בתי משפט שלום') ומעליהם ביהמ"ש המחוזי מרכז, הממוקם אף הוא בפ"ת. היה ועניין משפטי כלשהו "נתפס" בסמכות אחד המחוזות, רשאי התובע להגיש את תביעתו בכל אחד מבתי המשפט באותו המחוז. לצורך העניין: דין נתניה כדין רחובות.

"השתייכותו" של סכסוך משפטי למחוז מסוים נבחנת לאור פרמטרים שונים שנקבעו בחוק (ולעתים גם בפסיקה). המקור המרכזי ביניהם היא תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הקובעת מספר חלופות ביחס לבחינת מיקומן של תביעות שאינן תביעות שכולן במקרקעין. חלופות אלו כוללות את:

(1)  מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)  מקום יצירת ההתחייבות;

(3)  המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)  מקום המסירה של הנכס;

(5)  מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

תביעה בגין כתיבת לשון הרע אינה כרוכה בהפרה של התחייבות חוזית או במסירה של נכס ועל-כן החלופות הרלוונטיות לגביה הן חלופות (1) ו-(5). כלומר, התובע יוכל להגיש את התביעה במקום מגוריו/עסקו של הנתבע. לחילופין, יוכל התובע להגיש את תביעתו במקום המעשה שבשלו הוא תובע.

ואולם, ככל שמדובר בתביעה בגין כתיבת לשון הרע הרי ש"מקום המעשה" הוא ביטוי שאינו ברור כל-צרכו. ניתן לומר, מחד, כי המדובר במקום בו נכתבו הדברים בפועל (וקרוב לודאי שמדובר במקום מגוריו/עסקו של הנתבע). לחילופין, ניתן לומר שמדובר במקום בו הדברים נקראים או מתפרסמים. וביחס לדברי לשון הרע שפורסמו בעיתון כתוב ביכר ביהמ"ש העליון את החלופה השנייה וקבע כי מקום המעשה הוא כל מקום בו מתפרסם העיתון בו נכתבו הדברים שיש בהם לשון הרע, ולא המקום בו נכתבו הדברים בפועל [ראו בש"א 5997/96 קים נ' ארד, החלטת הנשיא א' ברק מיום 2.12.1996].

בדומה לכך ובהתייחס לדברי לשון הרע שנכתבו ברשת האינטרנט, קבעה לאחרונה שופטת ביהמ"ש העליון מרים נאור כי כיון שניתן לגלוש ולצפות בדברים בכל מקום, הרי שהדברים פורסמו למעשה בכל מקום, ומשכך ניתן להגיש את התביעה בכל אחד מבתי המשפט בישראל ואין צורך "לרדוף" אחר הכותב ולהגיש את התביעה במקום מגוריו/עסקו [ראו רע"א 530/12 ש' יעקובוביץ' ואח' נ' יוסף (ג'ו) אדוארדס זיאס, החלטה מיום 28.3.2012].

אמנם, פס"ד זה עוסק בעוולת לשון הרע ואינו קובע מסמרות ביחס לעוולות אחרות שלא נדונו בפס"ד ואשר נפוצות ברשת האינטרנט (למשל: הפרת זכות יוצרים). ואולם, נראה כי יש בסיס רחב להרחבת פסה"ד אף ביחס לעוולות אחרות, וזאת לאור הנחת המוצא כי מקום המעשה שבגינו תובעים הוא ברשת האינטרנט, כלומר בכל מקום.

בשולי הדברים כדי לציין כי פסיקות ברוח זו אף ביחס להפרת זכות יוצרים ניתנו ע"י בתי-המשפט אף בעבר [ראו למשל ת.א. (מחוזי-י-ם) 5068/03 מראות אימג' בע"מ ואח' נ' רדיקס טכנולוגיות בע"מ ואח', פסק-דינו של השופט י' שפירא מיום 2.11.2003] ולהערכתנו פסיקת ביהמ"ש העליון תחזק נטייה זו.

בכך יהיה בכדי להקל על נפגעים שונים מדברי לשון הרע ו/או הפרת זכות יוצרים אשר עד עתה נרתעו לעתים מהגשת תביעה עקב החשש כי יידרשו להגיש את התביעה במקום מגוריו של הנתבע המרוחק ממקום מגוריהם. נראה כי החלטת ביהמ"ש העליון מסירה חשש זה ופותחת את הפתח בפני הגשת תביעות בגיון עוולות שנעשו באינטרנט, בכל מקום וכבחירת התובע.

