פסיקה: אין לגייס ללקוחות "מתוך" אתר האינטרנט של המתחרה

בפס"ד שניתן לאחרונה חייב בימ"ש השלום את מפעילי אתר השמת העובדים www.jobnew.co.il בפיצוי המתחרה, מפעיל אתר ההשמה www.jobclick.co.il, וזאת, לאחר שהשתכנע כי הנתבעים התעשרו על-גב התובע, שלא כדין.

לטענת  Jobclick, התחזה אחד מאנשי האתר המתחרה, jobnews, למחפש עבודה, נרשם באתרו כמחפש עבודה  ופנה למעסיקים שפרסמו מודעות דרושים באתר המתחרה. ואולם, במקום להציג את עצמו בפני אותם מעסיקים הפוטנציאליים כמחפש עבודה, שלח אליהם 'מחפש העבודה' הצעות שונות לפרסום מודעות דרושים באתרו המתחרה. לטענת התובע, הצליח 'מחפש העבודה' לשכנע 62 מעסיקים לחדול מלפעול באתרו ולהעביר את פעילותם לאתר המתחרה. התובע העריך את הנזק שנגרם לו, בשל כך, בסך של 148,000 ש"ח.

לאחר שעיינה בראיות הצדדים הגיעה השופטת הבכירה חנה ינון למסקנה כי אכן נשלחו הצעות מסחריות כאלו דרך אתר התובע.

ואולם, על-מנת שהתנהלות מסוימת תצמיח למי שנפגע ממנה זכות לדרוש סעד מהפוגע,  עליה להתפרש כמעשה המוגדר בחוק כמצמיח זכות לסעד שכזה.  

בבואו לבחון את התנהלות הנתבעים בראי החוק, התייחס ביהמ"ש לשלוש עילות תביעה:

בשלב ראשון בחן ביהמ"ש האם התנהלות הנתבעים מהווה "התערבות בלתי הוגנת". עוולה זו, מוגדרת בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 במלים אלו:

"לא ימנע אדם ולא יכביד עוסק, באופן לא הגיוני, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק הנכס או השירות של עוסק אחר".

בנסיבות העניין קבע ביהמ"ש כי הנתבעים לא ביצעו את עוולת 'התערבות בלתי הוגנת' וזאת כיון שלא הוכח כי הם חסמו באופן פיסי או טכני את הגישה לאתר התובע.

בשלב השני, בחן ביהמ"ש האם התנהלות הנתבעים מהווה 'גזל סוד מסחרי' של התובע, וזאת, לאור ההלכה לפיה רשימת לקוחות של עסק עלולה להוות, במקרים מסוימים, סוד מסחרי של העסק כך שגורם אחר העושה ברשימה זו שימוש גוזל את סודו המסחרי של בעל העסק והרשימה [ראו בהרחבה סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות הנ"ל].

אף בהתייחס לעוולה זו קבע ביהמ"ש כי בנסיבות העניין הנתבעים לא ביצעו את עוולת 'גזל סוד מסחרי' של התובע וזאת כיון שלא הוכח כי רשימת הלקוחות של התובע הייתה רשימה סמויה מעין כל וכי תוכנה לא ניתן היה לגילוי ,בנקל, ע"י מתחריו. אדרבה, למעשה, כל מי שגולש באתר ומעיין במודעות נחשף לשמות הלקוחות מה שמונע התייחסות אל הרשימה המפרטת אותם כאל סוד מסחרי.

אולם, בסופו של דבר, מצא ביהמ"ש מזור למצוקת התובע בעוולת עשיית עושר ולא במשפט. בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 נקבע כי:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".

בהתייחס לעילה זו כתבה השופטת ינון כי התרשמה שהנתבעים הפיקו הנאה מן העובדה שאתר התובע היה אתר מוכר, בעל מספר לקוחות רב ובעל מוניטין בתחום השמת העובדים, דבר שסייע לנתבעים במהלך עסקיהם ומהווה התעשרות פסולה על גבו של התובע. משכך, עליהם להשיב לתובע את הרווח שהפיקו על-גבו.

התובע, כשלעצמו, טען כי הנתבעים 'נטלו' ממנו 62 לקוחות אך בפועל לא הציג אסמכתאות לכך.