  

  

החלטה: 'השם המפורש' יירשם כשם-מתחם

אחד משמות האל בספרות המקראית הוא "השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא 'השם המפורש'"(רמב"ם, יד החזקה, הלכות יסודי התורה פ"ו ה"ב). ע"פ ההלכה היהודית יש לנהוג כבוד בשם זה, אין למחקו ואין להשליך לאשפה כתבים הכוללים אותו, אלא לגנזם. כמו כן, בעוד שעד תקופת בית שני הגו שם זה בטקסים מיוחדים שנערכו במקדש, הרי שבעקבות הוראת שמעון הצדיק חדלו מלבטא אותו ככתבו ואף בקריאת התורה מבטאים אותו בשם "א-דני". אף חכמי הקבלה שטוו מסכת רעיונית סביב שם זה ו"נאלצו" להשתמש בו, נזהרו שלא לבטא אותו ככתבו אלא בצורה עקיפה כ"שם הוי"ה"  (או "יוד-קא-וו-קא"). 

לאחרונה, נדרשה הוועדה לבחינת שמות מתחם פוגעניים  להכריע, האם ראוי לאפשר לגורם כלשהו לרשום את השם המפורש כשם מתחם (ובהמשך להפעיל תחתיו אתר אינטרנט). המדובר בוועדה שהחלה לפעול בחודש פברואר, 2012 והוקמה ע"י איגוד האינטרנט הישראלי (ISOC), הגורם  המוסמך לרשום שמות מתחם עם הסיומת IL.

הקצאת שמות המתחם מתנהלת תחת רשימת כללים בינלאומיים המיושמים בכל מדינה ע"י הארגון המוסמך לכך, בתוכה. בסעיף 7.3 ברשימת הכללים נקבע כי לא יוקצו כשמות מתחם:

"שמות המכילים מילים גסות, שפה גסה, שמות הפוגעים בתקנת הציבור או ברגשות הציבור או שמות שבכל דרך אחרת אינם תואמים את חוקי מדינת ישראל".

בבואם לבחון את "כשירותו" של השם המפורש להירשם כשם מתחם בישראל, נחלקו חברי הוועדה:

לדעת חבר הוועדה פרופ' מיכאל בירנהק, לא ניתן לפסול את השם המפורש מלהירשם כשם מתחם וזאת כיון שאינו מהווה מילה גסה ומכיוון שהשימוש בו לא נאסר בחוק. לדעת בירנהק, העובדה שיהיו מי שייפגעו מרישום השם המפורש כשם המתחם אינה מצדיקה את פסילתו כשם מתחם, וזאת, כיון שהשם מצוי ממילא ברשת (למשל באתרים המצטטים את התנ"ך ככתבו). בנוסף, על מנת להיחשף לשם המתחם יידרש הגולש לפעולה אקטיבית – הקשת השם המפורש בשורת הכתובות -  כך שמי שייפגע מקיום השם כשם מתחם כלל לא ייחשף אליו, אא"כ יחפוץ בכך. אל דעתו הצטרף גם השופט (לשעבר) בועז אוקון שאף ציין כי השם המפורש מופיע כערך באתר וויקיפדיה.

עמדה שונה לחלוטין הביעה חברת הוועדה הסופרת יוכי ברנדס. לדברי ברנדס:

"האותיות י-ה-ו-ה הן שמו הפרטי של אלהי ישראל ונחשבות לשם הקדוש ביותר בתרבות היהודית...י-ה-ו-ה צריך, לפי דעתי, להישאר שם שכותבים בספר התורה ומדפיסים בפסוקי התנ"ך, ולא בשום מקום אחר. איני יכולה, וגם איני רוצה, לאסור בחוק על כתיבת האותיות י-ה-ו-ה ברשות היחיד  (למשל: על קירות הבתים ואפילו בספרים), אבל רשת האינטרנט דומה יותר ל"רשות הרבים". אין במדינת ישראל רחוב או יישוב בשם י-ה-ו-ה. מן הראוי שגם לא יהיה אתר אינטרנט בשם כזה".

אל  עמדת ברנדס הצטרף גם הנק נוסבכר, איש איגוד האינטרנט הישראלי. בדבריו הצביע נוסבכר על סמכותו של רשם החברות למנוע מחברה להירשם תחת שם הפוגע, לדעתו, בתקנת הציבור (סמכות המוסדרת כיום בסעיף 28 לחוק החברות, התשנ"ט-1999). בעבר, אף אישר בג"צ החלטה  של רשם החברות לסרב לרשום כשם חברה את השם "סרטי הכותל", וזאת כיון שראה בשם זה  "זלזול בערכים הדתיים הלאומיים של עם ישראל ופגיעה ברגשות הציבור וחלק ממנו" [בג"צ 124/70 כוכבי שמש נ' רשם החברות, פ"ד כה(1) 505]. דעת נוסבכר, רשאית הוועדה להסתמך על "תקנות רשם החברות", כלשונו, ולפסול את רישום השם המפורש כשם מתחם בהיות רישומו כשם מתחם פוגע ברגשות הציבור.

לטעמי  אין צורך להרחיק לכת לדיני החברות. כאמור, כללי רישום שמות המתחם קובעים  במפורש כי "שמות הפוגעים בתקנת הציבור או ברגשות הציבור" לא ירשמו כשמות מתחם, גם אם השימוש בהם אינו נוגד את החוק. סמכות זו אף הוזכרה במפורש במסמך שהפיץ איגוד האינטרנט הישראלי ואשר מסדיר את נוהל  עבודת הוועדה. 

כמו כן ספק גדול בעיני אם עובדת הופעתו של השם המפורש ברשת האינטרנט הופכת אותו לכשיר להירשם  כשם מתחם.  עינינו הרואות  כי רשת האינטרנט רוויה בשמות ובתכנים לא ראויים רבים אשר עצם הימצאותם ברשת אינה הופכת אותם למכובדים, לכולי עלמא.  על מנת לבחון פגיעה ברגשות הציבור מוטב היה, לטעמי, לפנות בדרך כלשהי אל הציבור (למשל באמצעות סקר) ולא לקבוע הנחות מוצא  שונות של חברי הועדה , אשר כבודם במקומו מונח, כעובדות וכדעת הציבור.

בסופו של יום, אישרה הועדה את רישום השם המפורש כשם מתחם, למרות היעדר הכרעה בעניין בין חבריה, וזאת לאור  הכלל לפיו על-מנת לפסול שם מלהירשם כשם מתחם יש צורך בהחלטה שתתקבל ע"י רוב חברי הוועדה, ומכלל הלאו אתה שומע הן.

ראו: הוועדה לבחינת שמות מתחם, החלטה 1/12 (15.2.2012). 

 

 

פסיקה: אין לגייס ללקוחות "מתוך" אתר האינטרנט של המתחרה

בפס"ד שניתן לאחרונה חייב בימ"ש השלום את מפעילי אתר השמת העובדים www.jobnew.co.il בפיצוי המתחרה, מפעיל אתר ההשמה www.jobclick.co.il, וזאת, לאחר שהשתכנע כי הנתבעים התעשרו על-גב התובע, שלא כדין.

לטענת  Jobclick, התחזה אחד מאנשי האתר המתחרה, jobnews, למחפש עבודה, נרשם באתרו כמחפש עבודה  ופנה למעסיקים שפרסמו מודעות דרושים באתר המתחרה. ואולם, במקום להציג את עצמו בפני אותם מעסיקים הפוטנציאליים כמחפש עבודה, שלח אליהם 'מחפש העבודה' הצעות שונות לפרסום מודעות דרושים באתרו המתחרה. לטענת התובע, הצליח 'מחפש העבודה' לשכנע 62 מעסיקים לחדול מלפעול באתרו ולהעביר את פעילותם לאתר המתחרה. התובע העריך את הנזק שנגרם לו, בשל כך, בסך של 148,000 ש"ח.

לאחר שעיינה בראיות הצדדים הגיעה השופטת הבכירה חנה ינון למסקנה כי אכן נשלחו הצעות מסחריות כאלו דרך אתר התובע.

ואולם, על-מנת שהתנהלות מסוימת תצמיח למי שנפגע ממנה זכות לדרוש סעד מהפוגע,  עליה להתפרש כמעשה המוגדר בחוק כמצמיח זכות לסעד שכזה.  

בבואו לבחון את התנהלות הנתבעים בראי החוק, התייחס ביהמ"ש לשלוש עילות תביעה:

בשלב ראשון בחן ביהמ"ש האם התנהלות הנתבעים מהווה "התערבות בלתי הוגנת". עוולה זו, מוגדרת בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 במלים אלו:

"לא ימנע אדם ולא יכביד עוסק, באופן לא הגיוני, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק הנכס או השירות של עוסק אחר".