למרות זאת, החליטה השופטת לפסוק לטובתו פיצוי בסך של 75,000 ש"ח ההווה מחצית מההפסד שלטענת התובע נגרם לו. בנוסף, חייב ביהמ"ש את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח ובתוספת מע"מ.


ת"א 44869-03-10 אשר נ' אולפרייס ואח' (שלום ת"א חנה ינון 31.1.2012).

ב"כ התובע: עו"ד אחז אגם
הנתבע 2  - בעצמו

פוסט אקטואלי: על פרשת השבוע ו"הצפת" ישראל בעורכי-דין

קשה להיות משה רבנו.

רגעים ספורים לאחר שהוציא את ישראל מכיכר א-ת'חריר בגלגולה העתיק, הכה במצרים והעביר את ישראל בין גזרי ים-סוף, ניצב משה בפני אתגר חדש:

"ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם; ויעמוד העם על משה, מן הבוקר עד הערב" [שמות פרק יח].

 

כך הוא מנהגו של עולם: מרגע שהשתחררו בני האדם מעבדות מצרים, מימשו את חירותם באופן מושלם והחלו להסתכסך זה עם זה, בחופשיות. בלי מעבידים מצריים מסביב. כשנמאס להם לריב זה עם זה, פנו למשה שישפוט ביניהם.

לעזרתו של משה יצא יתרו חותנו. לדידו, התמסרותו הטוטאלית של משה מבוקר עד ערב לעבודת השיפוט, רחוקה מלהיות אופטימלית ועלולה הייתה להמיט על משה תוצאות קשות. ובמילותיו שלו:

"לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה, גם העם הזה אשר עמך. כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך".

יתרו מכובדנו לא הסתפק בביקורת אלא הציע, בנוסף, פתרון לבעיית העומס המשפטי עמה התמודד משה: אצילת סמכויות.

וכדבריו:

"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-להים, אנשי אמת, שנאי בצע; ושמת עליהם, שרי אלפים שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות ושפטו את העם בכל עת, והיה הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם; והקל מעליך, ונשאו איתך".

כלומר: במקום שמשה יכהן כשופט בלעדי הדן בכל הסכסוכים המתעוררים בקרב העם למגדול ועד קטן, תוקמנה ערכאות משפטיות בדרגות שונות, וכל אחת מהן תדון בסכסוכים בסדר גודל מסוים.

כך, על כל עשרה אנשים ימונה שופט זוטר ["שרי עשרות"];

על כל חמישים איש ימונה שופט בכיר ממנו ["שרי חמישים"];

על כל מאה אנשים ימונה שופט בכיר מהם ["שרי מאות"];

על כל אלף אנשים ימונה שופט בכיר מהם ["שרי אלפים"];

מעליהם ימשיך לעמוד משה רבנו כערכאה הבכירה.

משה מצדו, אימץ את עצת חותנו:

"ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, ויתן אתם ראשים על העם: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם, בכל עת: את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטן ישפטו הם".

העומס על משה אכן פחת, אך זאת במחיר מינוי של שופט אחד על כל עשרה אנשים.

ולא, לא טעינו בספירה: שופט אחד על כל עשרה אנשים!

סיפור מקראי זה הדהד בראשי לפני מספר שבועות עת קראתי כתבה נוספת המבכה את הצפת מדינת ישראל בעו"ד ("מדינה עשירה בעורכי דין", מאמרם של ענת שיחור-אהרונסון ועו"ד מוטי דנוס, פורסמה בכתב העת "הפרקליטים", גיליון אוקטובר 2011 ובאתר הפורומים המשפטיים).

בין היתר, הוצגו בכתבה נתונים מדאיגים בדבר היחס בין מספר עוה"ד בישראל לכלל האוכלוסייה (בהשוואה למדינות אחרות). כך בעוד שבבריטניה היחס הוא עו"ד אחד לכ-400 תושבים, בגרמניה היחס הוא עו"ד אחד לכ-600 תושבים, בצרפת היחס עומד על עו"ד אחד ל-1,200 תושבים ובסין ויפן היחס הוא עו"ד אחד לאלפי אזרחים, הרי שבישראל היחס הוא עו"ד אחד ל-156 תושבים. שיא עולמי חדש. מדליית זהב אולימפית לישראל.

גורמים רבים בתוך מערכת המשפט רואים בשיעור הגבוה של עו"ד בעיה קשה ומציעים לה פתרונות רבים ושונים. לעתים נדמה כי מספר הפתרונות שהוצעו לבעיה עולה על מספרם של עוה"ד בישראל. ואולם, בפועל, מספרם של עוה"ד בישראל ממשיך לעלות משנה לשנה ולשבור שיאים חדשים.

כשלעצמי, אני תוהה אם יהיה בכוחם של אמצעים כאלו או אחרים בכדי לעצור סחף המשפטיזציה.המדובר, כאמור, במאפיין גנטי בסיסי של העם היהודי. אם כל עשרה יהודים זקוקים לשופט פרטי, ודאי שיש צורך גם בשלשה עו"ד (שותף בכירה, שותף זוטר ושכיר), שני מתמחים, טרום-מתמחה ואולי גם איזה סטודנט. ואת זה, כמובן, יש להכפיל בשני צדדים (לכל הפחות).

אל יאוש חברים. הפוטנציאל גדול ואנו רחוקים מלממש אותו ;).

שבת שלום.

    

על החובה לתת קרדיט ליוצר (ועל הדרך, כמה מילים על זכות יוצרים בגופן)

האם גופן (Font) הוא יצירה המוגנת בזכות יוצרים?

בפס"ד שניתן לאחרונה ע"י שופט ביהמ"ש המחוזי (מרכז) פרופ' עופר גרוסקופף [ת"א 5311-04-08 נרקיס ואח' נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (29.12.2011)] נדחתה תביעת בעלי זכות היוצרים בגופן "נרקיסים" כנגד חברת מיקרוסופט אשר עשתה שימוש בגופן במערכת ההפעלה  "Windows".

בהכרעה עקרונית שניתנה ע"י ביהמ"ש לפני כשנה ובמסגרת תיק זה, קבע ביהמ"ש קביעה כי גופן יכול להוות 'יצירה' שהיא מושא לזכות יוצרים, וזאת, אם הגופן הספציפי הוא תוצר של השקעה שהשקיע מפתחו, ובנוסף, מגולמת בו מידה מסוימת של מקוריות ויצירתיות. על החלטה זו הרחבנו בדברים במאמר שפורסם באתר זכויות היוצרים (מבית אתר הפורומים המשפטיים).

עם תום הדיון בסכסוך זה השתכנע ביהמ"ש כי למיקרוסופט ניתן רישיון לשימוש בלתי מוגבל בגופן ומשכך, גם אם מדובר בגופן המוגן בזכות יוצרים הרי שמיקרוסופט לא הפרה זכות זו. קביעה זו ייתרה את הצורך לקבוע, במסגרת הליך זה, האם גופן "נרקיסים" עומד בתנאי הסף ונחשב ליצירה מוגנת בזכות יוצרים.

ואולם, פסה"ד מגלם בתוכו מספר קביעות עקרוניות, אשר אחת מהן מתייחסת לגדרי הזכות המוסרית של מפתח הגופן (ובעקבותיו, יוצרים אחרים).

הזכות המוסרית העומדת ליוצר

הזכות המוסרית, בקצרה, היא זכותו של היוצר "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". בנוסף, כוללת הזכות המוסרית את זכותו של היוצר "כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה", וזאת, "אם יש באלו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר" [ראו סעיפים 45-46 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007].

זכות זו עומדת במובחן מהזכות הכלכלית של היוצר, שהיא למעשה זכותו "לעשות כסף" מהיצירה, בדרכים מגוונות. בניגוד לזכות הכלכלית, הזכות המוסרית היא זכות אישית ואינה ניתנת להעברה, ולכן, גם ליוצר שאינו בעל הזכות הכלכלית ביצירה ויוצר שהעביר את זכותו הכלכלית ביצירה לגורם אחר עומדת זכות מוסרית ביצירה.

בין הטענות שהעלו בעלי הזכויות בגופן "נרקיסים" נכללה טענה לפיה מיקרוסופט מפרה את זכותו המוסרית של יוצר הגופן, מר צבי נרקיס ז"ל, בכך ששמו אינו מוזכר כיוצר הגופן בקובץ המספק מידע ביחס לגופן, במערכות ההפעלה של מיקרוסופט.