בנסיבות העניין קבע ביהמ"ש כי הנתבעים לא ביצעו את עוולת 'התערבות בלתי הוגנת' וזאת כיון שלא הוכח כי הם חסמו באופן פיסי או טכני את הגישה לאתר התובע.

בשלב השני, בחן ביהמ"ש האם התנהלות הנתבעים מהווה 'גזל סוד מסחרי' של התובע, וזאת, לאור ההלכה לפיה רשימת לקוחות של עסק עלולה להוות, במקרים מסוימים, סוד מסחרי של העסק כך שגורם אחר העושה ברשימה זו שימוש גוזל את סודו המסחרי של בעל העסק והרשימה [ראו בהרחבה סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות הנ"ל].

אף בהתייחס לעוולה זו קבע ביהמ"ש כי בנסיבות העניין הנתבעים לא ביצעו את עוולת 'גזל סוד מסחרי' של התובע וזאת כיון שלא הוכח כי רשימת הלקוחות של התובע הייתה רשימה סמויה מעין כל וכי תוכנה לא ניתן היה לגילוי ,בנקל, ע"י מתחריו. אדרבה, למעשה, כל מי שגולש באתר ומעיין במודעות נחשף לשמות הלקוחות מה שמונע התייחסות אל הרשימה המפרטת אותם כאל סוד מסחרי.

אולם, בסופו של דבר, מצא ביהמ"ש מזור למצוקת התובע בעוולת עשיית עושר ולא במשפט. בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 נקבע כי:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".

בהתייחס לעילה זו כתבה השופטת ינון כי התרשמה שהנתבעים הפיקו הנאה מן העובדה שאתר התובע היה אתר מוכר, בעל מספר לקוחות רב ובעל מוניטין בתחום השמת העובדים, דבר שסייע לנתבעים במהלך עסקיהם ומהווה התעשרות פסולה על גבו של התובע. משכך, עליהם להשיב לתובע את הרווח שהפיקו על-גבו.

התובע, כשלעצמו, טען כי הנתבעים 'נטלו' ממנו 62 לקוחות אך בפועל לא הציג אסמכתאות לכך.

למרות זאת, החליטה השופטת לפסוק לטובתו פיצוי בסך של 75,000 ש"ח ההווה מחצית מההפסד שלטענת התובע נגרם לו. בנוסף, חייב ביהמ"ש את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח ובתוספת מע"מ.


ת"א 44869-03-10 אשר נ' אולפרייס ואח' (שלום ת"א חנה ינון 31.1.2012).

ב"כ התובע: עו"ד אחז אגם
הנתבע 2  - בעצמו

פוסט אקטואלי: על פרשת השבוע ו"הצפת" ישראל בעורכי-דין

קשה להיות משה רבנו.

רגעים ספורים לאחר שהוציא את ישראל מכיכר א-ת'חריר בגלגולה העתיק, הכה במצרים והעביר את ישראל בין גזרי ים-סוף, ניצב משה בפני אתגר חדש:

"ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם; ויעמוד העם על משה, מן הבוקר עד הערב" [שמות פרק יח].

 

כך הוא מנהגו של עולם: מרגע שהשתחררו בני האדם מעבדות מצרים, מימשו את חירותם באופן מושלם והחלו להסתכסך זה עם זה, בחופשיות. בלי מעבידים מצריים מסביב. כשנמאס להם לריב זה עם זה, פנו למשה שישפוט ביניהם.

לעזרתו של משה יצא יתרו חותנו. לדידו, התמסרותו הטוטאלית של משה מבוקר עד ערב לעבודת השיפוט, רחוקה מלהיות אופטימלית ועלולה הייתה להמיט על משה תוצאות קשות. ובמילותיו שלו:

"לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה, גם העם הזה אשר עמך. כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך".

יתרו מכובדנו לא הסתפק בביקורת אלא הציע, בנוסף, פתרון לבעיית העומס המשפטי עמה התמודד משה: אצילת סמכויות.

וכדבריו:

"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים, אנשי אמת, שנאי בצע; ושמת עליהם, שרי אלפים שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות ושפטו את העם בכל עת, והיה הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם; והקל מעליך, ונשאו איתך".

כלומר: במקום שמשה יכהן כשופט בלעדי הדן בכל הסכסוכים המתעוררים בקרב העם למגדול ועד קטן, תוקמנה ערכאות משפטיות בדרגות שונות, וכל אחת מהן תדון בסכסוכים בסדר גודל מסוים.