ביהמ"ש לא מצא ממש בטענה זו. לדבריו, הנוהג הוא ששמם של יוצרי גופנים מגולם בשם שניתן לגופן. כאמור, הגופן שפיתח צבי נרקיס קרוי "נרקיסים" ע"ש יוצרו. אף חברת מיקרוסופט עושה שימוש בשם זה כשם הגופן ובכך היא יוצאת ידי-חובתה ליתן קרדיט "בהיקף ובמידה המקובלים בנסיבות העניין".

ואולם, חרף זאת ו"על-מנת למנוע כל ספק בעניין" הורה ביהמ"ש למיקרוסופט לדאוג לכך שבמערכות הפעלה עתידיות יוזכר שמו של נרקיס כיוצר הגופן, וזאת, מבלי שחייב אותה לפצות את יורשי נרקיס עקב היעדר אזכורו בעבר.

אוקי, תכל'ס: מתי מגיע לי 'קרדיט'?

לעתים קרובות אני נשאל ע"י יוצרים שונים, אשר הזכות הכלכלית ביצירתם שייכת לגורם אחר, האם, למרות זאת, "הוא עדיין חייב לתת לי קרדיט?". אחת הסיטואציות השכיחות בהן עולה שאלה זו היא במקרה של מעצב שכיר אשר עיצב במסגרת עבודתו עיצובים שונים ובשלב מסוים חדל מלעבוד באותו מקום. במצב זה וככל שלא הוסכם אחרת בין הצדדים, הזכות "לעשות כסף" מהעיצובים שייכת למעביד ואולם לעובד יש עדיין זכות מוסרית באותם עיצובים.

ואולם, חשוב לזכור: הזכות המוסרית היא זכותו של היוצר כי שמו ייקרא על היצירה "בהיקף ובמידה המקובלים בנסיבות העניין" אך לא מעבר לכך.

כלומר, לא בכל מצב יהיה היוצר זכאי לקרדיט כלשהו. גם במצב בו היוצר יהיה זכאי לקרדיט כלשהו, הרי שאופן מתן הקרדיט ייבחן לאור ההיקף והמידה המקובלים בנסיבות העניין, למשל, בהשוואה ליצירות דומות שיצרו אחרים.

לכן, חשוב לבחון את הנסיבות באופן פרטני ומעמיק טרם ביסוס הליך משפטי בגין השמטת קרדיט ליוצר. ככל שנוצר הרושם כי מקובל לתת קרדיט ליוצר ביצירות המדוברות וכי הקרדיט ניתן באופן מסוים תקבל דרישתו של היוצר לקבל קרדיט הולם משנה תוקף ובמידה והיוצר לא יקבל קרדיט, יהיה בכוחו לתבוע פיצוי כספי על הפרת זכותו המוסרית ביצירה.

על עורכי-דין ותוכניות ריאליטי

אפתח בגילוי נאות: מעולם לא צפיתי בפרק מלא מתוך תוכנית ריאליטי, ודאי לא בסדרת ריאליטי במלואה. לכל היותר זכיתי לספוג מן האור בהתעכבות של כמה דקות במסגרת זפזופ נעדר תכלית.

ככה זה אצלי. כאינטלקטואל בעל עולם רוחני עשיר במיוחד, אני מעדיף לנצל את זמן האיכות שלי לצפייה במשחקים משמימים של ליגת-העל הישראלית (הליגה "הששית בטיבה באירופה") ובהאזנה לדיאלוגיים סוקראטיים של רון קופמן ושלמה שרף בתוכנית "יציע העיתונות". לקינוח, וכיאה לאיש העולם הגדול, אני נוהג להירדם אל מול  משחקי פוטבול אמריקאי, ספורט מעודן ואלגנטי במיוחד. מה לעשות, כל אחד והדרך שלו להפיג את המתחים שהוא צובר ביום-יום.

למרות זאת, גם טיפוס יבשושי ו"old fashion" שכמוני אינו יכול להתעלם מתופעת תוכניות ה'ריאליטי' הבלתי נלאות המשתלטות על המסך ועל השיח הישראלי.

כעו"ד המייעץ דרך קבע ליוצרים מתחילים, אני נתקל כמעט מדי שבוע בצעירים נלהבים הסבורים כי באמתחתם מצוי ה-קונספט הבא של תוכנית ריאליטי, ומה שנותר הוא רק להגן עליו משפטית ולמכור אותו בכמה מיליוני דולר. רצוי במזומן.  שאלת הההגנה המשפטית על פורמטים של תוכניות ריאליטי היא מורכבת במיוחד, וכתבתי על-כך בעבר באכסנייה המכובדת של אתר הפורומים המשפטיים.

והנה, מסתבר שעו"ד ומשפטנים הפכו למשתתפים קבועים בתוכניות הריאליטי, ודבר זה הוא לצנינים בעיני חלק מעוה"ד החרדים לכבוד המקצוע (ולא, אין הכוונה ל"חרדים" מה"ריאליטי" החדש של מהדורות החדשות).

זכור לי אף נאום חוצב להבות של עו"ד בכיר אשר מחה כנגד כוכבת תוכנית ריאליטי שהצהירה במהלך תוכנית כי בחרה בלימודי המשפטים כי "זה המסלול הכי קל" ובכך, לדבריו, ביישה את כלל ציבור עוה"ד שרבים מתוכו מקדישים ימים כלילות על-מנת לספק שירותים ברמה מקצועית גבוהה.  

מציאות זו אף הביאה את אחד מחברינו למקצוע להגיש תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עוה"ד בה הלין "על תופעה מדאיגה שהולכת ומחמירה של השתתפות עו"ד, מתמחים וסטודנטים למשפטים בתוכניות ריאליטי בכלל ובפרט בתוכנית 'הישרדות'".

כיון שתלונה זו לא עסקה במקרה ספציפי, היא נגנזה ע"י הועדה. ואולם, הועדה ציינה כי "לעורכי דין ומתמחים אין מניעה להופיע בתקשורת והוועדה אינה יושבת כצנזור על הופעות אלה" [א"ת 163/11], ומשכך היא מותרת, ככל שעוה"ד המשתתפים בהם מקפידים על כללי האתיקה המחייבים אותם כעו"ד.

  

כשלעצמי, אני סבור שהמאבק על "כבוד המקצוע" הוא אנכרוניסטי, ולא רק בהקשר של תוכניות הריאליטי. לדעתי, לא המקצוע עושה את האדם, האדם הוא שעושה את המקצוע. זכותו של כל אדם, עו"ד ושאינו כזה, למצב את עצמו ציבורית באופן הראוי בעיניו, והציבור הוא שיחליט אם לשכור את שירותיו, אם לאו.

בכל מקרה, לא ברור לי מה מחפשים עו"ד בתוכנית כמו "הישרדות". האם החיים כעו"ד בישראל כיום אינם אתגר הישרדותי מספק די הצורך? ;)

  

  

נדחתה תביעה ייצוגית בעניין Google Books

לפרויקט הספרים הגרנדיוזי משהו של Google, שמור בשנים האחרונות מקום של כבוד בשיח המשפטי סביב זכויות היוצרים בעידן האינטרנט.

במסגרת הפרויקט, אשר הושק ע"י Google בשנת 2004, סורקת Google ספרים כתובים, יוצרת עותק דיגיטאלי של כל אחד ואחד מהם ומאחסנת את העותקים בשרתיה. זאת עושה Google מתוך חזון ליצור ספרייה דיגיטאלית של כלל הספרות עלי-אדמות ולהנגישה לכל אזרחי העולם.

בכך, מעוניינת Google להרחיב את המקורות אליהם היא מאפשרת גישה באמצעות מנוע החיפוש שהיא מפעילה. עם הגשמת החזון, יוכל כל גולש המעוניין לאתר חומר רלוונטי "להיזרק" לעמוד רלוונטי בספר שאותו הוא כלל איננו מכיר, וזאת על בסיס מילת חיפוש שיזין במנוע. נכון להיום נסרקו במסגרת הפרויקט  למעלה מ-15 מיליון ספרים הכתובים ב-400 שפות שונות ו-Google אף רכשה ממספר אוניברסיטאות מובילות בארה"ב את אוצרות הרוח הגנוזים בספריותיהן.