כך, על כל עשרה אנשים ימונה שופט זוטר ["שרי עשרות"];

על כל חמישים איש ימונה שופט בכיר ממנו ["שרי חמישים"];

על כל מאה אנשים ימונה שופט בכיר מהם ["שרי מאות"];

על כל אלף אנשים ימונה שופט בכיר מהם ["שרי אלפים"];

מעליהם ימשיך לעמוד משה רבנו כערכאה הבכירה.

משה מצדו, אימץ את עצת חותנו:

"ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, ויתן אתם ראשים על העם: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם, בכל עת: את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטן ישפטו הם".

העומס על משה אכן פחת, אך זאת במחיר מינוי של שופט אחד על כל עשרה אנשים.

ולא, לא טעינו בספירה: שופט אחד על כל עשרה אנשים!

סיפור מקראי זה הדהד בראשי לפני מספר שבועות עת קראתי כתבה נוספת המבכה את הצפת מדינת ישראל בעו"ד ("מדינה עשירה בעורכי דין", מאמרם של ענת שיחור-אהרונסון ועו"ד מוטי דנוס, פורסמה בכתב העת "הפרקליטים", גיליון אוקטובר 2011 ובאתר הפורומים המשפטיים).

בין היתר, הוצגו בכתבה נתונים מדאיגים בדבר היחס בין מספר עוה"ד בישראל לכלל האוכלוסייה (בהשוואה למדינות אחרות). כך בעוד שבבריטניה היחס הוא עו"ד אחד לכ-400 תושבים, בגרמניה היחס הוא עו"ד אחד לכ-600 תושבים, בצרפת היחס עומד על עו"ד אחד ל-1,200 תושבים ובסין ויפן היחס הוא עו"ד אחד לאלפי אזרחים, הרי שבישראל היחס הוא עו"ד אחד ל-156 תושבים. שיא עולמי חדש. מדליית זהב אולימפית לישראל.

גורמים רבים בתוך מערכת המשפט רואים בשיעור הגבוה של עו"ד בעיה קשה ומציעים לה פתרונות רבים ושונים. לעתים נדמה כי מספר הפתרונות שהוצעו לבעיה עולה על מספרם של עוה"ד בישראל. ואולם, בפועל, מספרם של עוה"ד בישראל ממשיך לעלות משנה לשנה ולשבור שיאים חדשים.

כשלעצמי, אני תוהה אם יהיה בכוחם של אמצעים כאלו או אחרים בכדי לעצור סחף המשפטיזציה.המדובר, כאמור, במאפיין גנטי בסיסי של העם היהודי. אם כל עשרה יהודים זקוקים לשופט פרטי, ודאי שיש צורך גם בשלשה עו"ד (שותף בכירה, שותף זוטר ושכיר), שני מתמחים, טרום-מתמחה ואולי גם איזה סטודנט. ואת זה, כמובן, יש להכפיל בשני צדדים (לכל הפחות).

אל יאוש חברים. הפוטנציאל גדול ואנו רחוקים מלממש אותו ;).

שבת שלום.

    

על החובה לתת קרדיט ליוצר (ועל הדרך, כמה מילים על זכות יוצרים בגופן)

האם גופן (Font) הוא יצירה המוגנת בזכות יוצרים?

בפס"ד שניתן לאחרונה ע"י שופט ביהמ"ש המחוזי (מרכז) פרופ' עופר גרוסקופף [ת"א 5311-04-08 נרקיס ואח' נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (29.12.2011)] נדחתה תביעת בעלי זכות היוצרים בגופן "נרקיסים" כנגד חברת מיקרוסופט אשר עשתה שימוש בגופן במערכת ההפעלה  "Windows".

בהכרעה עקרונית שניתנה ע"י ביהמ"ש לפני כשנה ובמסגרת תיק זה, קבע ביהמ"ש קביעה כי גופן יכול להוות 'יצירה' שהיא מושא לזכות יוצרים, וזאת, אם הגופן הספציפי הוא תוצר של השקעה שהשקיע מפתחו, ובנוסף, מגולמת בו מידה מסוימת של מקוריות ויצירתיות. על החלטה זו הרחבנו בדברים במאמר שפורסם באתר זכויות היוצרים (מבית אתר הפורומים המשפטיים).