שלא במפתיע, לא הכל שבעי רצון מהתקדמות הפרויקט והשלכותיו, מה שהוביל למספר עימותים מתוקשרים בין Google לבין גורמים שונים. המפורסם שבהם, התפתח לתביעה ייצוגית שהוגשה כנגד Google ע"י איגוד המו"לים ואיגוד הסופרים בארה"ב, אשר מטעמים ברורים חששו מתהליך ה"גוגליזציה" אשר עלול לעבור על הספרות הכתובה, ולכרסם בהכנסותיהם לאחר שסופרים צעירים יעדיפו לפרסם את ספרם במהדורה דיגיטאלית בלבד, בשיתוף Google ומבלי לבוא במגע עם המו"לים הישנים והטובים.   

כעבור חודשים ארוכים של התדיינות משפטית גיבשו הצדדים הסדר פשרה אשר אפשר ל-Google לעשות שימוש מוגבל בספרים, ככל שבעל הזכויות בהם אינו מביע התנגדות מפורשת לכך. בנוסף, הסכימה Google להגביל את היקף החשיפה לתוכנם של הספרים ולשתף את המו"לים והסופרים ברווחיה.

ואולם, בחודש מרץ האחרון דחה ביהמ"ש הסדר פשרה זה בעקבות התנגדות צדדים שלישיים שונים שטענו שאף בתצורתו הנוכחית הוא פוגע בתחרות ובזכויות היוצרים. בשלב זה, טרם ידוע מה יעלה בגורלו של החזון. לפי אחת ההערכות, הסדר פשרה משופר שיכלול התחייבות של Google לבקש אישור מראש מהסופר, טרם שימוש בספרו, יקבל את תעודת ההכשר לה זקוקה Google על-מנת לסלול את הדרך להגשמת החזון.

אחת מנגזרות הביניים של הפרויקט אשר פועלות כבר כעת הינה שירות Google Books ("גוגל ספרים")). במסגרת תת-פרויקט זה פונה Google לסופרים שספריהם נסרקו על-ידה ומציעה להם להצטרף ל"תוכנית השותפים" שלה (Google Books Partner Program). במסגרת "תוכנית השותפים" , מציעה Google לסופרים להציג עותק דיגיטאלי של קטע פתיחה מספרם, קטע אשר יוצג בתצוגה מקדימה בחיפוש שיערוך גולש על-בסיס שם הספר או הסופר. היקף הקטע שיעלה כתוצאת החיפוש ייקבע ע"י הסופר. בנוסף ייחשף מבצע החיפוש למספר קישורים לרכישת הספר בחנויות מקוונות, קישורים אשר יופיעו בתוצאות החיפוש ה"עליונות", בהתאם להכוונת בעל הזכויות.

היה וסופר אינו מעוניין להצטרף ל"תוכנית השותפים", מסתפק מנוע החיפוש בהצגת תצוגה הכוללת את הפרטים הבסיסיים של הספר, וכן ציטוט בהיקף מינימאלי של 2-3 שורות מהספר, ומבלי שמבצע החיפוש מנותב, במקביל, לחנויות מקוונות בהן ניתן לרכוש את הספר.

נראה כי ככל שסופר מחליט להצטרף ל"תוכנית השותפים", הרי שהשימוש שנעשה ביצירתו במסגרת תוצאות החיפוש נעשה בהסכמתו ומשכך נראה כי הוא מותר. ואולם, האם יכול סופר שלא הצטרף לתוכנית השותפים כי השימוש שעושה Google בספרו מבלי שנטלה ממנו רשות מהווה הפרת זכות היוצרים שלו או התעשרות של Google על-גבו של הסופר?

מחד, נראה כי Google לא תוכל להתכחש את הרווח שהיא מפיקה מהשירות, רווח שנעשה על-בסיס יצירתם של אחרים. ככל שהמנוע החיפוש כולל קטעים מספרים רבים יותר, הרי שהוא הופך שמיש יותר ומסייע ל Google להשיא את רווחיה. מאידך, ספק אם ציטוט אקראי של כמה שורות יהווה שימוש ב"חלק מהותי" מהיצירה כולה אשר יחשב להפרת זכות יוצרים.

אף אם נראה בכמה שורות "חלק מהותי" מהיצירה, יתכן והשירות שמספקת Google על תועליותיו החברתיות יחסה תחת הגנת ה"שימוש ההוגן" שמאפשרת שימוש ביצירה אף ללא הרשאה. כך למשל התייחסו בתי המשפט בארה"ב ליצירות צילום המופיעות במסגרת תוצאות החיפוש ב Google ללא הרשאת בעלי הזכויות כאל "שימוש הוגן", וזאת, לאור התועלת החברתית הרבה בעצם קיומו של מנוע החיפוש של Google.

לטעמנו, מדובר בשאלה פתוחה לדיון והכרעה ואין לנו אלא להמתין להכרעת ביהמ"ש בעניין, היה ויידרש לה.

התובע בת"צ 11319-04-11 בראונר נ' Google Inc., אשר נדונה לאחרונה בביהמ"ש המחוזי בירושלים בפני השופטת תמר בזק-רפפורט, בחר שלא להביא את שאלת הפרת זכות היוצרים לדיון ישיר, וניסה "למנף" את השאלה המשפטית לתביעה ייצוגית נגד Google.

לטענת התובע, Google מפרה זכות יוצרים ומתעשרת על גבו של ציבור סופרים רחב ומשכך ראוי לברר את תביעתו נגדה כתביעה ייצוגית. לטענתו, הסופרים ובעלי הזכויות הינם בגדר "לקוחות" של Google אף אם לא הצטרפו ל"תוכנית השותפים". השימוש שעושה Google בתכנים שהיא מפרסמת, הוא הפרת זכות יוצרים והתעשרות של Google על-גבם של "לקוחותיה", ומשכך ראוי להכיר בתביעה כייצוגית ולדון במסגרתה בשאלות המשפטיות העקרוניות, לגופן.

ואולם, בהחלטה מיום 23.11.2011 דחה ביהמ"ש על הסף את בקשת התובע להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית.

במסגרת החלטתו הדגיש ביהמ"ש את העיקרון לפיו דיון בתביעה כתביעה ייצוגית אפשרי רק על-בסיס עילות מסויימות ומוגדרות שהוסדרו בחקיקה. עילות כ"הפרת זכות יוצרים" או "עשיית עושר ולא במשפט", אינן כלולות ברשימות עילות אלו.

כאמור, אף התובע דנן ניסה לעקוף בעיה זאת תוך הצבת מודל לפיו Google היא "עוסק" המספק שירותים ל"לקוחותיו" – הסופרים שלא הצטרפו לתוכנית השותפים, אשר מקבלים ממנה "שירותי פרסום" בעצם הופעתם בתוצאות החיפוש.  לדבריו די בכך בכדי להכשיר את התביעה למסגרת הדיון של תובענה ייצוגית.

בתגובה קבע ביהמ"ש כי הניסיון להגדיר את פעולת Google כ"שירות פרסום" וזאת בכדי להקנות לה אופי צרכני אשר יביאה בגדרו של הליך בתביעה הייצוגית הינו ניסיון מלאכותי. הלקוחות של Google, לצורך העניין, הם משתמשי הקצה המבצעים חיפוש באתר ולא הסופרים שהם לכל היותר מעין "ספקים" של Google וככאלה, אין ביכולתם להביא את עניינם כנגד Google במסגרת תביעה ייצוגית ועליהם לעשות זאת במסגרת הליך "רגיל".

 והשאלות העקרוניות? הן "תיאלצנה" להמתין לבירור במסגרת המתאימה לכך.

    

  

  

צילמתי ספל. האם יש לי זכות יוצרים בצילום?

לפני מספר ימים נחה עלי הרוח (מה שלא קורא לעתים קרובות) והחלטתי לצלם 'סט תמונות' של כלי המטבח הספורים המצויים בביתי. בין היתר, צילמתי את ספל הקפה החביב עלי, כשהוא מעוטר בשאריות נס-קפה-וניל וחלב 1%, ואף הצבתי את התמונה בבלוג, להנאתכם הצרופה.

האם יש לי זכות יוצרים בתמונה זו? האם מי שיעתיק את התמונה מבלוג זה ויעלה אותה באתרו האישי עלול לגלות כעבור מספר ימים כתב-תביעה אגרסיבי, פרי מקלדתי, בתיבת הדואר שלו?