עם תום הדיון בסכסוך זה השתכנע ביהמ"ש כי למיקרוסופט ניתן רישיון לשימוש בלתי מוגבל בגופן ומשכך, גם אם מדובר בגופן המוגן בזכות יוצרים הרי שמיקרוסופט לא הפרה זכות זו. קביעה זו ייתרה את הצורך לקבוע, במסגרת הליך זה, האם גופן "נרקיסים" עומד בתנאי הסף ונחשב ליצירה מוגנת בזכות יוצרים.

ואולם, פסה"ד מגלם בתוכו מספר קביעות עקרוניות, אשר אחת מהן מתייחסת לגדרי הזכות המוסרית של מפתח הגופן (ובעקבותיו, יוצרים אחרים).

הזכות המוסרית העומדת ליוצר

הזכות המוסרית, בקצרה, היא זכותו של היוצר "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". בנוסף, כוללת הזכות המוסרית את זכותו של היוצר "כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה", וזאת, "אם יש באלו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר" [ראו סעיפים 45-46 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007].

זכות זו עומדת במובחן מהזכות הכלכלית של היוצר, שהיא למעשה זכותו "לעשות כסף" מהיצירה, בדרכים מגוונות. בניגוד לזכות הכלכלית, הזכות המוסרית היא זכות אישית ואינה ניתנת להעברה, ולכן, גם ליוצר שאינו בעל הזכות הכלכלית ביצירה ויוצר שהעביר את זכותו הכלכלית ביצירה לגורם אחר עומדת זכות מוסרית ביצירה.

בין הטענות שהעלו בעלי הזכויות בגופן "נרקיסים" נכללה טענה לפיה מיקרוסופט מפרה את זכותו המוסרית של יוצר הגופן, מר צבי נרקיס ז"ל, בכך ששמו אינו מוזכר כיוצר הגופן בקובץ המספק מידע ביחס לגופן, במערכות ההפעלה של מיקרוסופט.

ביהמ"ש לא מצא ממש בטענה זו. לדבריו, הנוהג הוא ששמם של יוצרי גופנים מגולם בשם שניתן לגופן. כאמור, הגופן שפיתח צבי נרקיס קרוי "נרקיסים" ע"ש יוצרו. אף חברת מיקרוסופט עושה שימוש בשם זה כשם הגופן ובכך היא יוצאת ידי-חובתה ליתן קרדיט "בהיקף ובמידה המקובלים בנסיבות העניין".

ואולם, חרף זאת ו"על-מנת למנוע כל ספק בעניין" הורה ביהמ"ש למיקרוסופט לדאוג לכך שבמערכות הפעלה עתידיות יוזכר שמו של נרקיס כיוצר הגופן, וזאת, מבלי שחייב אותה לפצות את יורשי נרקיס עקב היעדר אזכורו בעבר.

אוקי, תכל'ס: מתי מגיע לי 'קרדיט'?

לעתים קרובות אני נשאל ע"י יוצרים שונים, אשר הזכות הכלכלית ביצירתם שייכת לגורם אחר, האם, למרות זאת, "הוא עדיין חייב לתת לי קרדיט?". אחת הסיטואציות השכיחות בהן עולה שאלה זו היא במקרה של מעצב שכיר אשר עיצב במסגרת עבודתו עיצובים שונים ובשלב מסוים חדל מלעבוד באותו מקום. במצב זה וככל שלא הוסכם אחרת בין הצדדים, הזכות "לעשות כסף" מהעיצובים שייכת למעביד ואולם לעובד יש עדיין זכות מוסרית באותם עיצובים.

ואולם, חשוב לזכור: הזכות המוסרית היא זכותו של היוצר כי שמו ייקרא על היצירה "בהיקף ובמידה המקובלים בנסיבות העניין" אך לא מעבר לכך.

כלומר, לא בכל מצב יהיה היוצר זכאי לקרדיט כלשהו. גם במצב בו היוצר יהיה זכאי לקרדיט כלשהו, הרי שאופן מתן הקרדיט ייבחן לאור ההיקף והמידה המקובלים בנסיבות העניין, למשל, בהשוואה ליצירות דומות שיצרו אחרים.

לכן, חשוב לבחון את הנסיבות באופן פרטני ומעמיק טרם ביסוס הליך משפטי בגין השמטת קרדיט ליוצר. ככל שנוצר הרושם כי מקובל לתת קרדיט ליוצר ביצירות המדוברות וכי הקרדיט ניתן באופן מסוים תקבל דרישתו של היוצר לקבל קרדיט הולם משנה תוקף ובמידה והיוצר לא יקבל קרדיט, יהיה בכוחו לתבוע פיצוי כספי על הפרת זכותו המוסרית ביצירה.