בדומה לשאלות משפטיות רבות אחרות, אף התשובה לשאלה זו מורכבת במקצת.

ככלל, ע"פ החוק הישראלי, "יצירת צילום" הינה יצירה וליוצרה זכות-יוצרים בה.

ככל יצירה אחרת אשר ליוצרה זכות יוצרים בה, אף יצירת צילום צריכה לגלם בתוכה מקוריות ולהיות פרי השקעה מינימאלית של היוצר-הצלם על-מנת שתיחשב ליצירה. בהיעדר מקוריות והשקעה, אין "יצירה" וממילא אין זכות יוצרים. צילום שהוא פרי עימוד ועיצוב ייחודיים יצלח דרישות סף אלו בקלות ויהווה יצירה מוגנת.

אף כשמדובר בתמונות "פשוטות" המגמה היא שלא "להקשות" על צלמים ו"לצקת" בצילומיהם זכות יוצרים. כדברי השופטת דליה מארק-הורנצ'יק:

"על פי הדעה הרווחת בפסיקה בארה"ב גם צילום של זוג נאהבים על רקע של שקיעת השמש, או של מגדל פיזה, הגם שהוא צילום נפוץ שצולם אין ספור פעמים, עדיין יש לו ייחוד משלו, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצילם אותו, ואין  שני צילומים זהים לחלוטין, כל צלם זכאי לצלם את מגדל פיזה פעם נוספת מאותה זוית ובאותם תנאי תאורה אך אין הוא רשאי להעתיק צילום שעשה אחר מבלי לקבל רשות לכך, בדרך זו המשפט מגן על ביטוי שיש בו דרגה מסוימת של מקוריות ושהוא תוצאה של כשרון ומאמץ".

[ת.א. (שלום-ת"א) 60739/04 אל-אור בע"מ נ' המועדון לספורט תרבות ונופש באוניברסיטת ת"א וא' (14.6.2006)].

ואולם, אין פירושו של דבר שלכל צילום "יש ייחוד משלול, פרי כשרונו של הצלם הספציפי שצילם אותו". לעתים, 'פשטותו' של הצילום תשמוט את הקרקע מתחת לזכות היוצרים של הצלם.

כך למשל, בהתייחס לתמונות סטנדרטיות של כלי בית אשר הוצגו באתר מכירות קבע לאחרונה בימ"ש השלום בת"א-יפו כי בצילומים מסוג זה "אין כל ייחודיות מקוריות, והתובע לא הוכיח כי יש בהם משהו מעבר לצילומי כלי בית אחרים...הם אינם שונים מאלה אשר מופיעים באתרים אחרים, כפי שניתן להתרשם בדוגמאות לאתרי אינטרנט אותם הציג בפני הנתבע". לאור זאת ובהתחשב בתום-לבו של הנתבע, דחה ביהמ"ש תביעה זו למרות ששוכנע כי הנתבע העתיק צילומי מוצרים מאתר אחד המכירות של התובע והציבן באתר המכירות שלו [ת.א. (שלום-ת"א) 64269/07 אלון שטיינברג נ' דן סמבירא, החלטת השופטת הבכירה חנה ינון (12.1.2011)].

בשורה התחתונה:

ניתן לומר שכמעט כל צילום יהווה יצירה המוגנת בזכות יוצרים. ואולם, לא כל צילום יהווה יצירה המוגנת בזכות יוצרים. ככל שמדובר בצילום פשוט, "ישיר" שכמותו מצויים רבים - הוא לא יהווה מושא לזכות יוצרים. רק צילום שיש בו אלמנט מסוים של ביטוי עצמי של הצלם יצדיק מתן זכות יוצרים.

אז מה נסגר עם ספל הקפה שלי?

מצד אחד, מדובר בצילום פשוט וישיר של ספל, כמותו, כך נראה, מצויים רבים. מצד שני, אני עומד על כך שיש בו מספר מאפיינים ייחודיים: הלכלוך על הדפנות, שאריות הקפה והחלב, האור המעומעם במטבח ביתי והמפה הישנה - כל אלו משווים לצילום ארומה ייחודית שיתכן ומבססת לי זכות יוצרים. מה אתם אומרים?

אולי כדאי שמישהו יעתיק אותו וינסה לאתגר בעניין את ביהמ"ש? ;)